יום הזיכרון לשואה ולגבורה

"ניצחון עצום": יומני אלבר ממי חושפים את התמודדות יהודי תוניסיה עם הכובש הנאצי

כשהצבא הגרמני כבש את תוניסיה, גויסו אלפי יהודים למחנות עבודה כפויה. ממי, מגדולי אנשי הרוח של צפון אפריקה במאה העשרים, גילה ביומניו כיצד הצליחה הקהילה היהודית לתמרן את הצבא הכובש

שהה תקופה קצרה באחד ממחנות העבודה בתוניסיה. אלבר ממי (צילום: אתר רשמי, Claude Truong-Ngoc / Wikimedia Commons)

אלבר ממי, שהלך לעולמו בשנה שעברה, היה מגדולי אנשי הרוח שיצאו מצפון אפריקה במאה העשרים. כיהודי, חווה על בשרו את תקופת הכיבוש הנאצי של תוניסיה. יומנים שכתב במהלך מלחמת העולם השנייה, וחלק מהם מתפרסם כאן לראשונה בעברית, מספקים הצצה לתקופה האפלה ההיא.

תוניסיה הייתה תחת שלטון צרפתי מאז 1881. ערב מלחמת העולם השנייה היו בה כ-85 אלף יהודים, מתוך אוכלוסייה שמנתה מעט יותר משלושה מיליון בני אדם. כשגרמניה הנאצית כבשה את צרפת ב-1940, ממשלת וישי החילה על הקולוניות הצרפתיות, ובהן תוניסיה, חקיקה אנטישמית. עם זאת, לדברי פרופ' חיים סעדון מהאוניברסיטה הפתוחה, מהחוקרים הבולטים ביותר של יהדות צפון אפריקה ומנהל מרכז התיעוד על יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה שבמכון בן צבי, החוקים של ממשל וישי עדיין אפשרו לחיים - גם בקהילה היהודית - להמשיך.

"לדוגמה, הייתה מניעה שרופאים יהודים יעסקו במקצוע שלהם, אבל זה לא ממש מונע מהם להתפרנס. הם לא יכלו לעבוד בבית חולים, אבל באופן פרטי יכלו לקבל אנשים", מסביר פרופ' סעדון. "זה פגע בעיקר באוכלוסייה היותר מבוססת, שהיו לה רזרבות כאלה ואחרות. בסך הכל החיים בתוניסיה המשיכו".

אלפי יהודים גויסו בכפייה. הכיבוש הנאצי בתוניסיה (צילום: AP)

כל זה השתנה בתחילת נובמבר 1942. הצבא הגרמני-איטלקי הובס בקרב באל-עלמיין שבמצרים והחל לסגת מערבה. אלא שב-8 בנובמבר נחתו כוחות בעלות הברית באלג'יריה שבצפון מערב היבשת, והחלו לנוע לכיוון מזרח. הצבא הגרמני שנסוג מאל-עלמיין החליט לכבוש את תוניסיה, שנמצאת בין לוב לאלג'יריה, ולהיערך שם. "הם לא ידעו כמה זמן הם יחזיקו מעמד", אומר פרופ' סעדון. "הם היו צבא מובס, לא צבא רענן שבא למלחמה, וזו הייתה הדרך היחידה מבחינתם להציל את המערכה באפריקה".

הבעיה הקשה ביותר שעמדה מול הצבא הגרמני הייתה איך לאפשר לכוח הנסוג להתקיים מבחינה לוגיסטית. החל מהקמת ביצורים, דרך תחזוקת שדות התעופה של תוניסיה כדי לקבל אספקה, וכלה בפריקת המטוסים. הפתרון הגרמני היה לגייס בכפייה 5,000 יהודים, שיעבדו בפרך ב-24 מחנות. מי שהופקד על ביצוע התוכנית היה וולטר ראוף, קצין אס.אס שבשלב מוקדם יותר של המלחמה, המציא את משאיות הגז לרצח יהודים במזרח אירופה.

בתוניס, כך לפי פרופ' סעדון, לא היה רצח שיטתי של יהודים על ידי נאצים, ולמעשה מוכרים רק מקרים בודדים כאלה. הדברים שהכבידו על הקהילה היהודית היו ההפגזות הבלתי פוסקות של בעלות הברית, שפגעו בכלל אוכלוסיית המדינה, והגיוס למחנות העבודה.

עוד בוואלה!

חוקרי השואה שאולצו להתנצל נאבקים בהנדסת התודעה של פולין

לכתבה המלאה

"הסבל של האוכלוסייה מההפצצות היה מאד קשה" אומר פרופ' סעדון. "הדבר השני שהעסיק את הקהילה היהודית היה גיוס עובדי הכפייה. היו קנסות על הקהילה, ובחלק מהזמן ובחלק מהערים היה טלאי צהוב. בתוניסיה הוחרמו בתים, מבני ציבור יהודיים, מזרונים, אופניים, מקלטי רדיו - כל אלה נלקחו מהקהילה היהודית. אבל כל זה, זה כאין וכאפס לעומת הגיוס. כי המשמעות הייתה שעצרו את הצעירים, הוציאו אותם מהבתים, והם לא ידעו לאן הם הולכים".

משא ומתן עם האויב

כשהנאצים פלשו לתוניס היה אלבר ממי בן 22. בהמשך נהפך לסופר, סוציולוג והוגה דעות בעל שם עולמי, שינתח בספריו באזמל חד את זהותו כבן לקהילה יהודית תחת שלטון קולוניאליסטי. אבל בזמן הפלישה היה ממי סטודנט שסולק מבית הספר הצרפתי שבו למד. גם הוא עצמו שהה תקופה קצרה באחד ממחנות העבודה.

ממי ניהל באותן שנים יומן, אולם יומניו נחשפו רק עשורים מאוחר יותר, ומתפרסמים רק בשנים האחרונות, באמצעות עבודתו של גי דה, חוקר צרפתי בולט של הספרות הקולוניאלית שנרתם לפרויקט. דגה פרסם חלק ראשון מיומניו של ממי ב-2019, ובחודשים האחרונים ראה אור בצרפת חלק נוסף - "יומן מלחמה 1943-1939" (בהוצאת CNRS Editions). בפרקי היומן שהתפרסמו השנה יש גם ראיון שערך ממי עם עו"ד בשם פול גז. הראיון נערך ב-19 במאי 1943, כשבועיים בלבד לאחר שבעלות הברית שחררו את תוניסיה.

עו"ד גז הוא איש מפתח בהבנת חודשי הכיבוש הנאצי של המדינה הצפון אפריקאית. גז התנדב לעמוד בראש "ועדת הגיוס", שעליה הטילו הגרמנים לדאוג לכך שמכסות פועלי הכפייה היהודים יתמלאו. בנוסף הוועדה הייתה צריכה לדאוג להיבטים שונים כמו בריאותם של עובדי הכפייה היהודים, והסעות שלהם - משום שלא כל המחנות היו סגורים. תפקידו היה מקביל למעשה למה שכונה באירופה יודנראט, אף שבתוניס הנאצים לא עשו שימוש במונח הזה.

הגרמנים כיבדו את העובדה שהיהודים שמרו על כבודם העצמי. הכיבוש הנאצי בתוניסיה (צילום: AP)

מי שמורגל בתיאורי השואה באירופה מתקשה לדמיין מחנות עבודה נאציים שהעובדים היהודים מגיעים אליהם בבוקר וחוזרים בערב, או כאלו שבהם היהודים זכאים לחופשות. אבל מתיאורו של גז בפני ממי עולים הבדלים עמוקים אף יותר בהתנהלות הכוח הכובש הנאצי, הבדלים שככל הנראה נבעו מכך שהיה זה כוח קטן בנסיגה, שידע שיכולתו לכפות את מרותו על המדינה, או אפילו על האוכלוסייה היהודית, הייתה מוגבלת.

"בסופו של דבר, יישמנו את שיטתו של הפולש, אך במהופך", כותב ממי מפיו של גז (תרגם: אבנר להב). "היטלר מסביר במיין קמפף שלעולם אין לדרוש יותר מדי במכה אחת, כי זה יוציא את הקורבן מכליו ויגרום לו להתקומם. אין לבקש ממנו אלא ויתורים קטנים מאוד, שיוסכם בקלות על כל אחד מהם. זה מה שעשינו כלפי הגרמנים. וקיבלנו המון. לשם כך, התייחסנו לשלושה גורמים: א. הגרמנים הם חיילם המתחשבים במספר רגשות צבאיים: כבוד (לאומי), כבוד עצמי, אומץ לב; ב. הם סוגדים לארגון ונותנים אמון בניירת; ג. המורל שלהם היה ירוד לקראת סיום האירועים".

גז מתגאה בכך שהגרמנים כיבדו את העובדה שהיהודים שמרו על כבודם העצמי ולא התבטלו בפניהם, ובין היתר אף הציעו לארגן בעצמם את לשכות הגיוס כמסגרות בעלות אופי צבאי. מרגע שנוצרה מערכת היחסים הזו, הוא מתאר, היה קל יותר לתמרן את אנשי האס.אס.

בין היתר מספר ראש ועדת הגיוס גז כיצד הפכה הבריחה מהמחנות, גם במספרים גדולים, לשגרה. בשלב מסוים גילו הגרמנים כי במחנה העבודה בביזרטה, שנחשב לנוקשה ביותר והיה מחנה סגור, נותרו 600 יהודים, אף שבאופן רשמי היו אמורים להיות בו 1,050. המפקד הנאצי של המחנה גילה על כך והודיע כי החליט לעצור את כל החופשות, וכי אם יתרחשו בריחות נוספות, הוא יוציא להורג אחד מכל עשרה יהודים.

גז, על פי תיאורו שלו, נפגש עם המפקד הנאצי, הקולונל מאייפאר, וטען בפניו שעובדי הכפייה היהודים אינם חיילים, וטבעי שירצו לברוח. בסופו של דבר, במקום עונשים רצחניים וביטול כלל החופשות, הוא מספר שהתמקח עם הקולונל והצליח להוציא ממנו 15 חופשות, "כדי לשפר את המצב". הוא גם התחייב שהבריחות מהמחנה ייעצרו, אך לדבריו עד מהרה הן התחדשו ביתר שאת.

"הסבל של האוכלוסייה מההפצצות היה מאד קשה". פרופ' חיים סעדון (צילום: ראובן קסטרו)

האמונה הגרמנית בארגון בניירת רשמית יצרה עבור ועד הגיוס היהודי אפשרות נוספת לתמרן את המצב: הרופאים. מכיוון שהיהודים הופקדו על בריאותם של העובדים במחנות, והגרמנים סמכו על החלטותיהם של הרופאים, ועד הגיוס השתמש ברופאים כדי להוציא אישורים רפואיים ובכך ליצור תחלופה בין העובדים או להוציא מהישג ידם של הנאצים עובדים שהיו בסכנה גדולה יותר מאחרים, למשל קומוניסטים או מי שנודעו בתומכי ממשלת דה גול - בניגוד לממשלת וישי ששיתפה פעולה עם הנאצים.

"ארגון מינהלי זה אפשר לנו לתמרן באופן עקבי בהרבה נגד הגרמנים", אמר גז לממי. "ארגון מינהלי שהם לא יכלו אלא להיכנע לו. היה אפשר להצדיק כל החלטה על ידי תקנון פנימי, דוח כתוב, כרטיסייה. בסופו של דבר, הם נתנו בנו סוג של אמון. לכל אדם הייתה כרטיסיית גיוס, כרטיסיית ביגוד, כרטיסייה רפואית. היה אפשר לענות מדי יום ביומו על מצבו של כל אחד ואחד. בכל פעם שהגרמנים ביקשו לחקור, לבדוק משהו, הם נאלצו להיכנע. מה עשה אדם זה או אחר ברחוב? מיד הצגנו את הכרטיסייה שלו, שציינה למשל פטור כלשהו. הגרמנים לא יכלו לומר דבר. ייתכן שהאדם שדובר בו היה בריא כמו שור, אך זה כבר סיפור אחר".

"החשוב היה ארגון מושלם למראית עין, בטוח בעצמו וגלוי לב", הוסיף גז. "ביום שבו הגרמנים קיבלו את הארגון הזה, למרות הבקרות שלהם, העוולות שנחוו, התפניות, הם הובסו. שכן היה אפשר לבצע את כל הפעולות הרצויות, ותמיד באופן חוקי לגמרי".

שלב הביקורת

גז מבחין בין כמה סוגים של רופאים: חלק מהם, שאותם הוא מכנה "הטיפשים ביותר", התייחסו לתפקידם ברצינות ורצו לטפל רק ב"חולים אמיתיים". אחרים, לדבריו, הבינו שהמאבק הוא "לשלוח לעבודה את מספר האנשים הקטן ביותר, ולפנות את המספר הרב ביותר. אלא שהם לא פינו את אלה שהיו ראויים לכך אלא את ידידיהם ואת בעלי בריתם. זה תרם לא מעט לעוינות שהמעמד העני רחש כלפי המעמד העשיר".

עשר שנים מאוחר יותר, ב-1953, יפרסם ממי את ספרו החשוב ביותר, שלדבריו יהווה את הבסיס לכל ספריו הבאים, הרומן האוטוביוגרפי "נציב המלח". אותה ביקורת מעמדית שגז מפנה כלפי הרופאים, ובהמשך גם כלפי הגרמנים שלדבריו רצו לסכסך בין חלקי הקהילה היהודית, מהדהדת גם בספרו של ממי, שם היא מנוסחת בצורה חדה יותר - ומופנית ישירות כלפי המעמד הבורגני.

שיתוף הפעולה עם הגרמנים הקל על סבלה של הקהילה. הכיבוש הנאצי בתוניסיה (צילום: AP)

"במשרדים הבינותי כי אם נחלצו הבורגנים למשימה, הרי התכוונו בראש ובראשונה להציל את נפשם ואת נפש בניהם", כתב ממי בספרו (הוצאת עם עובד, בתרגום יונתן רטוש). "בני העשירים תפסו את כל שירותי העזר: המשרדים, הציוד, התעבורה, המרפאות, השירותים הרפואיים. כן הוחלט לחוס על עוד סוגים מסוימים, דרך משל, על בעלי ההשכלה... נמצא, דרך מקרה מוצלח, שכמעט כל בעלי ההשכלה היו בורגנים... משום ששילמו את ההוצאות הכבדות של המחנה, נראה לבורגנים כי מן הצדק הוא לבכר את בניהם. אכן, לא שכחתי כי מן העניים אני, ולא השלמתי עם המפוקפק שבדבר".

בספרו מזכיר ממי כי אף שבזמן אמת שיתוף הפעולה עם הגרמנים הקל על סבלה של הקהילה, לאחר מכן התעוררה ביקורת מרה על "נכבדי העדה" שניהלו את המגעים בפועל. בקריאת הריאיון עם גז קשה להתחמק מהרושם כי הוא צפה את הביקורת, וניסה להצדיק את מעשיו. "אני חושב שיש פה ניסיון להסביר מה קרה מבחינתם", מעריך פרופ' סעדון, שבימים אלו משתתף בארגון כנס בינלאומי בנושא הגותו של ממי, שיתקיים ב-23 במאי במכון בן צבי. הוא מוסיף כי לאחר המלחמה פרסמו גז ורובר בורג'ל, בנו של ראש הקהילה היהודית מואיז בורג'ל, ספרי זיכרונות שהסבירו את התנהלותם מול הגרמנים.

באור הזה אפשר להבין גם את אחרית דבריו של גז באותו ראיון, בו הוא מסביר מדוע הסתירה ועדת הגיוס את דרכי פעילותה לא רק מהגרמנים ומהצרפתים, אלא גם מהקהילה היהודית. לדבריו, אם כולם היו מבינים שהוועדה יכולה להשיג פטורים מהעבודה, היא לא הייתה מצליחה להגיע אפילו למספר עובדים מינימלי, והדבר היה מוחק את הישגיה.

"אני אומר את זה חד-משמעית", אמר גז לממי. "ככל שהחבלה האנטי-גרמנית הייתה נחוצה, המאבק במשתמטים היה בכל זאת הכרחי. שתי העובדות אינן סותרות כלל זו את זו. הן שייכות לשני סדרי חשיבה שונים, האחד פוליטי, האחר חברתי, ואינן מדירות כלל זו את זו... היינו צריכים בכל דרך אפשרית לארגן תחלופה. אומרים שהתחלופה לא התבצעה כהלכה. כמובן, מפני שכולם התחמקו מן הנטל הזה. יחד עם זאת, התוצאות של אותו מאבק מינהלי היו ניצחון עצום. מרצונם או שלא מרצונם, הגרמנים היו עדים להתרוקנות המחנות".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully