מה גילו כעת הפרקליטים? הסיבות לסגירת התיק נגד נוה היו ידועות מתחילת הדרך

החלטתו של המשנה לפרקליט המדינה, שלמה למברגר, לסגור את התיק נגד אפי נוה והשופטת אתי כרייף מעלה שאלה אחת, שרלוונטית ממילא לימים אלה: מה נשתנה? ובמילים אחרות, מה גילו סנגוריו של נוה בשימוע, שהפך את הקערה על פיה.

החלטתו של למברגר מורכבת משני שלבים. בשלב הראשון הוא מנמק מדוע החליט להוריד מהשולחן את עבירת השוחד. זאת, על פי ההחלטה, בשל העובדה שבין נוה וכרייף הייתה מערכת יחסים "מעורבת" - כלומר שלא נבעה רק מרצונה של כרייף לקדם את מינויה, וכן בשל העובדה שאותה מערכת יחסים החלה שנתיים לפני שמינויה לשיפוט עלה על הפרק. נימוק נוסף הוא היעדרה של התניה מפורשת או הבטחה מפורשת למפגשים אינטימיים תמורת סיוע בבחירה. למברגר סבר שלאור כל אלה, לא ניתן יהיה להוכיח בסבירות הדרושה להרשעה כי אכן היה "דבר תמורת דבר", ומכאן שאין סיכוי סביר להרשעה בשוחד.

בשלב השני מסביר למברגר שמרגע שעבירת השוחד אינה רלוונטית, נותרה על השולחן "רק" עבירה של מרמה והפרת אמונים, זאת משום שנוה היה בניגוד עניינים כאשר ניסה לקדם את מועמדותה של כרייף לשיפוט, אף שהייתה לו מערכת יחסים איתה. המשנה לפרקליט המדינה כותב כי הוא סבור שיש די ראיות להוכיח עבירה זו. אך מכיוון שהראיות שבלב התיק הושגו תוך פגיעה קשה בפרטיותו של נוה, בחדירה לא חוקית לטלפון הנייד שלו, הוא סבור שלא יהיה זה הגון להגיש נגדו כתב אישום.

הבעיה היא שכל הדברים האלה כבר היו ידועים לפרקליטות ב-3 בדצמבר 2019, כשהוחלט לזמן את נוה ואת כרייף לשימוע. לוח הזמנים של מערכת היחסים ביניהם בוודאי לא הפתיעה את למברגר בשימוע, והוא אף כותב בעצמו שלוח הזמנים "עלה באופן ברור" מהראיות שנאספו. גם העובדה שעיקר הראיות נאספו בצורה מפוקפקת, בלשון המעטה, בוודאי לא הייתה חדשה לאף אחד בפרקליטות.

למברגר כותב שלמרות הדרך בה הושגו הראיות - הייתה הצדקה לפתוח בחקירה מכיוון שלא ניתן היה להשאיר את החשדות הכבדים ללא בירור. הוא צודק לחלוטין. חשד לשחיתות במינוי שופטים אינה מסוג התהיות שאפשר פשוט להשאיר באוויר. אבל זה לא בהכרח אומר שהייתה הצדקה לזמן את השניים לשימוע לפני הגשת כתב אישום. השאלה איזו ראיה או טיעון הטה את הכף נותרת ללא מענה אמיתי, גם אחרי קריאת כל 19 עמודי ההחלטה של למברגר.

בשולי הדברים, המשנה לפרקליט המדינה כתב שנמצאה תשתית ראייתית לעבירה של הפרת אמונים ללא סטייה מן השורה. בעבירת הפרת האמונים, עובד הציבור מקבל החלטה כאשר הוא בניגוד עניינים חריף. אין הכרח שאותו ניגוד עניינים יביא אותו "לסטות מן השורה", ולקבל החלטה שלא היה מקבל ממילא. אם עשה זאת - זו נסיבה שתצדיק החמרה עמו, אבל ניתן להרשיע בעבירה זו גם ללא סטייה מן השורה.

הסיבה שלנוה לא ניתן היה לייחס סטייה מן השורה, כותב למברגר, היא שככל שהדברים נוגעים למינוי שופטים בישראל "נדמה שקשה להצביע במדויק על 'השורה'. קיים קושי להתחקות אחר מכלול השיקולים והמניעים, במסגרת תהליך מיונם של המועמדים, שמובילים בסופו של יום לתמיכת גורמים שונים במועמד זה או אחר, עד לבחירת השופטים על ידי הוועדה". במילים פחות משפטיות: אין דרך להצביע על סטנדרטים שמכווינים את התהליך שבו תשעה חברי הוועדה נכנסים לחדר, ויוצאים משם עם רשימת שופטים.

הליך מינוי השופטים הוא אכן במידה רבה קופסה שחורה. בישיבות הוועדה אין פרוטוקולים מסודרים, והציבור תלוי בהדלפות אפילו בשביל לדעת מי מחברי הוועדה הצביע בעד שופט מסוים, ובוודאי כשהוא רוצה לדעת מה השיקולים שעמדו מאחורי הבחירה בו. הנימוק להיעדר המוחלט של שקיפות או שאם אדם יוכל לקרוא את הנימוקים נגד בחירת שופט מסוים, זה יקטין את האמון בו כשיעמוד בפניו בבית המשפט. ובכן, גם המצב הנוכחי לא בדיוק מזניק את אמון הציבור בהליך ובתוצריו. ההחלטה של למברגר צריכה להיות קריאת השכמה בעניין זה.