שיר לכת

מאות ניצולי שואה בודדים לחמו בתש"ח. אחד מהם דאג שלא ישכחו את הנופלים

יהודה שטרנפלד שרד את גטו לודז', אושוויץ-בירקנאו ומחנות נוספים, איבד את כל משפחתו ולחם בשורות הפלמ"ח במלחמת העצמאות. שנים לאחר מכן, החליט לפעול להנצחת ניצולים אחרים שהיו "נצר אחרון" למשפחתם, אך נפלו בקרבות מבלי שיהיה מי שיפקוד את קברם. השבוע מת בגיל 90

בווידאו: עדותו של יהודה שטרנפלד, ניצול שואה ויוזם "נצר אחרון" (צילום: יד ושם)

מדי שנה היה מגיע יהודה שטרנפלד ביום הזיכרון לחללי צה"ל לבית הקברות בקרית ענבים, שם היו טמונים חבריו שנהרגו במלחמת העצמאות.

ביום הזיכרון ב-1998 נאם בטקס שר החקלאות ואיכות הסביבה, הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן, והזכיר את ניצולי השואה שהיו שריד אחרון ממשפחותיהם שניספו בשואה, ושאחרי בואם לישראל, נהרגו במלחמת העצמאות. "זו הייתה פעם ראשונה, 50 שנה אחרי הקמת המדינה, שאישיות ממלכתית הזכירה את ניצולי השואה הבודדים שנהרגו במלחמה ושאין היום מי שיניח פרח על קבריהם", סיפר שטרנפלד. הוא נתן מכה למפקדו מימי מלחמת העצמאות כדי להיות בטוח שגם הוא מקשיב לדברי רפול, וזה השיב לו: "יהודה, אתה אחד מהם".

עברו אז כבר יותר מ-50 שנה מאז הגיע לחופי ארץ ישראל שטרנפלד כנער בן 16, שריד אחרון מכל משפחתו שנספתה בשואה, שבשנות המלחמה עבר בין היתר בגטו לודז', אושוויץ-בירקנאו ומחנות עבודה ליד דכאו. לפתע היכתה בו ההכרה כי עליו לפעול להנצחת זכרם של אותם הלוחמים הבודדים שאחרי מותם לא נותר עוד זכר למשפחתם. מפעל ההנצחה שנודע בשם "נצר אחרון" הפך למפעל חייו, ולימים אימץ אותו משרד הביטחון.

השבוע הלך שטרנפלד לעולמו, מותיר אחריו מעשה הנצחה יוצא דופן ובעל משמעות אדירה.

"כמו דג סלמון - שוחה במעלה הזרם". יהודה שטרנפלד (צילום: באדיבות המשפחה)

יהודה-לייב שטרנפלד נולד בלודז', פולין, בשנת 1930 - בן זקונים להוריו - משה-וולף ואיטה לבית ליבשיץ, שגידלו עוד ארבעה ילדים מלבדו.

המשפחה קיימה אורח חיים דתי. "אפילו בזמן הכי קשה אבא התפלל והניח תפילין, עד שהוא נפטר", אמר שטרנפלד בעדותו ליד ושם. אחיה של אמו אף שימש רב העיר ראווה, לא הרחק מלודז'.

פרנסת המשפחה הגיעה מטחנת קמח שהאב הפעיל בשותפות. ואולם, לאחר שאחד מבני המשפחה נפצע קשה בעבודה בטחנה, נאלץ האב למכור אותה כדי לסייע לו.

"החיים בבירקנאו לא היו שווים גרוש"

כמו כל יהודי העיר, חיי המשפחה השתנו במהירות כשפרצה המלחמה. בתחילתה יצאו שניים מאחיו הבוגרים של שטרנפלד לוורשה וביאליסטוק, ומאז לא ראה אותם יותר. דודו הרב נשרף חי, עטוף בטלית ועם תפילין, כשהגרמנים נכנסו לעירו ראווה.

כשהוקם הגטו בלודז', באפריל 1940, נכנסו אליה בני המשפחה הנותרים. כשהוא רק בן עשר, נשלח יהודה לעבוד מדי יום בין שמונה לעשר שעות בבית חרושת שפעל בגטו, שבו יוצרו פריטים שונים מחלקי עור שהיו בציוד שהגרמנים לקחו שלל. סביבו תנאי החיים האכזריים הפכו לשיגרה, ורבים מתו לאחר שלא עמדו בקור, ברעב ובמחלות.

"ברגע שסגרו את הגטו התבגרתי אחת ושתיים. פתאום הפכתי מילד לאיש מבוגר", אמר בעדות שנתן ל-"יד ושם".

ב-1942 גם אביו חלה ומת, בהיותו בן 57. יהודה זכר את הלוויית אביו, אך אחרי שנים רבות שב ללודג' לחפש את הקבר ולא מצא אותו.

התעקש להתגייס לפלמ"ח. שטרנפלד בצעירותו, משמאל (צילום: באדיבות המשפחה)

באחד הימים הלך שטרנפלד עם אחת משתי אחיותיו לעמוד בתור לחלוקת תפוחי אדמה. אולם, על הגטו הוטל עוצר, וכששבו כעבור יום - אימם ואחותם כבר לא היו בדירה. הן נלקחו, ומאז לא ראו אותן עוד.

ביולי 1944 חוסל הגטו, ויהודה ואחותו נשלחו לאושוויץ-בירקנאו, בנסיעה של כמה ימים בתוך קרון מסע. כשהגיעו לרמפה באושוויץ, הופרדו השניים. עתה לא נותר לצידו עוד אף בן משפחה.

בבירקנאו שהה שטרנפלד כשלושה שבועות. "החיים שם לא היו שווים גרוש", העיד על אותם ימים. הוא סיפר כי היו מוציאים אותם מהצריפים בוקר בשעה חמש בקור הכבד, כשהם "מתחננים לחתיכת לחם, כמו זאבים ושועלים".

שטרנפלד עם נשיא המדינה לשעבר, עזר ויצמן (צילום: באדיבות המשפחה)

אחר כך הועבר בין חמישה ממחנות העבודה שהיו מסונפים למחנה הריכוז דכאו. באחד הימים נתפס כשעל ראשו שני כובעים שחבש בניסיון להתגונן מפני הקור הכבד, וספג כעונש ב-25 מלקות. "לא הזזתי את הראש. היה מין רצון כזה לומר: 'אתה יכול להרביץ לי אבל לא תוכל לשבור אותי'", סיפר בעדותו.

לצד אכזריות הממונים, הוא זכר גם עזרה הדדית. כך, אחד מהנערים שעבד בבישול עצמות עבור הכלבים של הגרמנים, גנב בסוף כל יום כמה עצמות והביא אותן לחבריו כמזון שעזר להם לשרוד. בסוף המלחמה, עם שחרור המחנות, היה יהודה בן ה-15 עור ועצמות ובמשקל שלא עלה על 30 קילוגרם.

"יהודה דאג שלא ישכחו"

אחרי שהתאושש מעט החל שטרנפלד במסע נדודים לעבר איטליה, עד שהגיע לעיר הנמל בארי, שסביבה היו מחנות עקורים ושוכנו בהם אלפי פליטים יהודים. גם שליחים מארץ ישראל היו שם. לבסוף, שטרנפלד הצטרף למחנה "אודים", שבו היו מאות ילדים ונערים.

באוקטובר 1945 הגיעה לארץ ישראל הקבוצה כולה בהפלגה באונייה פרינסס קאתלין. שטרנפלד נשלח אז לקיבוץ גבעת השלושה, נער בן 16 כמעט ללא השכלה וללא ידיעת השפה העברית. "אבל הייתי כמו דג סלמון - שוחה במעלה הזרם", הסביר.

הוא יצא מהקיבוץ והחל לעבוד לפרנסתו, אבל כעבור זמן קצר החליט שברצונו להתגייס לפלמ"ח. בניסיון הראשון הוא נדחה על ידי חיים חפר. "הוא אמר: אתה צוציק, חכה עוד קצת", סיפר שטרנפלד. אולם, בדצמבר 1947, שבוע אחרי שפרצה המלחמה, הוא לא ויתר עוד. הוא הצטרף לקורס חובשים שאחריו נשלח במסגרת הפלמ"ח לעזרת בית הערבה וסדום, ובהמשך הצטרף לגדוד החמישי של הפלמ"ח.

אחרי המלחמה היה תקופה קצרה בגבעת השלושה ובקרית ענבים, וב-1950 נקלט בחברת "מקורות" - שם החל לעבוד כמנהל עבודה באיזור הדרום, והוביל את עבודות הנחת תשתיות המים בחבל לכיש. ב-1952 הכיר בפתח תקווה את חיה, בת לעולים מאיראן והשניים נישאו. במהלך השנים נולדו לבני הזוג ארבע בנות.

הגיע לארץ לבדו, והקים משפחה מחדש. שטרנפלד ובני ביתו (צילום: באדיבות המשפחה)

כמי שנותר בעצמו נותר לבד מכל משפחתו הגרעינית, הוא חש בצורך להנציח את זכרם של ניצולי השואה שנפלו במלחמת העצמאות והיו נצר אחרון למשפחתם - ולא הרפה מכך. "הפכתי נודניק", העיד על עצמו. הוא עבר ממקום למקום וניסה לשכנע בחשיבות הדבר. "אלו אנשים שאין להם אח, אבא או סבא שיעלו לקברם, שיניחו עליו פרח", הסביר.

ברשימות שערך בעצמו הגיע לקרוב ל-450 שמות חללים. שוקי שריר, קרוב משפחה רחוק של שטרנפלד שחקר את הנושא, מציין לדוגמה כי "בקרב בכפר עציון, תוך מספר שעות נפלו כשבעים ניצולי שואה, 15 מהם היו נצר אחרון. אלו היו שרידים אחרונים ממשפחותיהם וכאן, בישראל, עוד לא הספיקו להתחיל חיים חדשים, להקים משפחה ולהכות שורש. המפעל שיהודה עשה עבורם ועבור נוספים הוא מפעל הנצחה אדיר עם משמעות חינוכית חשובה. אלו אנשים שנתנו עבור המדינה את הדבר האחרון שהיה להם לתת. יהודה דאג שלא ישכחו אותם".

"יהודה היה האיש שבזכותו הבנו את עוצמת סיפורם של חמישה-עשר נופלי נצר אחרון בקרבות גוש עציון, אלה שכל משפחתם נספתה בשואה, עלו ארצה וכאן בקרבות להגנת גוש עציון בתש"ח מצאו את מותם", אמר גם עמיחי נועם, סמנכ"ל בית ספר שדה כפר עציון.

עוד בוואלה!

הסיירת ששומרת על קברי ניצולי השואה שמתו בקרב

לכתבה המלאה
"מפעל הנצחה אדיר". אנדרטת נצר אחרון בהר הרצל (צילום: אתר רשמי, מתוך אתר "יזכור")

הנצחת נופלי "נצר אחרון" החלה להתממש כששמעון גרינהויז, שכן של שטרנפלד ובעצמו פרטיזן וניצול שואה, גייס את כל 120 המורים בבית ספר עמל פתח תקווה שאותו ניהל למפעל ההנצחה - ומשם המיזם התרומם. שטרנפלד גייס גם את קק"ל שנטעה חורשה לזכר החללים ביער המגנים, והקימה את האנדרטה "משבר לתקווה". בהמשך הוקמה גם בהר הרצל אנדרטת "נצר אחרון" ונכבש שביל שמחבר בין הר הרצל ליד ושם.

המפעל בו החל אומץ על ידי היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון והפך למפעל הנצחה רשמי. במסגרת זו הוצא ספר יזכור לחללי נצר אחרון, וטקסי זכרון רבים נערכים בחלקות צבאיות ברחבי הארץ לזכר חללים שעד אז לא היה מי שיפקוד את קברם. בשנת 2000 גם נבחר שטרנפלד להדליק משואה ביד ושם, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully