במערכה שמורכבת מכל כך הרבה קרבות, קטנים או גדולים, אף צד לא יכול לוותר מראש, ולו על הקרב הקטן ביותר. במיוחד כשלא מדובר בקונספט המפורסם של הקרבת הפסד קטן לצורך ניצחון במערכה הגדולה, אלא סתם להפסיד, כתוצאה מעכבות, או חששות לא ענייניים, סתם לתת ניצחון במתנה ליריב.
סנגוריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מבינים זאת היטב; לכן הם נלחמים כמו אריות, לעתים על דברים משמעותיים, לעתים על דברים שנראים על פניהם שוליים עד מגוחכים, אבל הם בצדק, לא מוותרים על כלום. נחזור אליהם מיד, אבל לפני כן נשאל: האם גם הפרקליטות מסתערת על כל גבעה, כמו הסנגורים? סיפורו של שלדון אדלסון במסגרת תיק 2000 מוכיח שלא ממש.
הרעיון להביא את אדלסון להליך עדות מוקדמת כבר עלה לאחר שנקרא לתת עדות במשטרה ב-2017. במשטרה ובפרקליטות הופתעו לטובה מהעדות. אדלסון, להפתעת הפרקליטים והחוקרים, ממש לא נראה בעדותו כמי שרוצה להגן על נתניהו בכל מחיר.
לטורים נוספים של ברוך קרא
קו ההגנה של נתניהו בחקירתו היה כי כל דבריו שנשמעים בשיחות עם מו"ל ידיעות אחרונות, נוני מוזס, הם הונאה אחת גדולה, ונועדו למשוך את מוזס בלשונו כדי להוכיח שהוא מנסה לסחוט את נתניהו. נתניהו הסביר לחוקרים (בגרסתו המתוקנת, שכן בגרסתו הראשונה הכחיש שהיה מעורב בהקלטה כלשהי) שהמטרה היתה לשמור את ההקלטה ליום סגריר, וכמובן שלא היתה לו, לנתניהו, כל כוונה לממש את ההבטחות שנתן למוזס בשיחות, ובראשן ההבטחה לתמוך בחוק "ישראל היום", החוק שנועד להגביל את הפצתו של העיתון בישראל.
ואז, הגיע אדלסון למשרדי להב 433, ובפועל סתר בהחלט את גרסת נתניהו. אדלסון סיפר כי בשיחותיו עם נתניהו, ניסה האחרון לבקש ממנו להיעתר לחלק מהבקשות של מוזס, ביניהן הבקשה לדחות את הפצת מוסף סוף השבוע של "ישראל היום", וכן להגביל את מספר העותקים המופצים בסוף השבוע, הכל כמובן כדי למזער את הפגיעה הכלכלית ב"ידיעות אחרונות".
לאחר עדות אדלסון, שכאמור היתה מצוינת מבחינת הפרקליטות, היה מיד מי שהעלה את הרעיון בפני היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לזמן את אדלסון הקשיש והחולה לעדות מוקדמת. מנדלבליט זכר מה קרה כאן ב-2008, בפרשת טלנסקי, הוא זכר את הביקורת הציבורית שהיתה על השימוש בכלי החריג של העדות המוקדמת נגד ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, עדות שבפועל חרצה את גורלו הפוליטי של אולמרט בטרם משפט. מטבע הדברים העריך שבאווירה הציבורית כיום, מהלך כזה ימשוך אש פי כמה מהמהלך אז. התחושה שלו ושל הצוות הקרוב אליו היתה שאדלסון יחזיק מעמד.
כשבפרקליטות הבחינו שמצבו של אדלסון, איך לומר, לא נעשה יותר טוב, הבינו שכדאי לזמנו לעדות וכמה שיותר מהר, זאת על אף שתיק 2000 הוא לא הראשון בסדר התיקים. פרקליטות מיסוי וכלכלה פנתה לאדלסון בעניין זה, והוא מצדו הבהיר לפרקליטות שמיד לאחר שיתחסן לקורונה, יוכל להגיע לעדות בירושלים. סוף הסיפור ידוע. שלשום הפכה העדות המצוינת שאדלסון נתן במשטרה לבלתי שמישה.
בפרקליטות הובכו מאד מהשתלשלות האירועים, וכדי לחפות על המבוכה סיפרו לעצמם סיפור שזה בעצם לא כזה נורא. מדוע? משום שמרגע שהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה היתה לא להאשים את נתניהו בשוחד בתיק 2000, אלא רק בהפרת אמונים, ממילא לא יוחסה לו הכוונה לקיים את מה שהבטיח למוזס; לכן, ממילא עדותו של אדלסון לא כזאת חשובה.
זה כמובן הסבר עצמי נחמד כדי לנקות את המצפון, אבל המציאות מעט שונה. משפט, בניגוד למה שמציירים לעתים בציבור פרקליטים ושופטים, איננו מדע מדויק, איננו מתמטיקה. הוא בנוי הרבה על התרשמות מעדים, התרשמות מאמינותם ומאישיותם. הנראטיב של אדלסון סותר חזיתית את מהות גרסתו של נתניהו. במלים פחות מכובסות - אם השופטים היו מאמינים לאדלסון, ולא לנתניהו, המסקנה שלהם היתה שנתניהו שיקר בחקירתו. האם במשפט פלילי אפשר להקל בכך ראש? יתרה מכך, לשונו של אדלסון היתה משוחררת והוא ללא ספק היה מכניס את השופטים לאווירת השיחות בינו לבין נתניהו, שגם לכך חשיבות רבה.
מחקירותיו עולה כי ניסה לשקף את אווירת השיחות בינו לבין נתניהו מבלי להסתיר ולטייח שום אמת, בין אם זה מפני שיחסיו עם נתניהו כבר לא היו כפי שהיו בעבר, ובין אם פשוט כי רצה לומר את האמת. את כל זה הפרקליטות הפסידה, מתוך חשש שתקום ביקורת ציבורית. זו ההזדמנות להזכיר לראשי המערכת שממילא הם מותקפים ללא הרף, שממילא הם קורבנות להפצת בדיות, שממילא צבא נתניהו יעשה הכל כדי להשמיצם בכל דרך אפשרית.
לכן, במציאות שבה אנו חיים, לא כדאי למצמץ. באמת אין טעם לנסות לרצות אף אדם, בין אם הוא אוהב ובין אם אויב. הדבר היחיד שצריך לרדוף אותו הוא הצגת האמת ועדות אדלסון היתה תורמת לכך. נכון, המערכה על תיק 2000 בוודאי לא הוכרעה לטובת נתניהו כתוצאה מלכתו של אדלסון, אבל הפרקליטות נחלה הפסד בעוד קרב, לאחר שהימרה כי דברים יסתדרו. ובכן, הדברים לא הסתדרו.
ההסתערות על גבעת הפורמליסטיקה
בשונה מצוות האלפים של הפרקליטות, הסנגורים מסתערים בכל הכוח על כל הגבעה, ומיישמים היטב את מילותיו של הנשיא השני של בית המשפט העליון, השופט יצחק אולשין: "אין חקר לתבונת סנגור מוכשר". ראינו את זה לפני שבוע במרוצם אחר ה"האישור" המדובר של היועץ המשפטי לממשלה לחקירות נתניהו.
אז ככה, בשונה ממה שכמה ממחזיקי המיקרופונים של השלטון מספרים לכם, הסיפור הזה הוא לא באמת דרמטי. בינינו, הוא די מקושקש. חוק יסוד הממשלה קובע מפורשות: "לא תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה". מהות החוק ברורה - הרגישות הברורה של חקירה מעין זו, האינטרסים הברורים שיכולים להיות לאנשים שמתלוננים נגד ראש הממשלה, ההשלכות האפשריות של חקירה כזאת - כל אלה מחייבים תשומת לב מיוחדת לעצם הפתיחה בחקירה, ולכן הסמיכו את איש אכיפת החוק הבכיר בישראל להחליט על עצם הפתיחה בחקירה. החזקה היא, שסומכים על היועץ ולכן נתנו לו את הסמכות החשובה הזאת. היועץ, כידוע, עומד לחלוטין מאחורי חקירות נתניהו, וכזכור גם בסופן הגיש נגדו כתב אישום.
עכשיו, באופן מוזר למדי, אך כאמור לגיטימי לחלוטין, מבקשים הסנגורים הוכחה, ראיה, שהיועץ המשפטי לממשלה אכן אישר אי שם ב-2016 את החקירות נגד נתניהו. אז ראשית, כפי שראו עיניכם, החוק לא מחייב שום מסמך כתוב על אישור חקירה, אבל עזבו שניה את הפורמליסטיקה. מה בעצם הטענה? אם היועץ אומר היום שהוא אישר את החקירות הללו בעל פה, ללא כל מסמך כתוב, אז אנחנו לא מאמינים לו? הטענה היא שהחוקרים החלו בלעדיו, הוא הצטרף באיחור, אבל אז התאהב בתיק? במחילה, הרעיון מעט דבילי.
אנחנו מפקידים, על פי חוק, בידי היועץ המשפטי לממשלה, בידיו ואין בלתו, את הסמכות להעמיד לדין את ראש הממשלה, משום שאנחנו לא סומכים על אף אחד מתחתיו שיקבל את ההחלטה הזאת. אבל היום, לאחר שהגיש כתב אישום, אנחנו לא מאמינים לו שאישר מראש את החקירה? אנחנו לא סומכים על היועץ המשפטי לממשלה שהוא אומר היום אמת כשהוא מצהיר שהוא זה שאישר את החקירות הללו? גם סניגורי נתניהו יודעים שהרעיון המופרך הזה והשכל הישר הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
אם אתם מתעקשים ומבקשים תימוך משפטי, כי שכל ישר כבר לא מספק אתכם, אז יש את אותה "חזקת תקינות מנהלית" - חזקה בפסיקה שקובעת שכשבית משפט בא לבחון את התנהלותן של רשויות מנהליות, הרשויות אינן צריכות כעניין שבשגרה להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם מחדש, כי החלטותיהן התקבלו כדין. החזקה הזאת כמובן ניתנת לסתירה משפטית, אם יש ראיות חותכות לביצוע עבירות של הרשויות, אבל פה, נזכיר שוב, מבקשים מהיועץ הוכחה לאישור שנתן, על אף שהחוק לא מחייב אישור כזה.
מכל מקום, כבר אמרנו, הסניגורים מבחינתם עושים את תפקידם. נכון, בניגוד לטענת מחזיקי המיקרופונים של השלטון, העניין הוא לא דרמטי, אבל גם במאבק הזה הצליחו הסניגורים לרשום כמה הישגים. ההישגים נבעו מההסתבכות של היועץ - במקום ללכת דוך החל להתברבר. במקום לתת תשובה פשוטה, מהתחלה, מה בדיוק יש או אין, החלו התשובות המתחכמות. בתחילה נטען כי מדובר בתרשומות פנימיות ולכן אין להעבירן. לאחר שבית המשפט לא קיבל עמדה זו, וחייב את הפרקליטות להעביר את האישורים שבידה, שלח היועץ המשפטי לממשלה, והמשנה לפרקליט המדינה, ליאת בן ארי, שני מזכרים שבאופן ברור לא מקיימים את החלטת בית המשפט.
מנדלבליט ביקש מעין הבהרה מבית משפט, על אף שידע כי החלטת בית המשפט בהירה מאד, בשאלה אם יש צורך להעביר ממש את תיעוד האישורים, תוך שהוא מספר לבית המשפט על קיומם של מעין פרוטוקולים ותרשומות מאוחרות שבהם מצוינים האישורים (אך כאמור נמנע מלהעבירם). הסיבה להתחכמות היתה הקושי לשלוף מתוך הפרוטוקולים הללו את האמירות הספציפיות של אישורי היועץ, שכן הן חלק מדיונים ארוכים על ישיבות ופעולות.
אמנם, אי אפשר לטעות בפרוטוקולים והתרשומות הללו וברור מהם שהיועץ אכן אישר את הפעולות, אבל הצהרה פורמלית אין. אם זה המצב, היה פשוט צריך להבהיר זאת מיד בהתחלה לבית המשפט, ולא לשחק לידיהם של הסניגורים ולתת לבית המשפט תחושה שמסתירים משהו. ולשם מה? הרי כאמור אין שום חובה לתת אישור בכתב, אז למה להסתבך? למה לדרוך בצעדי ברווז מגושמים על המוקשים שמציבים סניגורי נתניהו?
התוצאה היא שהפרקליטות והיועץ הצליחו להרגיז את הרכב השופטים וזה חייב אותם מייד להעביר מיידית את כל האישורים עם ההשחרות המתבקשות. ניהול חכם היה מונע את ההחלטה הגורפת הזאת. היה אפשר להגיד פשוט - אין הצהרה פורמלית בכתב, כי פשוט לא צריך.
מה הערך של הניצחון התודעתי הזה של הסניגורים על הפרקליטות? הרי ברור שהשופטים לא יבטלו את האישום בשל האישור המגומגם בכתב. התשובה היא שאין לדעת; מה שכן יש לדעת הוא שבקרבות כאלה אסור לגמגם, והתשובות לבית משפט בעניין היו מגומגמות, וללא שום צורך.
קרבות הקומנדו הצפויים לפרקליטות
קדם לניצחון הזה, ניצחון קודם של הסניגורים - הקרב על תיקון סעיפי כתב האישום. עמיתיי עדיי שכשישבתי באולם הסמוך לאולם השופטים, שבו שודר הדיון במעגל סגור, אמרתי להם שטענתם של הסניגורים צודקת, ושלדעתי גם תתקבל על ידי השופטים. מצד אחד, כתב האישום המקורי בתיק 4000 אכן היה מנוסח באופן גס ומעורפל בדבר הפעולות שמיוחסות ספציפית לנתניהו, ומאידך מפורט באריכות בדוגמאות ספציפיות שהפרקליטות סברה שהן טובות להמחשת השיטה הכללית. התוצאה היתה חריגה ומעט מוזרה.
השופטים, כצפוי, נתנו באופן חלקי את הסעד המבוקש לסנגורים, וחייבו את הפרקליטות לפרט את הפעולות של נתניהו בייחסי התן והקח הנטענים. התוצאה היא פירוט של 315 אייטמים - מתוכם 230 הנחתות על מערכת וואלה! NEWS, מתוכן 150 שמיוחסות אישית לנתניהו. בדיעבד, בקשת הסניגורים עשתה טוב לציבור ולמשפט, זיקקה טוב יותר את האישומים בתיק 4000 ואת מהלכיו של נתניהו. לכן, חבל שההגעה ליעד הזה נכפתה על ידי החלטה של בית המשפט בשלב הישורת האחרונה לפני שמיעת ההוכחות.
לסיכום, צוות האלפים של הפרקליטות מושקע בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בחומר, שוחה בו ללא ספק; אם תעירו את מובילת צוות 4000, עו"ד יהודית תירוש, באשמורת השניה של הלילה, היא תוכל לצטט באוזניכם את מה אמר שלמה פילבר בפסקה השלישית של עדותו הרביעית. אבל במערכה הזאת לא מספיק להיות המצטיין של הכתה, אלא גם לדעת לנהל קרבות קומנדו, לזכות בניצחונות קטנים, להוביל בניקוד, ומרגע שיתחילו לעלות העדים לירושלים, המשימה של הפרקליטות תיהפך להרבה יותר קשה.
ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13