פסק הדין שניתן השבוע בעניין הסרט "ג'נין ג'נין" כלל בתוכו סעד יוצא דופן. השופטת הלית סילש לא הסתפקה בקביעה שהיוצר, מוחמד בכרי, הוציא את דיבתו של התובע סא"ל ניסים מגנאג'י ויצטרך לפצותו בכמעט 200 אלף שקלים. היא גם אסרה להפיץ ולהקרין את הסרט בישראל, והוציאה צו החרמה לעותקים של הסרט שהתובע ידע להצביע עליהם.
לצו הזה יש משמעות סמלית בעיקר, שכן פסק הדין קובע מפורשות שהוא לא כולל צו להורדת הסרט מיוטיוב, או אפילו לחסימת הצפייה האינטרנטית בו מישראל. אבל דווקא על המשמעות הסמלית הזו כדאי להתעכב.
אפשר להתרשם שפסק הדין מנסה לצאת מגבולות תביעת הדיבה הפרטית של מגנאג'י, שפניו נראים בסרט לשניות ספורות בלבד, ולתבוע את עלבונם של כלל הלוחמים שהשתתפו במבצע. אולי אפילו "לנקות את שמם" של צה"ל כולו ושל מדינת ישראל, שהסרט מאשימם בביצוע פשעי מלחמה. סנגוריו של בכרי אף הציעו, בשלב הסיכומים של המשפט, לחתוך מהסרט את השניות הבודדות בהן ניתן לזהות את מגנאג'י, אך השופטת סילש סירבה והורתה על איסור הקרנת הסרט כולו.
בכרי עצמו לא התיימר מעולם להציג תמונה מאוזנת של המבצע במחנה הפליטים בג'נין. הוא ראיין תושבים במחנה לאחר המבצע, והביא דבריהם כמות שהם, מבלי לנסות לאמת אותם. הוא רואה בסרט ניסיון לתת ביטוי לנרטיב הפלסטיני של המבצע הצבאי, ומכאן שאפשר לראות בפסק הדין שניתן השבוע ניסיון של בית המשפט לתת "חותמת כשרות" ל"נרטיב הישראלי" על פני זה שניסה בכרי להציג.
הבעיה, כפי שנכתב כאן בשבועות האחרונים בהקשר של "פרשת הצוללות", שבית המשפט הוא מקום רע מאוד לעצב בו נרטיב היסטורי, או באופן כללי לענות על שאלות מורכבות שלא נכנסות לשורה התחתונה המשפטית - זוכה או מפסיד, אשם או זכאי.
לקריאה נוספת על סערת "ג'נין ג'נין"
בית המשפט העליון נדרש כמה פעמים לשאלה אם להתיר שידור של יצירה אמנותית או דוקומנטרית שהציגה נרטיב שקרי, ובדרך כלל כזה שמנוגד לנרטיב הישראלי המקובל. כך, למשל, הוא התיר לרשות השידור לשדר "דוקו-דרמה" על משפט קסטנר, אשר באחד הדיאלוגים בה עולה כי חנה סנש "נשברה בחקירה" והסגירה לידי הגסטאפו שניים מחבריה. אין חולק על כך שהדיאלוג לא התרחש במציאות, אך העליון דחה עתירה שהגיש אחיה של הצנחנית והתיר לשדר את היצירה.
"איננו צנזורים של מחזות וסרטים", כתב נשיא העליון דאז אהרן ברק, בפסק הדין מ-1999. "חברה דמוקרטית אינה שומרת על מיתוסים באמצעות פגיעה בחופש הביטוי ובחופש היצירה... המיתוס של חנה סנש יתקיים ויפרח בזכות החופש שבאמת, ולא בעקבות השתקת השקר. שיריה וגבורתה של חנה סנש הם המבססים את המיתוס. השקר לא יפגע בה או בזכרה. השקר יידחה על-ידי האמת, במאבק 'בשוק החופשי' של הרעיונות".
למעשה, ארבע שנים לאחר אותו פסק הדין הגיע גם "ג'נין ג'נין" לפתחו של בג"ץ. זאת בעקבות עתירה של בכרי נגד "המועצה לביקורת סרטים ומחזות", שפסלה את הסרט להקרנה בישראל. פסק הדין ניתן ב-2003, וכמו במקרה של סנש, אישר להקרין ולהפיץ את הסרט, למרות שדחה לחלוטין את הנרטיב שהציג.
השופטת דליה דורנר, בדומה לברק, הבהירה שחופש הביטוי מגן גם על שקרים. "הסרת ההגנה מהביטוי השקרי מעניקה לרשויות את הכוח לברור את האמת מן השקר, להחליט אילו ביטויים ראויים להישמע, ואילו אינם ראויים להישמע, ולשים את הכרעתן שלהן תחת הכרעת שוק הרעיונות החופשי", כתבה דורנר.
ניתן להניח שהפסיקה שניתנה השבוע תחזיר את "ג'נין ג'נין" לבית המשפט העליון, ובכרי כבר הודיע שבכוונתו לערער. השופטת סילש נימקה את איסור הקרנת הסרט הפעם בהבדל בין ההליך בבג"ץ ב-2003 להליך האזרחי שעמד לפניה. אבל כאשר העליון ידון פעם נוספת באיסור להקרין את הסרט, הוא יצטרך לשים לב קודם כל למציאות שהשתנתה ב-17 השנים שחלפו.
בעידן בו הרשתות החברתיות מאפשרות לכל אחד לחיות ב"תיבת תהודה" שבה הוא נחשף אך ורק לשברירי מידע שמחזקים את מה שהוא ממילא מאמין בו, ואלפי בני אדם מסתערים על גבעת הקפיטול כשהם מתודלקים בקונספירציות הזויות, האם באמת ניתן להאמין שהאמת תמיד תנצח את השקר ב"שוק הרעיונות החופשי"? בעידן הפייק ניוז, הקביעה הזו של ברק ודורנר נראית היום נאיבית משהו.
מצד שני, היום כמו אז, האפשרות שהמדינה תוכל לקבוע כי פרסום מסוים הוא שקרי ולאסור על פרסומו נשמעת כמו חלום בלהות. למעשה, כשהשלטון עצמו עוסק לא פעם בהפצת כזבים, ונהנה מקלות השיתוף ברשתות החברתיות, ייתכן שהסכנה שטמונה באפשרות הזו גדלה משמעותית.
העיקר שפניו של הנער-הרוצח היו מטושטשות על פי חוק
אפרופו דוקו - לאחרונה שודר בתוכנית "הצינור" ברשת 13, ועדיין מופיע בעמוד הפייסבוק של התוכנית, אייטם תחת הכותרת "הנער הרוצח מעין כרם נחשף!".
האייטם נולד מתוך הסרט "המניע" (Yes דוקו) של טלי שמש ואסף סודרי, שמתחקה אחר פרשת רצח מזעזעת שהתרחשה בירושלים ב-1986. נער בן 14 קם בלילה, וללא כל הסבר ירה למוות באמצעות הרובה של אביו בשני הוריו ושתי אחיותיו. הסרט מנסה להתחקות אחר מניעיו של הנער, שהורשע בסוף בהריגה ונידון לשש שנות מאסר בלבד.
על פי החוק, אסור לפרסם את פרטיו של קטין שמעורב בפלילים ללא היתר בית המשפט. העליון פירש את האיסור בהרחבה, כך שגם לאחר שהקטין התבגר, עדיין אסור לפרסם אודות עבירות ביצע בילדותו. הרעיון הוא לאפשר גם למי שפשע כקטין לשקם את חייו כבוגר. אנשים נוהגים להיות סקפטיים בנוגע לאפשרות להשתקם, אך אותו נער ירושלמי השתחרר מהכלא, שינה את שמו והצליח לבנות לו חיים, ואפילו מוצלחים יחסית.
יוצרי "המניע", לא חשפו את זהותו של הנער, וגם כתב "הצינור" אמיר שואן ידע שאסור לו לעשות זאת. אז הוא עשה הכול חוץ מזה. מגיש התכנית גיא לרר פרסם בטוויטר רמזים על אזור מגוריו, על סוג העבודה שלו ותפקידו, וגולת הכותרת - שואן הפתיע אותו במקום עבודתו ודחף לו מצלמה לפנים, שכמובן היו מטושטשות כי החוק אוסר לחשוף אותן.
לא ברור מה החשיבות העיתונאית של "חשיפה" שלא חושפת את זהותו של האדם שכביכול נחשף. עם או בלי קשר לצינור, שמו הנוכחי ותמונתו של הנער החלו להסתובב ברשתות החברתיות - והשבוע פורסם שהוא הועזב בהסכמתו ממקום העבודה שלו, שבו החזיק במשרה בכירה יחסית. וכך, באדיבות התוכנית "החברתית", ירד לטמיון סיפור מוצלח של שיקום.
"טבלאות העזר" לקביעת סכום העירבון הפכו לתקנה קשיחה
לפני שבועיים, ברגעיו האחרונים בתפקיד, חתם אבי ניסנקורן על התקנה שקובעת מה סכום הערבון שייאלץ להפקיד כל מי שמגיש ערעור בהליך אזרחי. המטרה היא להבטיח שאם המערער יפסיד ויוטלו עליו הוצאות, יהיה מאיפה לגבות אותן. כך, ערעור לעליון בתביעה אזרחית רגילה ידרוש הפקדת 35 אלף שקלים, ערעור למחוזי יעלה 15-20 אלף שקלים, ומצד שני ערעורים הקשורים להליכי אלימות במשפחה לא ידרשו הפקדת ערבות כלל.
התקנה החדשה מתבססת על "טבלאות עזר" שגיבשו בתי המשפט בהתאם לניסיונם. עד להתקנת התקנה, המזכירה הראשית היתה קובעת את סכום הערבות שיש להפקיד בכל תיק גם על פי הטבלה, אך גם לפי פרמטרים כמו סוג התיק, מספר המשיבים, היקף ההליך וכו'.
לפני חצי שנה נשלחה להנהלת בתי המשפט בקשה לפי חוק חופש המידע, שביקשה לגלות איך גובשו הטבלאות. המבקש דרש לקבל את הטבלאות עצמן וכן פרוטוקולים של הגוף שגיבש אותן, או מסמכים שונים בהם נעזר אותו גוף. בנוסף, כדי לדעת אם סכומי הערבות גבוהים מדי ובפועל מהווים חסם בפני מי שרוצה לערער, הוא ביקש לדעת כמה ערעורים נמחקו או נמשכו בגלל חוסר יכולת להפקיד את הערבון.
הנהלת בתי המשפט מסרה את הטבלאות, והוסיפה כי בבית המשפט העליון טבלת העזר מנוהלת על ידי המזכירה הראשית, ובבתי המשפט המחוזיים ישנה טבלה אחידה שגובשה על ידי נשיאי בתי המשפט. לא ברור איך גובשו הטבלאות ועל סמך מה, אך בכל מקרה הנהלת בתי המשפט הדגישה כי "מדובר בטבלת עזר בלבד וכי בכל הליך והליך מתבצעת על ידי המזכירה הראשית בחינה פרטנית של שיעור העירבון המתאים". לגבי שיעור הערעורים שנמשכו או נמחקו מסרו כי לא ניתן להפיק את המידע.
חצי שנה חלפה, והטבלאות - שלא ברור על סמך מה גובשו - קיבלו שדרוג משמעותי במעמדן: הן הפכו מכלי עזר לא מחייב שסייע למזכירה הראשית בבית המשפט, לתקנה קשיחה שבית המשפט צריך לאשר כל חריגה מהסכומים שקבועים בה.
מהנהלת בתי המשפט נמסר בתגובה: "החובה להפקיד ערבון היתה קבועה בתקנות סדר הדין האזרחי מאז ומתמיד. תכלית הערבון המופקד בערעור היא הבטחת חיוב אפשרי של יוזם ההליך בהוצאות. את סכומי הערבון נהוג היה לקבוע על פי שיקול דעת הרשם או המזכיר הראשי, על פי פרמטרים שונים הנוגעים לערעור, כגון מהות הערעור והתביעה. ברבות השנים התגבשה מדיניות אחידה לפי סוג ההליך, ולרשם או למזכיר היה שיקול דעת לסטות מן הסכומים ביחס לכל סוג ערעור בהתאם לנסיבות.
"לפני שנים אחדות הוחלט לקבוע סכומי עירבון אחידים לכל בתי המשפט המחוזיים, וגובשה טבלה אחידה שכללה את סכומי העירבון לסוגי הערעור השונים, הנסמכת, בין היתר, על הסכומים שהתגבשו לאורך השנים בבתי המשפט השונים. בתקנות החדשות החליט מחוקק המשנה לקבוע את סכומי העירבון בתקנות עצמן ובמקרים מסוימים הופחתו הסכומים לרבות בכל הנוגע לבעלי דין הזכאים לסיוע משפטי. יודגש כי לבעלי הדין עמדה בעבר ועומדת גם היום האפשרות להגיש בקשה לפטור מעירבון או להפחתתו וככל שמוגשת בקשה שכזו נבחן שיעור העירבון פעם נוספת באופן פרטני על ידי גורם שיפוטי מתאים".