שיר לכת

עד גיל 20 היא נמלטה מהנאצים, פוצצה גשרים והקימה קיבוץ. התלאות לא נגמרו שם

ציפורה ישראלי שרדה את מלחמת העולם השנייה במסתור, לחמה כחבלנית במלחמת העצמאות, ויחד עם חבריה לנשק הייתה ממקימי קיבוץ צובה. אחרי שאיבדה את בנה בלבנון, התמסרה לרפואה אלטרנטיבית - ולטיפול בכאבים של אחרים. בשבוע שעבר מתה בגיל 92

בווידאו: ריאיון שורשים של ציפורה ישראל (צילום: נמרוד ישראלי)

כשמלאו 90 שנה לציפורה ישראלי, ניצולת שואה, לוחמת פלמ"ח וממייסדות קיבוץ פלמ"ח-צובה, חגגו לה ביישוב בדרך יוצאת דופן: אמנים מהקיבוץ הציגו את דמותה בתערוכה מיוחדת שהוצגה בחדר האוכל - וכללה ציורים, צילומים, כרזה וגם קולאז', כל יוצר כפי שראה את דמותה.

לא במקרה נעשתה לה המחווה הזאת. לדברי מור בן-יוסף, מזכירת הקיבוץ, ישראלי "הייתה כעמוד שדרה יציב בקהילה שלנו".

בסוף השבוע היא הלכה לעולמה, והיא בת 92. היא הותירה אחריה בעל, חמישה בנים ובנות, 22 נכדים ונין.

עמוד תווך של הקהילה. דיוקנה של ציפורה ישראלי (צילום: אתר רשמי, באדיבות המשפחה)

ציפורה ישראלי, לבית אברהם, נולדה בשנת 1928 למרדכי ורזיה בכפר ברקסו בהונגריה - בת זקונים למשפחה בת תשעה ילדים. הוריה עסקו בחקלאות והיו אמידים למדי. בגיל 14 היא עברה לבודפשט וגרה שם עם אחותה, למדה בבית ספר בעיר והתחנכה בתנועת הבונים.

סביב פסח 1944 נפוצו שמועות על כניסת הנאצים להונגריה. ציפורה ואחותה החליטו להישאר בבודפשט ולא נסעו אל הכפר כדי לחגוג עם יחד עם משפחתן את החג. ואמנם, בליל הסדר נכנסו הגרמנים לבית המשפחה. ההורים ואחת מהאחיות, עם בני משפחתה, גורשו - ונרצחו לאחר מכן באושוויץ.

עוד בוואלה!

וודקה ותכשיטים הצילו אותה מהרכבת. במסע חייה הקשה, הייתה זו רק ההתחלה

לכתבה המלאה

דרך המחתרת הציונית הצליחה ציפורה להשיג שתי תעודות בריחה. לאחר שאחותה סירבה להצטרף אליה, היא ברחה יחד עם חברתה שולמית גרינוולד בדרך קשה ומסוכנת: הן חצו את הגבול לרומניה, עברו דרך הרי הקרפטים, והסתתרו עד לשחרור רומניה על ידי הרוסים. לבד ממנה, עוד ארבעה מאחיה שרדו את המלחמה.

שמנת בקורס החבלה

לאחר השחרור, הצטרפו שתי החברות לקבוצת נוער, שהתכוונה לעלות לארץ ישראל. מרומניה הן הגיעו לטורקיה, ומשם ברכבת המשיכו למחנה עתלית - ומשם הופנו לקיבוצים. ציפורה הגיעה לחברת נוער עולה בקיבוץ בית השיטה בשנת 1946, שהתגייסה יחד לפלמ"ח במסגרת הכשרת "עמלים" בגבעת ברנר.

"לרובנו לא היה מי שידאג". ישראלי וחבריה בהכשרה בבית השיטה (צילום: אתר רשמי, ארכיון קיבוץ צובה)

"כל חברי ההכשרה היו בארץ ללא הורים. חלק כלל לא ידעו אם הוריהם בחיים", סיפרה על כך לימים, "היה מישהו שלא ידע שאמו עדיין בחיים. הוא נהרג במלחמת העצמאות. כשמשפחתו עלתה לארץ ישראל הם עדיין לא ידעו שהוא כבר נהרג. לרובנו לא היה מי שידאג לנו. לא חיכינו לקבל חבילות, אבל לא התעמקנו בקושי, והדברים התקבלו בטבעיות".

ישראלי סיפרה כי היא ושאר הבנות התעקשו להתאמן כמו הבנים ולהיות שוות להם. "אני זוכרת מישהי שלא היה לה כוח, אבל היא רצתה לעשות הכול. היה אימון שהיינו צריכים לקפוץ מהגג אחורה, תוך שדוחפים עם הרגל. היא לא הייתה יכולה לעשות את זה, וכל הידיים שלה זבו דם, אבל היא לא ויתרה. ראינו מה שאפשר לעשות בכוח הרצון".

אישה יחידה בקורס החבלה. ציפורה ישראלי (צילום: אתר רשמי, באדיבות המשפחה)

הנערה, שנמנתה כעת על הכוח הצבאי של היישוב, זכרה היטב את ליל הכרזת העצמאות. "היינו עייפים אחרי יום אימונים והלכנו לישון. שמענו קול תופים מגבעת ברנר. כל המשק, גדולים וקטנים, הלכו ותופפו ושרו. הצטרפנו לחגיגה עם הפיג'מות והגענו לחגיגה בחדר האוכל", סיפרה. אבל השמחה נמשכה לילה אחד בלבד. חלק מחברי ההכשרה נשלחו לנגב לאחר מכן, וכעבור כמה ימים כמה מהם כבר נהרגו בקרבות.

אחר כך נשלחה גם היא לדרום והצטרפה לחבריה בצאלים, שם השתתפה בקורס חבלה - אישה יחידה בקורס. באימונים הם הכינו שקיות TNT עם מנגנוני הפעלה, ויצאו לפעולות. בראשית הדרך, מחסור בידע הוביל לתקלות, אבל לדבריה, לאט לאט החיילים צברו ידע ומיומנות, וגם שיכללו ופיתחו אמצעי לחימה. היא עצמה השתתפה במיקוש גשרים, למדה להקים שדות מוקשים וגם לפרק אותם.

עבדה במשך 12 שנה בענף המטעים בקיבוץ שהקימה. ציפורה ישראלי (צילום: אתר רשמי, באדיבות המשפחה)

התנאים היו קשים. האוכל הסתכם בשלוש ארוחות סרדינים מדי יום, ורק לעיתים נדירות אירעה חריגה מהשגרה. כשבאופן נדיר הגיעה שמנת אל החיילים, הייתה חגיגה של ממש. "זה היה יום היסטורי", סיפרה. "כל אחד קיבל כף שמנת אחת, אבל זו באמת הייתה שמנת אמיתית".

אבל בהמשך לא נרשמו הרבה חגיגות. כלוחמת בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, השתתפה ציפורה בקרבות כחבלנית. כמה מחבריה להכשרה, כמו גם חברים אחרים לנשק, נהרגו.

הידיים שעזרו להקל על הכאב

לקראת סוף המלחמה, ציפורה וחבריה מחטיבת הנגב, לצד חברים נוספים מחטיבת יפתח, הקימו את קיבוץ פלמ"ח-צובה בפרוזדור ירושלים, ליד מבשרת ציון. מיקומו נקבע כחלק מהצורך להגן על הדרך לירושלים. בראשית הדרך עבדו החברים בשמירה ובמחצבה. ציפורה הייתה שותפה להבאת הרפת לצובה, ואחר כך עבדה במשך 12 שנה בענף המטעים. במקביל היא המשיכה לשרת במילואים, ועברה קורס איתות.

מתוקף תפקידה כרכזת ענף המטעים, הגיעה ציפורה לביקור בקיבוץ איילת השחר, על מנת ללמוד מניסיונם של החקלאים הוותיקים שפעלו שם. אחד החקלאים שסייר איתה במטעים היה אילן ישראלי, בן המקום. השניים הפכו לזוג, ובשנת 1960 נישאו. לזוג נולדו שישה ילדים: רחל, רות, נמרוד, אבנר, והתאומים הראשונים של צובה - נדב ודן. רצונה של ציפורה להקים משפחה גדולה, אומר בעלה, אילן, נבע מ"צורך והשפעה של מי שחוותה את השואה, וגדלה בתקופה שלאחריה".

במהלך השנים היא עבדה בקיבוץ גם כמטפלת, כרכזת חדר אוכל וכמחסנאית בגדים, וגם למדה שיננות. החל משנת 1975 ועד ליציאתה לפנסיה עבדה כשיננית, סייעת ומנהלת מרפאת השיניים, תוך דאגה ומסירות לכל חבר וילד. במשפחתה מציינים כי בכל התפקידים שמילאה בקיבוץ בלטה היכולת שלה ליצור קשר עם בני אדם. "היא ידעה איך להרגיע ילדים ומבוגרים שחששו מטיפולי שיניים. מרפאת השיניים הפכה מקום שכבר לא מפחיד להגיע אליו", סיפרו בעלה ובנה, אבנר.

יכולת מיוחדת ליצור קשרים. ישראלי עם נכדיה (צילום: אתר רשמי, באדיבות המשפחה)

בדצמבר 1991 פקד את המשפחה אסון. בנם, נדב, לוחם גדוד גדעון של חטיבת גולני, נהרג בפעילות מבצעית בלבנון. נדב ישראלי נקרא בעצמו על שמו של דודו הטייס, שנהרג בגיל 26, חודשים ספורים לפני חתונתו.

"גם אחרי אסון זה המשיכה ציפורה להתמודד בדרכה המיוחדת ומעוררת ההשראה - בעשייה, למידה, בהתמסרות לתחום חדש ובטיפול במכאובים של אנשים אחרים", אמרה מזכירת הקיבוץ בהספד שנשאה עליה.

60 שנות נישואים. ציפורה ואילן ישראלי (צילום: אתר רשמי, באדיבות המשפחה)

ישראלי למדה והעמיקה בתחום הרפואה האלטרנטיבית, והקליניקה שלה הייתה מקום שבו רבים מצאו הקלה למכאוביהם. "היא טיפלה באנשים בכל שעה ובכל יום שבו פנו אליה. היו באים אליה הרבה נערים ונערות שסמכו עליה. היא הייתה מאוד דיסקרטית, והקשר הבין-אישי שהיא הייתה יוצרת היה מגיע לידי ביטוי בקליניקה", סיפר אילן. "נזכור את ידייך הטובות שעזרו לרבים מאיתנו בעת כאב", ספדה לה בן-יוסף.

גם בשנותיה האחרונות, הקפידה ישראלי לשחות, ולהמשיך ולהיות מעורבת בחיי הקהילה הצומחת ביישוב. במהלך השנים גם נסעה עם בני משפחתה להונגריה, והייתה מספרת על קורותיה בזמן השואה. בגרמניה, לעומת זאת, לא הסכימה לבקר.

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully