ההצגה חייבת להיפסק: בתוך המולת הבחירות, משפט נתניהו כמעט נשכח

שלשום, בערך 15 שעות אחרי סגירת הקלפיות, דיברתי עם איש תקשורת באחת ממערכות החדשות. התוצאות שזרמו הראו שבפעם הרביעית בתוך שנתיים לא הושגה הכרעה, ובן שיחי הראה סימני ייאוש מתקדמים. מה שדכדך אותו לא היה הבזבוז העצום של כספי ציבור על מערכת בחירות חמישית, וגם לא העובדה שאין ממשלה מתפקדת בישראל כבר מי יודע כמה זמן - אלא דווקא הסיקור התקשורתי.

"תראה", אמר לי והצביע על אחד האתרים שבדיוק התראיין בו ראש רשימה כזה או אחר, "כל מה ששואלים זה אם הוא יישב עם זה או לא יישב עם ההוא. אין פה מיליגרם אחד של מהות". ובכן, אותו איש תקשורת צדק, אבל גם טעה.

הוא צדק מכיוון שבאמת יש מעט מאוד מהות בסיקור התקשורתי של הבחירות. אין יותר חשיבות למצע אידאולוגי, או אפילו למעשים, ולראיה מפלגות רבות הפסיקו לפרסם מצע, ופוליטיקאים רבים הפסיקו לעשות. השאלה "מה תעשה אם תהיה בקואליציה" הוחלפה מזמן בשאלה עם מי תהיה מוכן לשבת בקואליציה. בקמפיין בחירות בלתי נגמר, נשכחה העובדה שבמהלך הרגיל של החיים הפוליטיים, אחרי הקמפיין מישהו נבחר וצריך לנהל את המדינה.

אבל אותו עיתונאי גם טעה, כי בהקשר הזה התקשורת באמת עושה את תפקידה נאמנה - היא משקפת את המציאות. והמציאות היא שישראל נגררה לארבע מערכות בחירות מכיוון שראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה לערבב את הקלפים שוב ושוב עד שיצליח לשלוף את היד הנכונה שתשלוף אותו מההליך הפלילי שלו. ומכיוון שממשלות לא קמות על הבסיס המאוד פרסונלי הזה, השאלה הרלוונטית ביותר לראש רשימה היא "האם תהיה מוכן לשבת בקואליציה שסיבת קיומה היחידה היא לחלץ ממשפט את ראש הממשלה?".

בינתיים, בהמולת ספירת הקולות, כמעט ונשכח כי בעוד 10 ימים אמור להיפתח שלב ההוכחות במשפט. זו נקודת ציון משמעותית שבה המשפט מעלה הילוך. במקום דיון פעם בחודשיים, עוברים לשלושה דיונים בשבוע. במקום ויכוחים על עוד רבע מסמך וחצי צעטאלע של חומר חקירה, מקבלים את המנה העיקרית: העדים שיספרו במילותיהם מה בדיוק קרה באתר וואלה! ובמשרד התקשורת בתקופה שמוכרת היום פשוט כ"תיק 4000".

נתניהו וסנגוריו עשו כל שביכולתם כדי שהיום הזה לא יגיע לפני הבחירות, והצליחו. אלא שעכשיו, אם לא יהיו דחיות נוספות, הוא יגיע בזמן המגעים להרכבת הממשלה. ראשון העדים, מנכ"ל וואלה לשעבר אילן ישועה, יתייצב לספר בקולו איך אתר וואלה! שועבד לטובת ראש הממשלה.

המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה עברה בחודש האחרון מאניה-דיפרסיה. לפני שבועיים חטפו הפרקליטים ביקורת צורבת מבית המשפט המחוזי בירושלים, שזיכה לחלוטין את סגן החשב לשעבר של משרד החוץ, שהואשם בשורת עבירות בהן שוחד ועשרות מקרים של גניבה בידי עובד ציבור.

זיכויים הם חלק בלתי נפרד מעבודתו של תובע, ובוודאי שלא כל זיכוי הוא "מכה לפרקליטות". אבל זיכויו של יהושע גבאי בהחלט היה מכה קשה. השופטת תמר בר אשר קטלה את ניהול התיק - החלק מליווי החקירה, דרך סעיפי האישום שאת חלקם כינתה "תמוהים", ועד בחירת העדים וההסתמכות עליהם.

אחרי הדפרסיה, אתמול הגיעה תורה של המאניה. פרשת "ישראל ביתנו", שהייתה ללא ספק תיק הדגל של המחלקה בשנים האחרונות, הסתיימה בהרשעה מהדהדת של הנאשמת הבכירה ביותר - סגנית השר לשעבר פאינה קירשנבאום. היא הורשעה בקבלת שוחד משמונה גופים שונים, ולדברי השופט ירון לוי, עשתה זאת "באופן שיטתי, ערמומי ומתוחכם במשך כשש שנים".

הרשעתה של קירשנבאום, כמו גם של מנכ"ל משרד החקלאות לשעבר רמי כהן, היו אקורד סיום מוצלח, מבחינת המחלקה הכלכלית, לתיק שנוהל במשך שנים: 18 מהנאשמים בתיק שחיתות מורכב ומסועף הורשעו, ולגבי הנאשם האחרון, בוטל האישום בהסכמת הצדדים. הפרקליטים שניהלו את התיק, ובראשם סגן מנהל המחלקה, ד"ר מאור אבן חן, ראויים לשבח.

ובכל זאת, יש נקודה אחת שצריכה להעיב על השמחה: ממש כמו במקרה של בכיר משרד החוץ גבאי, החקירה הגלויה בפרשה החלה בשנת 2014, והכרעת הדין ניתנה שבע שנים אחר כך. רק כדי לקבל מושג - הנאשם שקיבל את העונש בחמור ביותר בפרשת ישראל ביתנו, דוד גודובסקי שהורשע בלקיחת שוחד, נדון לשש שנות מאסר בפועל.

נכון, בניגוד לתיק גבאי, מדובר בפרשת שחיתות מורכבת במיוחד, עם הררים של חומרי חקירה, יותר ממאה חשודים שנחקרו באזהרה, וארבעה עדי מדינה. ועדיין, שבע שנים זה זמן בלתי נסבל. חיים של אדם שנמצא בהליך הפלילי נעצרים. גם אם הוא מזוכה בסופו של דבר, יכולות לעבור שנים במהלכן הוא בסטטוס של חשוד. לאיזה עבודה הוא יכול להתקבל כשהוא חשוד בפלילים? גם אם הוא אדם פרטי, איזה בנק ייתן הלוואה לעסק שבעליו חשוד? בעבירות כלכליות, על פי רוב, גם כל הנכסים של אותו אדם מוקפאים. המסקנה היא אחת: טחנות הצדק בישראל טוחנות לאט מדי, וההליך הפלילי חייב לעבור רפורמה יסודית שתפשט ותזרז את ההליכים.

לפני שבועיים החליטה פרקליטות מחוז ת"א להגיש כתב אישום בגין בעילה אסורה בהסכמה נגד ירין שרף, שאנס לכאורה בת 13 במלונית קורונה. אתמול, בהליך חריג ביותר, החליט מ"מ פרקליט המדינה, עמית איסמן, להחמיר את סעיף האישום לאונס.

משפטית, יש שיכולים להיות מוגשים כאישום בסעיף א' או בסעיף ב', ובשניהם יש סיכוי סביר להרשעה. משפט, כמו שאומרים לפעמים, הוא לא מדע מדויק. פרקליטים שונים יכולים להעריך בצורה שונה את הראיות ואת סיכויי ההרשעה, ולהגיע לתוצאות שונות בלי שאחד מהם בהכרח טועה. לכן, אם איסמן סבור שהראיות מאפשרות להרשיע את שרף באונס, תיקון כתב האישום היה האפשרות היחידה מבחינתו, וטוב שהורה לעשות כן. אבל במקרה הזה חשוב להסתכל גם על הדרך שבה התקבלה ההחלטה הזו.

תיק האונס במלונית היה תיק רגיש ובעל פרופיל ציבורי גבוה מהרגע הראשון בו נחשפה הפרשה. למרות זאת, איסמן לא היה מעורב כלל בהגשת כתב האישום. פרקליט המדינה כמובן לא צריך להיות מעורב בכל תיק, אבל בתיק כה נפיץ, הוא היה צריך לפחות להיות מעודכן על כך שסעיף האישום אינו הסעיף המתבקש, כביכול. העובדה שלמד על כך מהתקשורת היא כשל בפני עצמו. לא משפטי, אלא ניהולי.

השאלה השנייה שמעלה תיקון כתב האישום נוגעת לפרקליטת מחוז תל אביב, עו"ד אשרה גז. על פי הודעת הפרקליטות מהיום (שישי), גז המליצה כי "על אף הקשיים והמורכבות בפרשה זו, עולה כי יש בתיק סיכוי סביר להרשעה בעבירת אינוס, וכי בנסיבות העניין מוצדק לבקש לתקן את כתב האישום". כמוה המליצו גם ראש המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, עו"ד רחל מטר, והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, עו"ד מומי למברגר. ההבדל הוא ששני האחרונים לא היו אלה שקיבלו את ההחלטה הראשונית.

בדיונים בראשות ממלא פרקליט המדינה לא התווספו שום ראיות חדשות שלא היו בידי מחוז תל אביב שבחן את התיק. ההבדל הוא שבפרקליטות התל אביבית הסתכלו על החורים, בעוד במשרדו של איסמן בירושלים הסתכלו על הגבינה.

החור העיקרי שראו במחוז הוא קביעתה של חוקרת הילדים לפיה היא לא יכולה לקבוע מה מהימנותה של הילדה בנוגע לשאלת ההסכמה. אצל איסמן הסתכלו קודם על שאר הראיות בתיק, והגיעו למסקנה שמדובר בנקודת חולשה באחת הראיות, אל לא כזו ששוללת סיכוי סביר להרשעה באונס. החוקרת אף קבעה כי הילדה יכולה להעיד בבית המשפט, מה שבראיית הפרקליטות יאפשר לשופטים להתרשם בעצמם ממהימנותה. בסופו של דבר, גם פרקליטת המחוז גז השתכנעה והמליצה להחמיר את סעיף האישום.

סיעור מוחות הוא מצוין, ובוודאי שאפשר להסתכל אחרת על ראיות. גם טוב שהפרקליטות מוכנה לבחון מחדש החלטות אם היא חושבת שהן שגויות. הבעיה היא שזה קרה אחרי שהוגש כתב האישום, ורק בעקבות הלחץ הציבורי. גם אם הפעם התוצאה טובה, אי אפשר שלא לחשוב על כך שללא ההד הציבורי, ספק אם ההחלטה הייתה נבחנת מחדש. אי אפשר שלא לתהות בכמה תיקים זה באמת מה שקרה.