כשביונסה תגיע לבלפור: איך ישראל היתה נראית אם נשים היו מנהלות את משבר הקורונה

אחד מהמנוני ההעצמה הנשית של המאה ה-21 "מנהלות את העולם (בנות)" של ביונסה הוא הפסקול שילווה את התרגיל המחשבתי הבא: בואו נדמיין את השנה האחרונה, שנת הקורונה הידועה לשמצה והבלתי נגמרת, אם את מדינת ישראל היו מנהלות נשים. אם במקום ראש הממשלה היתה פה ראשת, אם במקום סופרמן - וונדר וומן היתה מנצחת על מבצע החיסונים. אם במקום שר בריאות, שר אוצר ושר חינוך היתה יושבת שרה, אם במקום פרויקטור היתה פרויקטורית שמתכללת את פעולות הממשלה ומערכת הבריאות. אם במקום הרבה גברים מעל גיל 50 - סביב שולחן הקואליציה שניווטה את ישראל היו יושבות פוליטיקאיות בכירות.

ביונסה התנגנה ברקע לא מעט כתבות ששודרו ב-2020 בתקשורת הבינלאומית על גיבורות הקורונה - נשים מנהיגות ברחבי העולם שהתמודדו בהצלחה יחסית עם המגיפה ותחלואיה, כמו אנגלה מרקל בגרמניה, ג'סיקה ארדרן בניו זילנד, או ממשלת פינלנד שמורכבת רק מראשות מפלגות. בישראל, לעומת זאת, מתנגנת מנגינה אחרת: נשים עושות את זה טוב יותר? פחחח, הצחקתם את המאצ'ו הישראלי המצוי. כל צמרת קבלת ההחלטות במגיפה, כמו בממשלה ובכנסת, היתה ועודנה כמעט נטולת נשים.

ראש הממשלה, השרים בתיקי הקורונה המרכזיים - בריאות, חינוך ואוצר, הפרויקטור הראשון וזה שבא אחריו - כולם גברים, גברים, גברים. כשקבינט הקורונה מונה לראשונה ביולי, לא נכללה בו אף אישה, ורק אחרי שהתעוררה ביקורת צורפו גם שרות ממין נקבה לשולחן הדיונים. בצוות המומחים שמייעץ לנתניהו ולמל"ל מאז פרוץ המגפה לא נכללה אף אישה עד שלא קמה זעקה ציבורית. יו"ר ועדת הקורונה בכנסת, יפעת שאשא ביטון, שהיתה אמורה להיות אמונה על הפיקוח הפרלמנטרי על הממשלה, נענשה ועוקרה מסמכויותיה בקיץ כשמרדה בבון טון והעזה לשאול שאלות. מי שהחליפו אותה במשימה היו ראשי ועדת החוקה והחינוך, ניחוש נכון - גברים.

כמעט כל ההתייעצויות הכי גדולות של השנה האחרונה - על הסגרים, העוצרים, הפתיחה והסגירה של מערכת החינוך וההגבלות על היציאה מהבית - התנהלו בחדרים, או ליתר דיוק בשיחות זום, מלאי גברים. השרה אורית פרקש-הכהן, שמרכזת כיום את הטיפול בקורונה מטעם כחול לבן, נכנסה לעניינים רק לפני חודשיים בעקבות התפתחויות פוליטיות לא מתוכננות. עד אז דיונים בריאותיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים עם השלכות על רווחתם ועתידם של כלל אזרחי ישראל התקיימו בלי אף אישה על הקו. או לכל היותר אחת או שתיים, בגדר צדיקות יחידות בסדום, כמו ראשת שירותי בריאות הציבור סיגל סדצקי, ויורשתה שרון אלרעי-פרייס, או מנכ"לית משרד האוצר לשעבר קרן טרנר, שבינתיים כבר עזבה את תפקידה במחאה על ההתנהלות התקציבית של הממשלה.

אז נכון - נתניהו והגברים שמסביבו הפכו את ישראל למעצמת חיסונים וסגרים וכבודם במקומם מונח, לטוב ולרע. אבל בואו נלחץ השמע על ביונסה ברקע ונדמיין, לשם התרגיל המחשבתי, את מדינת ישראלה ב-2020, לו היתה מונהגת בידי ראשת ממשלה וקבינט קורונה כל נשי, ונשאל את עצמנו - אם ומה היה נראה אחרת?

האם הילדים היו יושבים בבית שנה שלמה מבולבלים מקפסולות ולמידה כושלת מרחוק? האם הנפגעים הכלכליים של הקורונה היו מוצאים קשב ומזור? האם קשישים, פעוטות, ובני נוער היו עולים בסדרי העדיפויות?

האם הן היו בוחרות בריצ'רץ' או קמצניות יותר בהפעלת סגרים? האם היו גוזרות על הציבור גזרות כה קשות של הגבלות וריחוק חברתי דווקא בחגים ומועדים? האם הן היו נהנות מאמון הציבור, ואולי הזדהות וחמלה היו עובדים טוב יותר מטקטיקות של פחד והפחדה? האם הן היו מכלות את זמנן במשחקי אגו על סמכויות ויוזמות? האם הן היו מאפשרות למדינה להתנהל ללא תקציב? האם הן היו יודעות לשתף פעולה ולשים את הפוליטיקה בצד? והאם גם הן היו גוררות את המדינה לסבב בחירות רביעי בעיצומה של מגיפה משתוללת?

מכיוון שמדובר בתרגיל מחשבתי, כל התשובות יכולות להיות נכונות - והן לא בהכרח תלויות מגדר. מנהיגות היא עניין פרסונלי: יש גם גברים שהיו מנהלים את הקורונה אחרת מנתניהו, ויש נשים שלא זורם דם של אמפתיה בעורקיהן. הפוליטיקה הישראלית היא כוחנית, ומוקפת בג'ונגל מזרח תיכוני, שבו החזק שורד, ולאיכויות שמזוהות עם נשים, כמו דאגה, חמלה, יסודיות והקרבה, לא מיוחס הרבה ערך גיאו-פוליטי.

נשים בשכונה שלנו משמשות לרוב נסיכות, רעיות, אמהות, מלוות ומשקיפות - וגם קורבנות של סכסוכי הדמים ומלחמות החרב של המלכים והשליטים. אבל גם בקורונה הן שילמו - יותר מהגברים - את המחיר הכלכלי-חברתי, ונשאו את הנטל הכפול של עבודה וטיפול במשפחה - בתנאי סגר. מחקרים מכל קצוות תבל מגלים שאוכלוסיות מוחלשות הן שנפגעו במיוחד מהנגיף הקטלני, ובעיקר מי שמכונות המין החלש: הקורונה צפויה להחריף ולהעמיק את אי-השוויון המגדרי בשוק העבודה והתעסוקה, וכבר הביאה לעלייה מדאיגה בשיעורי אלימות נגד נשים.

כמה קל לנו לקבל את המצב בישראל 2021, שבו מתנהלים דיונים גורליים ומתקבלות החלטות דרמטיות על חיי נשים וילדים - מבלי שיש אף אישה נוכחת בחדר. וכמה התנגדות והתרסה יעוררו התרגיל המחשבתי ההפוך - אם נשים בלבד היו מנהלות את המשבר. האמת, שלמרות הכוכבות העולמיות הפופולריות שזרחו בקורונה, אי אפשר באמת לקבוע שנשים עושות את זה טוב יותר. לא נמצא קשר מדעי או סטטיסטי ישיר ומובהק בין מגדר ובין מדדי ההצלחה בניהול המגפה. אבל לפחות לגבי מערכת החינוך קל להצביע בצורה ברורה - בעוד הגברים בישראל שברו שיאים בימי ההשבתה של בתי הספר, ומערכת החינוך היתה בתחתית החבית של סדרי העדיפויות ביו-יו של הסגר, במדינות הביונסה - גרמניה, ניו זילנד, והמדינות הסקנדינביות - המונהגות בידי נשים, הפגיעה בלימודים היתה מינורית. הן העמידו בראש מעייניהן את הדור הצעיר, עתידו, השכלתו, ומצבו החברתי והנפשי, והצליחו למצוא פתרונות יצירתיים שיאפשרו לו, ככל האפשר, להמשיך בשגרת חיים נורמלית.

הקורונה היא מגפה חברתית, לא רק בריאותית, ובשביל לצאת ממנה יידרש חוסן חברתי, לא רק חיסון. הנזקים ארוכי הטווח שלה יורגשו לעוד שנים קדימה וידרשו השקעה יתרה וחשיבה מחדש על תחומים שנחשבים בדרך כלל "נשיים" - חינוך, רווחה, בריאות. בחדר מלא בגברים בלבד, רובם בגיל 50 ומעלה, הקשיים והצרכים של אוכלוסיות שלמות הולכים לאיבוד, פשוט כי אף אחד מהם מעולם לא התנסה בהם, והשיח הפוליטי דליל במיוחד ולא משקף אפילו חצי ממגוון החוויות שעוברות על הציבור.

לא צריך להרחיק עד ממשלת גיבורות על דמיונית בשביל לתקן את זה. יש בפוליטיקה הישראלית - בכל המפלגות - מספיק נשים בכירות ראויות ומנוסות שיכולות להיכנס לחדר ולקחת חלק בקבלת ההחלטות הגורליות. כן צריך להתעקש שהגברים יפתחו את הדלת וימצאו להן מקום ליד השולחן, עד שיגיע היום שביונסה תפזם שירי העצמה גם בבלפור.