המפקד של קריית שמונה והנגר שהדריך נערים בסיכון: 5 מתוך 5,000 מתים מקורונה

מספר המתים מקורונה בישראל חצה הלילה (שישי) את רף 5,000 בני האדם, כשבועיים וחצי בלבד לאחר מות החולה ה-4,000. כ-40% מתוכם - אלפיים האיש והאישה האחרונים - מתו בתוך פחות מחודשיים. רק בינואר האחרון, החודש הקטלני ביותר מפרוץ המגיפה בישראל, מתו 1,423 בני אדם.

כשנה לאחר תחילת המשבר העולמי, אלפי ישראלים שילמו את המחיר הכבד ביותר שלו. זה סיפורם של חמישה מהם.

"זה סיום עגום מאד לחיים שלמים, בעיקר בשל הבידוד והניתוק דווקא בסופם", אומרת לוואלה! NEWS יעל ניר, בתו של גרשון יחזקאל בן ה-87 מנתניה, שמת מקורונה לפני כשבועיים והותיר אחריו שני בנים ובת, וכן נכדים. יחזקאל, שעלה בצעירותו מעיראק, עבד שנים ארוכות כאח במלב"ן, המרכז הגריאטרי בנתניה.

בתו בת ה-53 מבטאת מה שחשים רבים שקרוביהם נספו במגיפת הקורונה. לדבריה, עד שחלה "הוא חי חיים פשוטים של פנסיונר, הוא מאוד נהנה לשבת ב'פרלמנט' עם חברים, מאוד אהב כדורגל".

את השנים האחרונות עשה יחזקאל כדייר בית האבות "בית גרינשטיין", שהתמודד בהצלחה יחסית מול המגיפה עד חודש דצמבר. אז, לדברי הבת, נרשמה התפרצות במקום, שממנה מתו עד כה כבר חמישה אנשים. בבדיקת קורונה שבועית שלישית התברר שגם יחזקאל נדבק בנגיף. הוא היה ללא סימפטומים גם כשהחליטו להעביר אותו למרכז שוהם בפרדס חנה, שם משרד הבריאות מרכז קשישים מבתי אבות שנדבקו במחלה. הוא ארז לעצמו בגדים ואת הרדיו-טרנזיסטור שלו, ובטלפון הוא שידר אופטימיות לבתו יעל גם משם.

לדברי בתו, "היה חשוב לו שיהיה לו קצת כסף בכיס, רצה שאעבור איתו על פרטים מההיסטוריה הרפואית שלו, במקרה והרופאים ישאלו. הייתה בו חיוניות. הוא בעיקר רצה לדעת מתי המשחקים של מכבי חיפה, כדי שיוכל להאזין להם. בשנים האחרונות היה עיוור, והרדיו והטלפון הנייד היו הקשר שלו לעולם - והם נעשו עוד יותר חשובים מאז פרוץ המגיפה. בתשעת החודשים האחרונים לחייו כל המפגשים היו מרחוק, ולא זכינו ממנו לחיבוק ולנשיקה שהוא כה אהב להעניק".

במהלך אשפוזו בשוהם חלה הידרדרות. ביום חמישי, היום השביעי לאשפוז, רופא התקשר לניר והודיע כי מעבירים את אביה לבית החולים הלל יפה בחדרה, מפני שאין בנמצא מכונת הנשמה עבורו. "כשהתקשרתי בחזרה התברר שהוא כבר על אמבולנס", היא משחזרת, "בחצות דיברתי עם רופא במיון בית החולים שאמר שעבר החייאה לאחר שאליהם הוא הגיע כחול, בלי דופק, בלי נשימה, עם חום".

יחזקאל אושפז בבידוד במחלקה זיהומית, מורדם ומונשם. "ביום ראשון חל שיפור, הוא התעורר, ושמעתי מהאחות שהוא שאל איפה הוא. זה קרע לי את הלב שהוא אפילו לא ידע איפה הוא נמצא. התקשרו שנבוא. נותנים לראות את החולה שלך רק כאשר הוא סופני, וביום שני הודיעו שהוא מת", היא אמרה.

"אתה שואל את עצמך מה יכולת עוד לעשות ולא עשית. אני חושבת שתמיד המחשבה הזו תישאר בגלל שנגזר היה עלינו להיות בנתק ממנו דווקא כשהכי היה צריך אותנו", היא מספרת, "אני חושבת הרבה על הבדידות הזו שהיה בה, לבד, חסר אונים. בן אדם מבוגר, חלש ועיוור. הנתק הזה הוא קטלני. אני מאמינה שאם היה מקבל את הטיפול בבית האבות הוא היה שורד את הקורונה. חד-משמעית".

בקרית שמונה עדיין מתקשים לעכל את דבר מותו של יעקב בן ציון, דמות מרכזית בעיר לאורך שנים, שהיה מוכר לכולם בשם "בנצי". בן ציון היה איש בריא עד שחלה בקורונה. במשך תקופה ארוכה היה מאושפז בבית החולים איכילוב כשהוא מורדם ומונשם, ובעיר היו משוכנעים כי יחלים וישוב לעשייה - אך לשווא. הוא היה רק בן 54 במותו.

יעקב שירת שנים ארוכות בשירות קבע במשמר הגבול ובצה"ל, והיה בתפקיד מפקד העיר קריית שמונה בשנים הקשות בהן סבלה העיר ממטחי קטיושות. הרצל בן-אשר, בן דודו ולשעבר סגן ראש עירית קריית שמונה, כתב כי "יעקב בנצי חדר ללבבות בסערת הקטיושות, במה שקראנו בעיר 'המצב הביטחוני'. לילות וימים הוא לא פשט את מדיו ולא חלץ את נעליו. מוכן לכל התרחשות, קפץ מאתר נפילה לפגיעה ישירה, ולנפגעים. ככה במשך שנים".

עד מותו, שימש יעקב כיושב ראש הוועדה המרחבית לתכנון ולבנייה - גליל מזרחי. קודם לכן הוא היה חבר מועצת העיר קריית שמונה במשך עשר שנים. הוא התמודד פעמיים לתפקיד ראשות העיר, אך הפסיד, ועמד בראש האופוזיציה העירונית. לרשימה שבראשותה עמד היו שותפים ד"ר יפעת שאשא-ביטון, שרה וחברת כנסת לשעבר, ואביחי שטרן, היום ראש עיריית קריית שמונה.

שטרן סיפר כי "הוא היה דוגמה ומופת למקצועיות, מסירות ואהבת אדם. תרם תרומתה עצומה למדינת ישראל ולקריית שמונה בימים קשים עוד בהיותו מפקד העיר המיתולוגי. עשה זאת תוך חירוף נפש לאורך שנים של לחימה, תוך דאגה ומסירות אין קץ, לתושבי העיר תחת אש כבדה ולעיתים במציאות בלתי הגיונית. האופן שבו פעל - בצניעות, במסירות ובמחויבות - הייתה עבורי ועבור רבים מאיתנו מעוררת השראה".

יעקב הותיר אחריו אישה, אילנית, ארבעה ילדים, זוג הורים ואחים. בזמן שמשפחתו ישבה עליו שבעה, נולדה נכדתו השנייה.

שרה טייב נולדה בשנת 1951 במחנה עולים בישראל, ואחרי כן משפחתה עברה לירושלים. היא עבדה במשך שנים כאם-בית בבתי ספר לחינוך מיוחד, וגידלה לבדה שלוש בנות, עם עזרה מהוריה. "ברגע שאחותי הקטנה נולדה, אבא ואמא נפרדו והוא עזב והתגרשו, והיא גידלה אותנו כמו אבא ואמא לבד", מספרת בתה, שרון קצב. "היא הייתה עובדת בשתי עבודות ועושה הכול כדי שלא יחסר לנו. רוב העול היה כל השנים על אמא", היא מתארת. בגיל 55 עברה טייב צנתור, ומאז החלו בעיות בריאותיות שונות - והיא עזבה את עבודתה. יחד עם זאת, מדגישה קצב, "היא כל הזמן תפקדה, וגם אחרי ניתוחים הייתה רוצה להחלים מהר ולחזור לעצמה. מאוד עצמאית ומאוד דומיננטית".

בתקופת הקורונה, מספרת קצב, בני המשפחה הקפידו על ההנחיות לאור העובדה שטייב נמצאה בקבוצת סיכון, אך לפני יותר מחודש היא נדבקה, ככל הנראה משכנה שלה שחלתה. "לא הייתה ברירה אלא לאשפז אותה לפני חודש, כי היא הגיעה למצב שבקושי נשמה. אני הזמנתי אמבולנס, ולא יכולנו להגיע כי שיערנו שגם אנחנו כנראה נדבקנו אבל עוד לא היו תוצאות", מספרת בתה, שמספרת כי מאז חלה הידרדרות ממושכת במצבה של האם. כשבוע אחרי האשפוז בבית החולים שערי צדק היא כבר הונשמה. זמן קצר לפני כן, עוד הצליחה קצב, שנדבקה בעצמה, לדבר עם אמה בפעם האחרונה בטלפון. "היא אמרה לי 'אל תעזבי אותי'. את זה אני לא אשכח לעולם".

"ראינו לאט-לאט את הדעיכה", היא מתארת. בני המשפחה נקראו כמה פעמים להגיע לבית החולים להיפרד בשל החמרה במצבה. ביום האחרון לחייה של אמה קצב הגיעה לביקור, וכמה שעות אחרי כן הגיעה עוד שיחה מבית החולים, ושלוש האחיות הספיקו להיות עם אמן כשמתה. "אני שמחה שלפחות ראינו אותה ממש בחצי השעה האחרונה שלה. הנשמה שלה עזבה אותה ממש לידינו. זה היה קשה. אבל לפחות היינו לצדה כמה שנתנו", היא אומרת. "כל הזמן חשבנו שתצא מזה, שהיא חזקה - היא עברה שני צנתורים, אבל זה הכניע אותה. הגוף שלה כבר לא יכול היה להתמודד".

לאלה שעדיין מפחיתים מחומרת המחלה, היא מציעה "שייכנסו רבע שעה למחלקת קורונה, לא משנה באיזה בית חולים, ויראו את האנשים שביום שמגיעים מדברים וצוחקים ויושבים על הכיסא ומדברים - ובאותו לילה מרדימים ומנשימים אותם. נגמרו להם החיים בשנייה".

"מינו", כפי שכונה רחמים מסיקה, נולד בלוב בשנת 1932, בן יחיד לאברהם וזולה, ואח לארבע אחיות. מלחמת העולם השנייה גדעה את לימודיו בכיתה א', אך משפחתו מספרת שמעולם לא הפסיק ללמוד. הוא ובני משפחתו שרדו את מחנה "ג'אדו", שבו רוכזו יהודים מהאזור. בהיותו בן 17, בשנת 1949, הוא עלה לארץ, פגש את ג'ינה עת ישבה תחת עץ רענן עם בת דודתה, וביחד הקימו בית במושב אלישמע. לזוג חמישה ילדים, 22 נכדים ו-21 נינים.

רחמים התפרנס מנגרות. גם כשהנגריות שלו נקלעה לקשיים, הוא סירב להכריז על פשיטת רגל, ובעבודה קשה שילם את חובותיו. הנגריות שהקים שימשו חממה לעשרות נערים בסיכון, אותם טיפח והכשיר אותם לעבודה.

"(הוא) היה אבא מעורב והיווה דוגמה אישית למצוינות, קרא מדי שבת ערכי אנציקלופדיה שלמים וספרים למכביר, והפגין בקיאות מדהימה בתחומים מגוונים", סיפרו בני המשפחה. הם תיארו גם "אדם אופטימי בצורה בלתי רגילה. גם ברגעים הקשים ביותר תמיד אמר "יותר טוב מזה - אין!'. מדובר באיש משפחה למופת, בעל שמחת חיים ורוח טובה שהנחיל לנו את אהבת הארץ, הזולת והמדינה, והעניק לנו את מתת הסקרנות והלמידה".

בני המשפחה סיפרו עד כמה מדינת ישראל הייתה יקרה לו. "הוא אהב את ישראל, כאשר טייל בארץ היה מתמלא גאווה על התפתחותה המהירה. 'זו המדינה שלנו, איזה יופי', היה אמר לנו, תמיד עם עיניים נוצצות בהתרגשות וחדווה", אמרו, "החינוך שלו היה על ברכי ההיסטוריה וערכי התורה. רחמים היה אדם ציוני שהיה כה גאה בשירות נכדיו בצבא. גם הוא היה בצבא ואף השתתף במלחמת ששת הימים, וכחייל הוביל אספקה חיונית לחיילינו שבחזית, והתעקש להתקדם על אף החשש שהפסדנו במערכה".

מסיקה נפל בביתו כארבעה חודשים לפני שמת, ובעקבות זאת הוא אושפז בבית החולים תל השומר, עבר למחלקת שיקום ומשם הביתה - ואחר כך לבית אבות. בשל בעיות בריאות, הוא הועבר לבית אבות סיעודי, שם נדבק בקורונה, ובהמשך הועבר שוב למוסד סיעודי שטיפל בחולי קורונה ביפו. אחרי יומיים הידרדר מצבו, והוא הועבר לבית חולים וולפסון. כעבור שלושה ימים מת במחלקת הקורונה בבית החולים.

בלומה בנעט הייתה אמורה לחגוג בעוד ארבעה חודשים את יום הולדתה ה-96, אך ב-25 בינואר הלכה לעולמה לאחר שחלתה בקורונה. בנעט, ניצולת שואה, נולדה בהונגריה. במהלך המלחמה נשלחה לאושוויץ, ולבני משפחתה היא סיפרה שכבר הגיעה לתאי הגזים, רגע לפני סיום המלחמה, אך ניצלה ברגע האחרון. בלומה איבדה את אימה ואחותה בשואה, ולאחריה הגיעה עם אביה ושני אחיה לישראל. יחד עם בעלה הייתה ממייסדי המושב תפרח, שבמועצה האזורית מרחבים שבנגב.

לפני כחודש חלו בנה מנחם ובני משפחתו בקורונה - כולם יצאו חיוביים בבדיקה, חוץ מבת הזקונים של המשפחה, שטיפלה בסבתא בזמן שכולם חלו. יהודית, כלתה של בלומה, מספרת כי באותו הזמן, בנעט לא הראתה סימפטומים של המחלה.

"לא ראינו שום סימפטומים של קורונה אצלה, והיא תפקדה כרגיל. שאלנו אותה אם כואב לה משהו והיא אמרה שלא", סיפרה כלתה. "זה התחיל לפני כחודש, כשגילנו שכולנו חולים. הבת שלי יצאה שלילית ושאלו אותי ממשרד הבריאות אם יש עוד מישהו בבית ואמרנו שסבתא לא נראית חולה. אז הבת שלי, שיצאה שלילית בבדיקה, טיפלה בה. ואז הבת שלי החלה להרגיש תסמינים, ואחרי שבוע גילנו שהיא חיובית - ואז שמנו לב שהסבתא לא אוכלת ולא שותה כרגיל, והיא קצת חלשה".

"חיברנו אותה למחולל חמצן וזה עזר לה מאוד, אבל אחרי יום היא לא הצליחה לנשום. אף רופא לא רצה לקבל אותה לבדיקות, רצו שנאשפז אותה בבית חולים, אבל לא הסכמנו כי היא הייתה יחסית בסדר ויכולנו לטפל בה", סיפרה. "הרב שטרן, שהוא רופא מבני ברק, הגיע לעשות לנו בדיקה, ואז התברר שהיא חיובית. הרופאים אמרו שחייבים לקחת אותה לבית החולים, ואז אשפזו אותה בתל השומר". לאחר ארבעה ימי אשפוז, הידרדר מצבה והיא הלכה לעולמה. היא השאירה אחריה חמישה ילדים, עשרות נכדים ונינים, ואפילו בני נינים.