שופטי בג"ץ דנו ב-25 בינואר כשבע שעות בעתירות שדרשו, בין היתר, לאלץ את היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לפתוח בחקירה פלילית של "פרשת המניות" של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. כמה ימים לאחר מכן הודיע מנדלבליט כי לאור ממצאי הבדיקה המשטרתית של הפרשה, שלא הפכה לחקירה, הוא סבור שעל נתניהו להחזיר 300 אלף דולרים שקיבל מבן דודו, נתן מיליקובסקי. הפרשה שהתפוצצה לפני כשנתיים נראית רלוונטית מתמיד, אלא שנתונים של חלק מהחברות המעורבות בה, שעד היום קיבלו מעט מאוד תשומת לב, עשויים לשפוך עליה אור חדש.
בלב הפרשה - מניות שרכש נתניהו מבן דודו, נתן מיליקובסקי, בחברת בשם "סידריפט". נתניהו מכר את המניות בחזרה למיליקובסקי לאחר שלוש שנים ברווח של מיליוני שקלים. על פי הטענה של אלו שדוחפים לחקירה פלילית בפרשה, בן הדוד מכר לנתניהו את המניות בשבריר מערכן האמיתי, ובכך לכאורה העניק לו טובת הנאה. אלא שזו תמונה חלקית.
על פי הדיווחים לרשויות המס ולמבקר המדינה, שהיו מקובלים גם על היועמ"ש, נתניהו רכש באוגוסט 2007 ממיליקובסקי 1.7% ממניות של שותפות פרטית בשם NMSD תמורת 600 אלף דולר. השותפות החזיקה ב-61% ממפעל סידריפט, שמייצר תוסף הדרוש לייצור פלדה. בעקיפין, נתניהו הפך לבעלים של 1% ממפעל הפלדה.
לקריאה נוספת על משפט נתניהו
על פי מסמכים שמסר נתניהו למבקר המדינה, ופורסמו על ידי העיתונאי גור מגידו מ-TheMarker, חברת NMSD לקחה ב-2005 הלוואה של 60 מיליון דולר כדי לרכוש את סידריפט. כאשר לוקחים בחשבון את מה שנותר מהחוב כשנתניהו רכש את המניות, ניתן לומר שעסקת נתניהו-מיליקובסקי מגלמת עבור סידריפט שווי מוערך של 107 מיליון דולר. זהו נתון המפתח.
בנובמבר 2010 נתניהו מכר את חלקו בחזרה למיליקובסקי תמורת כ-4.5 מיליון דולר. בכך עשה תשואה של יותר מ-700% על ההשקעה בתוך שלוש שנים. עסקה חלומית. אולי אפילו כזו שנראית טובה מכדי להיות אמיתית. וזה לא הנתון החשוד היחיד.
ביולי 2008, כמעט שנה לאחר שנתניהו קנה את המניות מבן דודו, קרן אמריקנית בשם "פלקון" שהחזיקה 18.9% מסידריפט מכרה אותן לתאגיד ענק בשם "גראפטק" תמורת 135 מיליון דולר. על פי העסקה הזו, השווי של מפעל סידריפט הוערך ב-715 מיליון דולר - פי שבעה מהשווי לפיו קנה נתניהו את חלקו מבן דודו כמה חודשים לפני כן.
פער עצום זה הוא שהוליד את ההערכה כי מיליקובסקי מכר לנתניהו את המניות בהנחה משמעותית משווי השוק האמיתי שלהן, ובעצם הוליד את הפרשה כולה. ההנחה היא שלא ייתכן ששוויה של סידריפט - חברה תעשייתית מהדור הישן שרחוקה מאד מלהיות חברת הייטק נוצצת - זינק כך תוך פחות משנה. אלא שהדוחות מספרים סיפור אחר.
הסבר לכל טענה
גראפטק, שרכשה כחמישית מסידריפט ב-2008, היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה בארצות הברית. בשל כך, היא מחויבת בדיווחים פומביים למשקיעים. בשנת 2010 התמזגה סידריפט לתוך גראפטק, מה שהביא את החברה לפרסם דוח ארוך ומפורט על מצבה הכלכלי, וגם על עברה של סידריפט. הנתונים בדוח מצביעים על כך שבהחלט ייתכן כי נתניהו רכש את המניות במחיר ריאלי.
הדוח חושף למשל כי פלקון רכשה את חלקה בסידריפט ב-2005, כשמצב החברה היה בכי רע ושוויה הוערך בכעשרה מיליון דולר בלבד. כשמכרה את חלקה ב-2008 ערכה של החברה הוערך בפי 73. נתניהו, שלא הייתה לו נגיעה לעסקאות אלו, אולי עשה תשואה נהדרת על השקעתו, אך הוא יכול רק לחלום על מהלך כמו זה של הקרן האמריקנית.
בנוסף, בינואר 2006 דירקטוריון סידריפט הציע לעובדים נבחרים לרכוש 3,000 מניות במחיר של מאה דולר למניה - מחיר זהה לזה שבו רכשה פלקון את חלקה בשנה שלפני כן. העובדים לא מיהרו לממש את ה"הטבה". אולי חשבו שהמחיר גבוה מדי, ורק 1,392 מניות נרכשו במחיר זה.
שנה לאחר מכן, בינואר 2007, החברה הקצתה 160 מניות לעובדים, שבתמורה חתמו על הסכם אי-התחרות עם החברה. כל יחידה הוערכה ב-1,100 דולר. כלומר, הערכת השווי של החברה זינקה פי עשרה בתוך שנה, ובאותה עת היא כבר הוערכה בכ-110 מיליון דולר. זו הערכה קרובה מאוד למה ששילם נתניהו.
אפשר אולי לטעון שהחברה רצתה להיטיב עם עובדים נבחרים, ומכרה גם להם מניות בהנחה. אלא שהטיעון הזה מאוד לא סביר משתי סיבות: הראשונה היא שהחוק האמריקני לא מאפשר לעשות זאת, ומתייחס בחומרה להטייה כזו של הערכות שווי. הסיבה השנייה היא שבאותם ימים החברה גם רכשה מניות מעובדיה באותו מחיר.
בינואר 2007 החברה רכשה חזרה 931 מניות ב-1,100 דולר ליחידה, וביוני 2007 רכשה 320 מניות מאחד השותפים ב-1,200 דולר ליחידה. זה קורה חודשיים לפני שנתניהו רכש את המניות ממיליקובסקי, ומשקף הערכת מחיר כמעט זהה. במילים אחרות - בחודשים שקדמו לקניית המניות על ידי נתניהו, התבצעו לפחות שלוש עסקאות קנייה ומכירה שגילמו שווי זהה עבור סידריפט.
אם נתניהו רכש את המניות בשווי השוק, כפי שמראות לכאורה העסקאות האחרות שנעשו בסמוך, המשמעות היא שהערך של סידריפט המריא בחדות. אלא שהדוחות הכספיים של החברה מספקים לזה הסבר: בשנת 2005 סידריפט הפסידה שישה מיליון דולר. ב-2006 היא כבר נהנתה מרווח של עשרה מיליון, וב-2007 עמדו הכנסותיו על 59 מיליון. כלומר: עלייה עקבית וחדה ברווחים, שבהחלט ניתן לצפות שתעלה גם את שווי המפעל.
העלייה בשווי המפעל לא מתבססת רק על נתוני הדוחות, אלא גם על הסביבה העסקית באותן שנים. ב-2007 ו-2008 היתה בסין תנופת בנייה אדירה, שיצרה עלייה בביקוש לסחורות שונות, ובהן פלדה. סידריפט, שהתוסף שהיא מייצרת הכרחי לייצור סוגים מסוימים של פלדה, עלתה על הגל, אבל בהחלט לא הייתה לבד. חברות פלדה נהנו באותן שנים מרווחים עצומים.
שני רואי חשבון וסוחר ותיק בשוק ההון שנחשפו לנתונים אמרו לוואלה! NEWS כי אכן יש דברים בגו. הדוחות מצביעים שבהחלט ייתכן שנתניהו קנה את המניות במחיר ששיקף את ערכן הריאלי, או קרוב לכך.
ומה בנוגע למכירה? ב-2009 הביקוש הסיני החל לרדת, ואיתו גם רווחיה של סידריפט. ב-2010 גראפטק רכשה את יתרת המניות של סידריפט ובעצם מיזגה לתוכה את המפעל, ששוויו הוערך ב-421 מיליון דולר. במסגרת העסקה נתניהו מכר את מניותיו חזרה לבן הדוד מיליקובסקי, שמכר אותן לגראפטק. ראש הממשלה שלשל לכיסו כ-16 מיליון שקלים, אולם מכיוון שהמחיר נקבע לפי עסקת המיזוג הכללית עם גראפטק, קשה לומר שהוא הוטה כדי להיטיב עם נתניהו.
סימני השאלה שמאחורי ההלוואה
באוקטובר האחרון פרסם היועמ"ש מנדלבליט את החלטתו שלא לפתוח בחקירת פרשת המניות. אף שבשורה התחתונה לא נפתחה חקירה פלילית, מנדלבליט כתב אז כי הוא יצא מנקודת הנחה שנתניהו כן קיבל טובות הנאה מבן דודו מיליקובסקי, כשהאחרון מכר לו את המניות ב-2007.
ההנחה הזו התבססה על הפער במחיר ששילם נתניהו לעומת העסקה שנערכה פחות משנה לאחר מכן, אך גם על הלוואה שקיבל מבן דודו כדי לממן את הרכישה, בתנאים לא ברורים. בעוד הנתונים הכספיים מראים כי ייתכן שנתניהו קנה את המניות במחיר ששיקף את ערכן הריאלי, ההלוואה מעלה סימני שאלה רבים.
נתניהו לא הזכיר בפומבי מעולם את ההלוואה. למעשה, הוא טען בריאיון לחדשות 12 טרם הבחירות במרץ 2019 כי שילם על המניות 600 אלף דולר "מכספו הפרטי". ואולם, בדיון בבג"ץ בשבוע שעבר סיפק עו"ד יוסי כהן, שייצג את ראש הממשלה, גרסה אחרת. לדברי כהן, נתניהו שילם 600 אלף דולר מכספו, ובנוסף קיבל הלוואה של כ-600 אלף דולר נוספים ממיליקובסקי, כך שבפועל שילם 1.2 מיליון דולר עבור המניות.
הפרקליטות והיועמ"ש, שבדקו את דיווחיו של נתניהו לרשויות המס בישראל ובארצות הברית, וכן את דיווחיו למבקר המדינה הכירו בהלוואה, אף שהיא לא הוזכרה בהחלטת היועמ"ש על סגירת הפרשה, או במסמכים שהגיש היועץ לבג"ץ. אמנם בפרקליטות ידעו על לקיחת ההלוואה, אך המסמכים שהיו בידי הרשויות לא פירטו את תנאיה או אם הוחזרה.
בחודש שעבר העביר היועץ את החלטתו לפיה 300 אלף דולר שקיבל נתניהו ממיליקובסקי בשנים האחרונות עבור הגנתו המשפטית היו בגדר מתנה אסורה. העמדה הזו מתבססת בין היתר על הבדיקה שנערכה בפרשת המניות, לרבות ההנחה שנתניהו קיבל מבן דודו טובת הנאה - אך לא בהכרח באמצעות הנחה במחיר המניה. לבד מהערפל סביב תנאי ההלוואה, ישנה שאלה אם עצם האפשרות להיכנס כשותף בחברה הפרטית לא מהווה טובת הנאה. כמו כן, בבדיקה התברר כי נתניהו דיווח לרשויות המס בישראל ובארצות הברית על רכישה בסכום גבוה יותר מזה שדיווח בהצהרותיו למבקר המדינה.
כעת, גם היועמ"ש וגם נתניהו נמצאים במלכוד. היועץ קבע שגם אם נתניהו קיבל טובת הנאה, העבירות שיכולות לצמוח מכך התיישנו, ולכן אין הצדקה לפתוח בחקירה. משום שאין הצדקה לחקירה - מערכת האכיפה לא יכולה לדרוש מנתניהו תשובות ברורות לשאלות שמעלה הפרשה, והוא מצדו לא יכול לטהר את שמו. ראש הממשלה גם לא מספק לציבור תשובות מפורטות שיגלו מה עמד מאחורי העסקאות. כשאלו פני הדברים, לא מן הנמנע שהפרשה תמשיך ללוות אותנו גם בעתיד.