העם אמר את דברו ארבע פעמים ברציפות במשך שנתיים: הרוב לא רוצה את נתניהו

תוצאות האמת המסתמנות זורקות שוב אור על אחד השקרים הגדולים ביותר שמופצים פה בשנתיים האחרונות מאז פרוץ המשבר הפוליטי, ולפיו המצביעים מכירים את החשדות, החקירות וסעיפי כתב האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו - ובכל זאת בוחרים בו פעם אחר פעם. השקר הזה, שעליו חוזרים שוב ושוב וביתר שאת מאז הגשת כתב האישום נגד נתניהו בינואר אשתקד, מופץ חזור ושוב על ידי תועמלנים, חברי כנסת, עיתונאים ועסקנים מטעם. בואו נפרק את הבדיה הזו.

בשנתיים האחרונות התקיימו ארבע מערכות בחירות. האחרונה טרם הוכרעה. בשתיים הראשונות נתניהו כשל בניסיונו להיבחר לראשות הממשלה. נכון, גם מתחריו כשלו. לאחר הבחירות השלישיות, בהיעדר הכרעה, הוא נאלץ לחלוק את תפקיד ראש הממשלה עם המתחרה בני גנץ. כלומר, גם במערכת בחירות זו לא ניצח.

במערכת הבחירות הנוכחית, נכון לכתיבת שורות אלו, נתניהו בנחיתות גושית. אם כן, מאיפה בדיוק השקר הזה על כך שניצח "פעם אחר פעם", וש"העם" החליט שכתב האישום לא מעניין אותו? אם "העם" לא משיג רוב, מדוע הוא זה שמוגדר "העם", וכל השאר לא?

בשלוש מערכות בחירות התמודדה רשימה גדולה שהורכבה משלוש מפלגות, שהודיעה בקול רם וברור שאין לה שום בעיה אידיאולוגית עם הליכוד. להיפך, היא רואה בה שותפה טבעית וראשונה לממשלה עתידית. אלא שהיא אינה מוכנה לשבת תחת ראש ממשלה נאשם בפלילים. המפלגה הזאת קיבלה בשלוש מערכות הבחירות מאות אלפי קולות, ואליה הצטרפו מפלגות נוספות, שציבור מצביעיהן ידע אף הוא שהאג'נדה שלהן ברורה: הן לא תשבנה תחת ראש ממשלה נאשם בפלילים.

כתוצאה מעמידה בהתחייבות זו, למעט אפיזודת ממשלת האחדות שהיתה שוויונית, נתניהו כשל במשימתו להקים ממשלה בראשותו. הנאמנות לעיקרון הזה ביטאה את קולו של ציבור מצביעים רחב שלא מעוניין בנתניהו כראש ממשלה בשל אישומיו הפליליים. לכן לא ברור מתי, איך ומי הצליח להפוך את הסיפור על פיו ולהפיץ לכולם כי אלה שמסרבים לשבת עם נתניהו פועלים "בניגוד לרצון העם". למה מובילי דעת קהל שמכבדים את עצמם חוזרים על השטות הזו? מדוע אלה ממותגים כ"שונאי נתניהו", והיתר הם "העם"?

מכאן, לדעתי, נולד המיתוג השגוי והמקומם של "כן ביבי, לא ביבי". פרשנים חכמים מקמטים מצחיהם (והם בכלל לא מ"מחנה ביבי", אז בכלל צריך להקשיב להם), ומפיצים את חוכמותיהם הסוציולוגיות על "שנאת נתניהו". שחררו אותנו. מה האפיון בגרוש הזה של רגשות הציבור, כשמה שמונח בפניו הוא עניין מאוד קונקרטי ומדיד: כתב אישום עם שלושה סעיפים, ועשרות עמודים על שוחד, מרמה והפרת אמונים. האם מותר לי כאזרח לחשוב שאיש שכנגדו עומד כתב אישום כזה לא יכול להיות ראש ממשלת ישראל, מבלי שיאשימו אותי בשנאה סתמית של האיש? מבלי שידביקו לי קשקושי הגמוניה, אליטיזם ושאר חרטוטים וכינויי גנאי?

אז מי אשם בכך שהתקיימו פה ארבע מערכות בחירות בשנתיים האחרונות? הפוליטיקאים שהבטיחו לבוחריהם שלא יישבו תחת נאשם בפלילים? או אולי דווקא מפלגת שלטון שמפקירה את כל ערכיה ותפישותיה בשביל אותו מנהיג, עד כדי גרירת המדינה לבחירות פעם אחר פעם? למפלגת הליכוד היתה פעם אידיאולוגיה מדינית, כלכלית וחברתית. האם היא לא רוצה לממש אותה? כפי שכתבתי לא פעם, הליכוד יכולה להיות מפלגת שלטון בן רגע, גם היום. איפה קולות חברי הליכוד, שלכאורה נחשבים עוד שפויים - יובל שטייניץ, אבי דיכטר, יואב קיש? זה נראה לכם סביר הפשע שאתם מעוללים לעם הזה?

האם המפלגות שחרטו על דגלן שלא יישבו תחת נאשם בפלילים, צריכות להתפשר, רק כדי לא ללכת לבחירות חמישיות? חד משמעית לא. עמידתן בגאון מול החרפה הזאת שמנסים לכפות עליהן תעמוד לזכותן בראייה היסטורית. אם הליכוד כל כך מופרע כדי לקחת אותנו לבחירות חמישיות, שישיות, שביעיות ושמיניות, רק כדי לשמור על כסא הוד מלכותו, אז כל אזרח שוחר שלטון חוק צריך לנסות לבלום את זה בגב זקוף. ההיסטוריה שומרת מקום בספר לפוליטיקאים שעמדו זקופים מול מנהיגות מופרעת.

בשבוע שעבר כתבתי כאן כיצד לדעתי צריך למנוע את הטירוף הזה - חקיקה מיידית שתיכנס לתוקפה רק מהבחירות לכנסת ה-25, ולפיה אי אפשר יהיה להטיל את מנדט הרכבת הממשלה על חבר כנסת נאשם בפלילים.

זו לא חקיקה פרסונלית, אלא חקיקה מחויבת המציאות, שתפקידה לחלץ את ישראל משביו של כל מנהיג שירצה כמו נתניהו לשעבד את מדינת ישראל לענייניו האישיים. אם ישראל ידעה לחוקק חוקים מיוחדים כדי להתמודד עם משבר הקורונה היא צריכה לחוקק גם חוקים שיחלצו את ישראל ממערכות בחירות אינסופיות, מקיבעון חברתי-כלכלי שיעלה בפרנסתם של רבים, ממתקפות מופרעות על מערכת התביעה והמשפט שנובעות רק בשל תיקיו האישיים של ראש הממשלה.

זו לא קומבינה פוליטית, אלא חובה מוסרית של כל נבחר שייכנס לכנסת ה-24. כן, גם של נפתלי בנט. איך בדיוק הוא יכול להפריד בין דאגתו לפרנסת אזרחי ישראל לקיפאון הממשלתי-כלכלי שישראל מצויה בו? הרי בנט בעצמו אומר שנתניהו עסוק בענייניו האישיים. וזה בדיוק העניין. האחריות הזאת יושבת על כתפיו, כמו שהיא יושבת על כתפי כל ראשי המפלגות, שאמורים לדאוג לאזרחים.

אם נחזור לפתח דבריי, הפטור העצמי שנותנים לעצמם ראשי מפלגות בדמות הטענה הזאת כי חוק מעין זה "נוגד את רצון העם", הוא פטור מופרך המבוסס על שקר נפוץ. נתניהו לא השיג רוב לממשלה אחת בראשותו מאז 2019. רוצה לומר, חוק כזה בוודאי לא נוגד את עמדת רוב העם. ומכיוון שהחקיקה לא תחול על הכנסת ה-24, אלא על הכנסת ה-25, גם מראית עין של חקיקה פרסונלית לא קיימת. אין יותר לגיטימית מהחקיקה הזאת.

זו ההזדמנות לתקן עוד עיוות שמהודהד מאז שנודעו תוצאות המדגם. גדעון סער נחבט בתקשורת על מספר המנדטים הנמוך שקיבל לעומת הסקרים שהחמיאו לו בתחילת הדרך. כדאי לזכור שסער היה חבר הכנסת הראשון מתוך הליכוד שהחליט להיאבק בטירוף. בהתחלה מבפנים, ומשלא הצליח - מבחוץ. הפרשנויות הפוליטיות ולפיהן שגה משום שהיה צריך לחכות בשקט בליכוד לתורו - מביכות. לא משום שאינן נכונות או שהן כן נכונות פוליטית, קטונתי; אלא בשל החידלון הערכי שהן משדרות, שמשמעותו שאסור להילחם, אסור להשמיע קול, צריך להמשיך לומר הן על דברי המנהיג הבלתי מעורער פן יבולע לך רע.

אם אתה לא בא לפוליטיקה לשנות, אז בשביל מה לעזאזל אתה שם? במהלך כל הקמפיין סער כונה על ידי נתניהו וסריסיו "גדעון" מתוך כוונה להעלים אותו, והושמץ על ידי פרשנים מטעם שהוא ובוחריו "אנטי מזרחיים" - עלילת דם בזויה. סער עשה מהלך אמיץ, שאם יהיה לו המשך (בין אם בתוך הליכוד ובין אם מחוצה לו), הוא ייזכר כנחשון בן עמינדב, שקפץ ראשון לים סוף. כן, היו פה כמה מחדלים טקטיים, כמו הדיבור המוקדם על ממלאת מקום ראש הממשלה, שבדיעבד נראים מעט פתטיים, אבל זה הטפל לעומת המאבק על השפיות.

מילה אחרונה לסיכום הביניים מוקדשת לעשרות אלפי המפגינים שסירבו להשלים עם הרעיון הדפוק שישראל מונהגת על ידי נאשם בפלילים. זו היתה ועודנה מחאה אזרחית במיטבה. כמו בכל מחאה, היו ויש בה שוליים גסי רוח ופוגעניים; נדבקו אליה גם מחאות אחרות, חלקן הזויות, שאינן קשורות בה. אבל הלבה הענקית שלה היא של אנשים מעולים, ציוניים, אוהבי המדינה, אוהבי אדם, שרוצים שיהיה פה טוב. הם סבלו מאלימות, מביזוי, מהפצת שקרים על אודותיהם, והם לא נרתעו. הם כונו "מפיצי מחלות", אך המשיכו להגיע מכל קצוות הארץ בגשם ובקור לירושלים. כל עוד הטירוף הזה יימשך, הם ימשיכו להגיע, שכן כמו שכתב זאב ז'בוטינסקי בהמנון בית"ר: "שקט הוא רפש".

ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13.