יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

"תמיד אמרו לי 'תהיי חזקה בשביל ההורים'. איפה אני בסיפור?"

אלירן לא בכה ליד הוריו כשאחיו הגדול נפל בצוק איתן, רן קיבל את הבשורה מקצין העיר כשחזר מבית הספר, ובר לבב התבקשה לחשוב על כולם חוץ מעצמה: "ראיתי את המשפחה משתנה ברגע - וגם חוויתי את האסון". אחרי שנים בצל האבות והאימהות, האחים השכולים מציגים את הזווית שלהם

זווית ייחודית. תלמידים בבית העלמין הצבאי בגבעתיים, אתמול (צילום: ראובן קסטרו)

אלירן דגורקר איבד את אחיו בנפילת קטיושה בשטח כינוס בצוק איתן. אחיו של רן שחם נהרג בפיצוץ לבנת חבלה מבוקר לפני יותר משלושה עשורים, וחייו של אחיה של בר לבב דקל נגדעו בפיגוע בתל אביב ב-2016. הנסיבות בשלושת המקרים שונים בתכלית, אך אלירן, רן ובר לבב מתארים תחושות דומות ביחס לאובדן, והמיקום שתפסו בתוכו לאורך השנים.

אותן תחושות הן מכנה משותף לרבים מהאחים השכולים. לאורך השנים הם נתפסו, גם אם לא על פני השטח, כשניים בחשיבותם לאבות והאימהות, והזווית האישית והייחודית של מי שחוו את השכול כילדים צעירים או במהלכו של תהליך התבגרות נדחקה אל מחוץ לשיח. כעת, דרך עמותות והתפתחות אישית, הם מבינים כי גם להם יש מקום. זהו סיפורם של כמה מהם.

"הפציר באבא שלי לשמור על עצמו". משפחת דגורקר (צילום: באדיבות המשפחה)

אלירן מספר כי אחיו הגדול, ברק רפאל דגורקר, היווה עבור משפחתו לפיד שהלכו אחריו. "הוא היה אח קלאסי, ממגנט אותך לעשות דברים כמוהו. ההפרשים בינינו מאוד קטנים. אני ואחי התגייסנו בעקבותיו לחיל ההנדסה, והוא אפילו סחף אחריו גם בני דודים שלנו לבחור בחיל. ברק הלהיב אותנו, סיפר לנו איך הוא מפוצץ שדה מוקשים וכל מיני דברים מגניבים שעושים בחיל ההנדסה. גם בחרתי בדרום אמריקה כיעד לטיול אחרי הצבא בעקבותיו".

"שלושת האחים, כולנו גויסנו למילואים להשתתף במבצע צוק איתן. אותי ייעדו להיכנס בסבב השלישי, מה שבסוף לא קרה. ברק ואחי האמצעי גויסו כל אחד לגדוד מילואים משלו. בבוקר היום שבו נהרג הכריזו על הפסקת אש הומניטרית. הוא היה בשטחי כינוס. לקראת אחד עשרה בלילה ההורים שלי התקשרו אליו והוא לא ענה, אבל חזר אליהם אחרי כמה דקות וסיפר שהיה בשמירה. הוא הפציר באבא שלי לשמור על עצמו כאשר יש אזעקות ולא לקפוץ לעבודה.

ברק הסביר לאבי את הסכנה שברסיסים. הוא אמר לאבא שהוא נמצא בקייטנת צה"ל והם צריכים לשמור על עצמם. תמיד ניסה להקטין ולהוריד מכולנו את הדאגה. ואז, כמה דקות אחרי השיחה הזאת, נפלה קטיושה 107 בשטחי כינוס ליד ברק. הוא נפגע מרסיסים ונהרג".

"הפרידה הייתה מאוד טכנית". ברק רפאל דגורקר (צילום: באדיבות המשפחה)

הבשורה על מותו דפקה על דלתם של הוריו בשעה 02:00. אחיו השני קיבל אותה בשטח כינוס. "ואני הייתי אצל חברה שלי בראשון לציון, ושלחו אלי לשם את קצין העיר", הוא נזכר. "הם לא דפקו להם בדלת כי גם הבן של ההורים של חברה שלי, שהיא היום אשתי, היה במבצע, והם לא רצו להבהיל אותם. אבא שלי התקשר אליי וסיפר לי את הבשורה, ואמר לי שקצין העיר מחכים לי מתחת לבניין של חברה שלי והם יביאו אותי לבית. סהר הגיע מהצבא. ארבעתנו התכנסנו בבית שלנו. התחילו להגיע המוני אנשים אלינו הביתה. כל השכנים מסביב כבר היו אצלנו".

"כששלושתנו היינו בעמוד ענן במקביל באזור צאלים והיו נפילות בבסיס, ישר הרמתי טלפון לברק וסהר. יש לי 20 חיילים לדאוג להם אבל אוטומטית התקשרתי לאחים שלי לוודא שהם בסדר. זה תמיד בראש. זה חלק מזה שאתה יוצא למשימה, אתה יודע שאתה יכול להיפגע או אחים שלך יכולים להיפגע. ההורים שלי במבצע עמוד ענן הקפיצו את שלושתנו בהפרשים של שעה וחצי במהלך ארוחת שישי. אז, הם לא חששו. אבל הפעם, דווקא בצוק איתן, הייתה להורים שלי הרגשה לא טובה לגבי צו ה-8 שלנו.

בהתחלה הפרידה מאחי הייתה מאוד טכנית. לא בכיתי ליד ההורים שלי, ואני מנסה להיות חזק עבורם. אני מתמודד לבד עם עצמי, עם אשתי. פתאום אני יותר גדול מאחי הגדול מבחינת גיל, נולדה לי ילדה. כשהיא נולדה אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליהם זה 'איך אני הולך לספר לה על ברק?'. כל מיני סיטואציות שאני בעצמי לא יודע איך להתמודד איתם. הבת שלי בת 3 וחצי אמרה עכשיו בליל הסדר אמרה שלאליהו הנביא ולברק יש כנפיים".

עוד בוואלה!

הם לחמו לצדם בדקות האחרונות לחייהם. מאז הם לא עוזבים אותם

לכתבה המלאה
מתחילים להעביר את סיפורם (צילום: אתר רשמי, מערכת וואלה!)

בתקופה שהכיר את עמותת "האחים שלנו" והחל להשתתף במפגשים, הדרישה לתאר את חוויותיו לא הייתה טבעית עבור אלירן. "בשנים הראשונות היה לי מאוד קשה לדבר על ברק. אחי האמצעי סהר אמר שהוא הולך לדבר על ברק כבר בשנה הראשונה שהעמותה נפתחה. ישבתי שם והתבוננתי בסהר מדבר על ברק, וחשבתי שזה לא איך שאני רואה את הדברים. זה נתן לי את האומץ לספר את הסיפורים כמו שאני רואה אותו. לא כמו שההורים שלי או כמו אחי האמצעי, אלא מתוך העיניים שלי. לא דיברתי על איך אני מרגיש, פתאום זה נתן לי איזשהו מקום".

על ההגבלות שחלו ביום הזיכרון הקודם, הוא אומר כי "האיסור שנה שעברה לא לעלות לקבר של ברק בשל הסגר היה לא פשוט, מצד שני הבנתי שזה צו השעה. הרגשתי שלהורים שלי מאוד קשה ולמרות הסגר נסעתי וישבתי איתם שעתיים. אמרתי שמקסימום ייתנו לי דוח, יש דברים יותר חשובים. בשנה שעברה, בזכות העמותה העברתי שיחות זום על ברק לחברת הייטק, ליישוב שלי וגם לסטודנטים יהודים באירופה. ככה ממש הרגשתי שאני מדבר על ברק. ביום זיכרון רגיל אני לא מגיע לחשיפה אצל כמות כזאת של אנשים".

"אהבתי את הריח של המדים המאובקים שלו". שני שחם (צילום: באדיבות המשפחה)

שני שחם, אחיו של רן, שירת כלוחם ביחידה לסילוק פצצות בחיל ההנדסה הקרבית, ונפל בפעילות של היחידה בבקעת סיירים בגיל 21. באותו יום תרגלו פיתוח אמצעי לחימה עם התעשייה הצבאית, ותפקידם של שני ושל חברו איתי אייל היה לאסוף את הפצצות ואת הנפלים ולפוצץ אותם בצורה מבוקרת. הם הניחו את לבנות החבלה, ולפני שהספיקו להתרחק אירע הפיצוץ שהביא למותם.

"הייתי בן 15 כשהאירוע הנורא הזה קרה לנו במשפחה. שני היה אחי הגדול. הוא היה חודש לפני חופשת השחרור שלו", משחזר רן. "האסון קרה בערב, ולמחרת בבוקר עדיין לא ידענו. כשחזרתי מבית הספר ראיתי את נציגי קצין העיר יושבים אצלנו על הספה לצד ההורים שלי, וישר הבנתי מה קרה. שני היה האח הבכור, מישהו שתמיד מסתכלים אליו. מאוד אהבתי את הריח של המדים המאובקים שלו כשהוא היה מגיע".

"זו התמודדות קשה, לילדים שלי אין בני דודים", רן שחם (צילום: באדיבות המצולמים)

במסגרת פעילות עמותת "האחים שלנו", רן חושף את פרטי המקרה האישי שלו בפני מאזינים שונים, בהם תנועות נוער, בתי ספר ומקומות עבודה. "זו התמודדות מאוד קשה, מאוד מורכבת", הוא מודה. "אני הולך עם זה לישון וקם עם זה בבוקר. אין כמעט יום שאני לא חושב עליו, אם הוא היה חי מי הייתה המשפחה שלו. לילדים שלי אין בני דודים. הייתי מאוד צעיר, זה ממש היה שלושה ימים לאחר שעליתי לכיתה ט'.

בחודשים הראשונים ההתמודדות מאוד קשה. כל הזמן בכי בבית. כל דבר מזכיר לנו את שני - אם זה חפצים, אנשים שמגיעים אלינו הביתה. כשהוא נפל גרנו ביישוב שנקרא 'ליבנה', והיום היישוב נקרא על שמו של שני 'שני ליבנה'".

לדבריו, "צריך להבין שלמשפחות השכולות כל יום הוא יום זיכרון, אבל יש עדיין משמעות ליום שכולם חושבים על הנופלים. תמיד הקפדנו לעלות לבית העלמין, שנה שעברה הייתה שנה קצת מוזרה. כאשר מתכנסים יש לזה חשיבות, זה נותן נחמה ומעניק תמיכה על המחיר הכבד ששילמנו. ההתכנסות בבית העלמין הייתה חסרה, כי גם לא הגיעו אנשים הביתה - בדרך כלל הם באים אחריה".

"אני האחרונה שידעה"

אלון בקל נרצח בפיגוע בבר "הסימטא" ברחוב דיזינגוף בתל אביב. המחבל ירה בתת-מקלע, והביא למותם של אלון, שהיה ממנהלי הבר, ושמעון רואימי, שנכח במסיבת יום הולדת במקום. שבעה נפצעו. במנוסתו מהזירה רצח את נהג המונית אמין שעבאן, תושב לוד.

"אלון לא היה, הוא עדיין קיים", מדייקת אחותו, בר לבב. "אנחנו שלושה אחים: אלון הוא האמצעי, אני הצעירה ואבי הוא אחי הבכור. אלון גדול ממני בשש שנים, הוא בחור מאוד עוצמתי, יש בו את כל היכולות. כשהאסון קרה הייתי בת 20. היום אני בת 26, ועוד יותר מבינה את משמעות החיים וכמה התכונות שלו מיוחדות".

"מפחדת להיות עם עצמי בשקט ולהישאב לאסון". בר לבב ואלון בקל (צילום: באדיבות המשפחה)

במקרה של בר, לא היו מעורבים נציגים רשמיים או סדר מסוג אחר בגילוי דבר האובדן. "האסון קרה שבועיים לאחר שהשתחררתי מהצבא. עבדתי בתור מלצרית במסעדה בכרמיאל וההורים שלי עזרו לאחי אבי במעבר דירה בתל אביב. נגעתי בפלאפון ופתאום ראיתי המון הודעות - 'מה שלום אחיך, מחזיקים אצבעות'", היא מספרת. "כמובן שלא ידעתי כלום. בן הזוג שבזמנו הייתי איתו הגיע למסעדה וסיפר לי שהיה פיגוע רצחני בתל אביב, ושאנחנו נוסעים לבית חולים. בנסיעה לא נתנו לי לשמוע את החדשות. כולם ידעו שאלון לא בחיים ואני האחרונה שידעתי. בתקשורת כבר ידעו ואני עוד לא. הוציאו אותי בבית חולים בתל אביב וראיתי מאות אנשים. הבנתי לבד".

"עברו כבר חמש שנים ואני כל הזמן מנסה להדחיק, אני לא מצליחה לעכל את זה - והאמת שאני גם לא רוצה. ומצד שני, אני מרגישה שאני מאוד חזקה. היום אני לקראת סיום תואר שני, בגיל 26 זה לא מובן מאליו. אני כל הזמן בעשייה כי אני מפחדת להיות עם עצמי בשקט ולהישאב לאסון", היא ממשיכה. "כל הזמן אומרים לי 'תהיי חזקה בשביל ההורים שלך'. תופסים אותי ברחוב ואומרים לי 'מה שלום אבא? מה שלום אמא?'. נכון, ההורים קודם כל, אבל איפה אני בסיפור? להיפך, אני גם רואה איך המשפחה שלי השתנתה ברגע אחד וגם חווה את האסון".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully