שני סיפורים על אטימות ודחיינות: הפוליטיקאים מפנים את הזירה לבג"ץ

באוקטובר האחרון, כחצי שנה לתוך מגיפת הקורונה, פרסם מבקר המדינה מתניהו אנגלמן דוח ביניים על התמודדותה של ישראל עם המשבר. הביקורת העיקרית על הדוח עצמו היתה שהוא לא עסק כלל בתהליכי קבלת ההחלטות של הממשלה וקבינט הקורונה. השבוע האחרון סיפק שתי דוגמאות עד כמה הביקורת הזו רלוונטית.

הדוח של אנגלמן עסק, למשל, בשימוש באיכוני שב"כ למאבק במגיפה. הוא מצא ששב"כ לא עמד במשימות שהוטלו עליו, הכניס מאות אלפי אנשים לבידוד לשווא, וכל זה במחיר של פגיעה עצומה בפרטיות האזרחים; וכן בחשיפה אפשרית של יכולות השב"כ, שעלולה לפגוע ביכולתו לעמוד בעתיד במשימה העיקרית שלו - לסכל טרור. לאור הממצאים, הוא גם המליץ למקבלי ההחלטות לבחון מחדש את ההחלטה להסתייע בשירות.

ומה עשו מקבלי ההחלטות עם ההמלצה הזו? כדי לקבל תשובה לשאלה הזו כדאי לקרוא את פסק הדין של בג"ץ שפורסם השבוע בנוגע לשימוש באיכוני השב"כ. לאחר שהוצגו לשופטים הנתונים על השימוש בשב"כ, הגיעה הנשיאה אסתר חיות למסקנה דומה לזו של המבקר וקבעה כי "כי לעת הזו התועלת מהשימוש בכלי השב"כ היא מצומצמת, כשלמולה עומדת פגיעה קשה ונמשכת בזכות לפרטיות".

אלא שבניגוד למבקר, השופטים התייחסו בעיקר לדרך קבלת ההחלטות על השימוש בשב"כ, והתמונה המצטיירת מפסק הדין מטרידה ביותר. עולה ממנה כי כל המנגנונים שנועדו לוודא כי השימוש בשב"כ נעשה בצורה מושכלת ומצומצמת ככל האפשר, הפכו לחותמות גומי שמאשרות מדי כמה שבועות את המשך השימוש בשירות.

החוק שעבר בכנסת, שמאפשר להפעיל את שב"כ נגד הנגיף, לא נותן לממשלה צ'ק פתוח. רחוק מכך. הממשלה אמורה להכריז על שימוש בשב"כ רק אם שוכנעה כי בשל חשש להתפשטות רחבת היקף של המחלה יש "צורך מידי וממשי" לעשות זאת, וכי אין שום חלופה מתאימה להסתייעות בשב"כ. הממשלה גם חייבת להסתמך על המלצת צוות שרים מיוחד, ובעיקר, היא צריכה לדון מחדש בשימוש בשירות החשאי מדי שלושה שבועות. ההסדר הזה נועד להבטיח ששב"כ ייכנס לתמונה רק כשכל האמצעים האחרים לא הוכיחו את עצמם, ורק במידה הנדרשת. בפועל דברים נראו אחרת.

השופטים מציינים כי בחודשים האחרונים גדל מערך החקירות האפידמיולוגיות פי שלושה - מאלף מתחקרים באוגוסט האחרון לכ-3,000 כיום - וזאת בעקבות שיתוף פעולה בין משרד הבריאות לפיקוד העורף ולרשויות המקומיות. בנוסף, ישנה גם העובדה שיותר משליש מאוכלוסיית המדינה כבר התחסנה בשתי מנות החיסון, וגם לפני כן מספר החולים ומקדם ההדבקה עלו וירדו. למרות כל אלה, השימוש בשב"כ נותר ללא שינוי, בגרסתו הגורפת והרחבה ביותר.

לפני שני עשורים, כאשר ועדה סודית של הכנסת דנה באפשרות להכניס לחוק השב"כ סעיף שעשוי לאפשר את הפעלתו למשימות שאינן סיכול טרור, המתנגד החריף ביותר היה ח"כ בני בגין. הוא הזהיר בדיוק מפני תרחיש כזה. "אומרים: שירות יש לי? יש לי. אנשים יש לי? יש לי. משכורת הם מקבלים? מקבלים. שיטות יש לי ולעבוד הם יודעים? אז למה לא להפעיל אותם". בחלוף שני עשורים, נראה שהדברים של בגין הפכו מדברי אזהרה לתכנית הפעלה.

הרשות להגנת הפרטיות התנגדה שוב ושוב לשימוש בשב"כ, ולמעשה גם השב"כ עצמו קרא לצמצם את השימוש באיכונים. אבל הממשלה לא הקשיבה. במקום שהפעלת הכלים שנועדו להילחם בטרור תהיה האמצעי האחרון בארסנל, היא הפכה לשכבת הבסיס. כי זה קל ונוח. כי השב"כ גם ככה כבר נמצא שם, בצללים. אבל השימוש המתמשך בשב"כ הוא קודם כל עדות לחוסר רצונה, או לחוסר יכולתה, של הממשלה לפעול באמצעים אחרים. זו עדות לכישלון.

הדוגמה השנייה שיכולה הייתה להיכנס ישירות לדוח המבקר שמתגבש בימים אלה היא הדיון שנערך השבוע בעתירות נגד סגירת שעריה של ישראל בפני אזרחיה. כדאי להזכיר כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע מפורשות כי "כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל". ובכל זאת, בשבועות האחרונים זכות היסוד הזו נשללה מאזרחים רבים, שנאלצו לפנות לוועדת חריגים כדי לשוב לארצם ולביתם.

ביום ראשון אמורה להתבטל ועדת החריגים, ומספר הנכנסים לישראל יורחב ל-3,000 ביום. בדיון השבוע תהתה הנשיאה חיות מדוע בכלל הוטלו המכסות. כלומר, מדוע הוחלט דווקא על אמצעי כה קיצוני, במקום אמצעים פחות פוגעניים, כמו ביצוע בדיקות בשדה התעופה ובידוד במקרים הנדרשים.

תשובתו של עו"ד יונתן ברמן, פרקליט מצוין ועובד ציבור מהמעלה הראשונה, הייתה מדכדכת משהו. "בסופו של דבר החסם העיקרי הוא היכולת לאכוף בידוד ביתי אפקטיבי", השיב ברמן. כלומר, ברור לכולם שהפתרון האידיאלי הוא שהחוזרים מחו"ל ייכנסו לבידוד ביתי. אלא שהמדינה לא מצליחה לאכוף את זה, ולכן פנתה לפתרון קיצוני יותר, שהוא חובת הבידוד במלוניות.

מכיוון שמדובר בפתרון קיצוני יותר, בו המדינה בפועל כולאת אדם שלא נחשד בדבר, נוצרו לו חריגים רבים - כמו נשים בהריון, קשישים, קטינים שמגיעים בטיסה כשהם לא מלווים ופטורים שונים מטעמים הומניטריים. אלא שבישראל, כל אחד הוא מקרה הומניטרי, וכך בפועל רק שליש מהחוזרים מחו"ל באמת הגיעו למלוניות. המצב הזה הביא את המדינה לעלות עוד שלב בסולם האמצעים ולסגור את השמיים.

"לצורך העניין, אדם קשיש שמגיע לישראל הוא פטור ממלונית", הסביר ברמן.

"אז הפתרון הוא מלכתחילה לא לתת לקשיש הזה להגיע?", תמהה חיות. "הפתרון הוא שכאשר הוא מגיע תטפלו בעניין, תנטרו ותמיינו. מי שרשאי לפתור ממלונית, יגיע ויקבל פתור".

הדיון הסתיים ללא החלטה, ויתחדש בשבוע הבא כאמור לאחר שתיכנס לתוקפה ההחלטה שתבטל את ועדת החריגים. אבל כבר עכשיו ניתן לראות קו ישיר שמחבר בין התנהלות הממשלה בנושא האיכונים להתנהלותה סביב נתב"ג: פעם אחר פעם הממשלה לא מצליחה לייצר פתרונות ביניים שיאזנו בין הצורך להילחם במגיפה לבין זכויות היסוד של האזרחים. פעם אחר פעם הבחירה שלה היא לפגוע בזכויות האלה בצורה קיצונית, במקום לנסות דרכים חדשות להגיע לאותו איזון.

מי שעוד לא השתכנע ומחפש דוגמה שאינה מתחום הקורונה לחוסר היכולת של מקבלי ההחלטות בישראל לקבל החלטות מורכבות, קיבל אותה בהחלטה של בג"ץ בנושא הגיורים הרפורמים והקונסרבטיביים. מדובר בנושא שהמילה "נפיץ" קטנה עליו בכמה וכמה מידות. מצד אחד עומדים הרבנות הראשית, הממסד הדתי בישראל והמפלגות החרדיות - ומסרבים לכל סוג של הכרה בכל זרם יהודי שאינו הזרם האורתודוקסי החרדי. מהצד השני של המתרס נמצאת רוב יהדות העולם, ובייחוד רוב יהדות ארצות הברית, שמשתייכת לזרמים הרפורמים והקונסרבטיביים.

מפלגות השלטון בישראל, לפחות בעשורים האחרונים, נזקקו כמעט תמיד למפלגות החרדיות - מה שאיפס את הסיכוי להעביר כל חקיקה שתכיר בזרמים האלה. מצד שני, החלטה רשמית שלא תכיר בהם גם לא התקבלה, כדי לא להביא לנתק בין יהדות התפוצות למדינת ישראל.

כך נוצר מעין אזור דמדומים חוקתי שבו בג"ץ נדרש פעם אחר פעם לפתור בעיה של יהודי כזה או אחר שנקלע למצב בלתי נסבל, ועל הדרך ליצור טלאי על טלאי את התשובה לשאלה "מיהו יהודי". תחילה הוכרו גיורים של זרמים שאינם אורתודוקסים בחו"ל, לאחר מכן גיורים אורתודוקסים אך כאלה שלא נעשו דרך הרבנות, והשבוע גם גיורים שאינם אורתודוקסים של מי ששוהה כדין בישראל.

בג"ץ ניסה כאמור להימנע מכך. השופטים נתנו עוד ארכה ועוד ארכה, דחו את ההחלטה פעם בגלל ועדה בראשות יעקב נאמן, ופעם אחרת נתנו צ'אנס לשר המשפטים לשעבר משה ניסים. אבל השבוע הגיעו מים עד נפש, ובג"ץ נאלץ להיחלץ לעזרתם של אותם מתגיירים שהמתינו עשור וחצי להחלטה. אולי זה מה שיזרז את הכנסת והממשלה שיוקמו לאחר הבחירות להסדיר את המצב. סביר יותר שזה לא יקרה, וגם בפעם הבאה ייאלץ בג"ץ להוציא את הערמונים מהאש.