קטאר ניצחה את החרם, אך אבק הפיוס במפרץ עשוי לשקוע במהרה

יותר משלוש שנות מצור דיפלומטי וכלכלי על קטאר הסתיימו בהסכם הפשרה עם ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, בחריין ומצרים. בלחץ אמריקני לקראת חילופי הממשל בוושינגטון, השכנות והיריבות הוותיקות הסכימו לחדש את היחסים ביניהן, אם כי קשה להאמין שהעוינות ביניהן חלפה אלא הוקפאה עד להודעה חדשה.

החרם של מדינות המפרץ על דוחא היה נוקשה במיוחד, ואליו הצטרפו בהיקפים שונים עוד מדינות ערביות ומוסלמיות רבות. היה קשה לראות כיצד הנסיכות הקטנה מחזיקה מעמד מול שכנותיה החזקות, שסגרו את התנועה האווירית בפניה. סגירת הגבול היבשתי שלה עם ערב הסעודית - שער הכניסה היחיד למדינה - חיזקה עוד יותר תחושת המצור החונק.

אבל אמיר קטאר תמים בן חמד א-ת'אני לא ויתר, וביום שלישי שב לממלכה לראשונה מאז המשבר והתקבל בשטיח אדום. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, ששקל בשלב מסוים לחפור תעלה לבידוד קטאר, הסיע אותו בג'יפ לקסוס במדבריות של העיר העתיקה אל-עולא. פרשנים סעודים חזרו להתראיין באל-ג'זירה, שהחמיאה בתורה לבירה הסעודית ריאד. ממש מפרץ ערבי, או פרסי בעיני איראן, חדש.

אחת ההשלכות הדרמטיות על המזרח התיכון של נשיאותו של דונלד טראמפ הייתה חיזוק מעמדו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. השניים רקמו יחסים קרובים, וריאד הייתה היעד הראשון של הנשיא טראמפ במאי 2017. הביקור הצית שורת התפתחויות מידיות באזור, וביוני שלאחר מכן הטילו ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, בחריין ומצרים חרם על קטאר. בין התנאים שהוצבה לה היו התנערות מתנועת "האחים המוסלמים" וארגוני טרור, סגירת רשת אל-ג'זירה והתרחקות מאיראן ומטורקיה.

בהמשך ישיר, בסוף אותו חודש הדיח בן סלמאן את בן דודו מתפקיד יורש העצר וביצר את כוחו כשליט דה-פקטו של הממלכה תוך ישום מדיניות החוץ האגרסיבית שלו, שראשיתה במלחמה בתימן שנתיים קודם לכן.

סדקים ראשונים במדיניות האנטי-קטארית התגלו במהירות. דומה היה שהגיבוי הכמעט ישיר שהעניק טראמפ למהלך, אחרי שרמז לתמיכה קטארית בטרור, תפסו בהפתעה את בכירי ממשלו הצעיר. שרי החוץ וההגנה רקס טילרסון וג'יימס מאטיס קראו לרגיעה ולדיאלוג, ולפי דיווחים, בארצות הברית הזהירו את בן סלמאן לבל יצא לפעולה צבאית נגד קטאר כפי שלכאורה שקל. בוושינגטון חששו מפגיעה במאבק בדאעש, שהיה אז בשיאו, מאחר שבסיס המבצעים של ארצות הברית במזרח התיכון שוכן בקטאר ומשמש בית לעשרת אלפים חיילים אמריקנים.

מי שמחזיקה בעמדות נציות יותר ביחס לקטאר היא איחוד האמירויות הערביות תחת מנהיגה בפועל יורש העצר מוחמד בן זאיד, שלקח בשנים האחרונות קו עצמאי יותר מזה של מוחמד בן סלמאן. התגובה שלה לפיוס הייתה זהירה יותר בהשוואה לזו הסעודית, והיא אמרה שיש צורך בצעדים בוני אמון. עימות דומה עם קטאר פרץ לאחר אירועי "האביב הערבי" ב-2011, הסתיים כעבור כמה שנים וחזר חלילה.

בתום ארבע שנים סוערות, האזור מתארגן מחדש לקראת כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן. הנשיא ה-46 של ארצות הברית לא יהיה אפוד המגן של ערב הסעודית כפי שהיה הממשל של טראמפ, ובן סלמאן יודע זאת. אחרי שנים של עקשנות ותוקפנות, הנסיך הצעיר מאותת לבית הלבן, שרבים מאלו ששירתו תחת אובמה יחזרו אליו, כי הוא פתוח לפשרות.

כל עוד אביו בחיים והוא טרם עלה על הכס באופן רשמי, החשש שלו מפני הפיכת חצר - כמו זו שעשה בעצמו מיד לאחר תחילת המצור על קטאר - טרם חלף. אם ביידן יתן יד לקולות בקונגרס, דמוקרטים ורפובליקנים גם יחד, להעניש את ערב הסעודית על מלחמתה בתימן ורצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י, מעמדו של בן סלמאן יתערער עוד יותר.

ליורש העצר הסעודי יש כמה נכסים שצבר לקראת השינויים בבית הלבן. נוסף לחיבוק לאמיר קטאר, הנסיך יוכל לשחרר פעילי זכויות אדם שנכלאו לאחרונה, כמחווה של רצון טוב והדובדבן שבקצפת - נורמליזציה עם ישראל. על פי דיווחים בארצות הברית, בן סלמאן המתין עם המהלך אחרי ההפסד של טראמפ בבחירות לטובת ערבויות מהממשל החדש.

גם קטאר עשויה להתרכך בנושא. למרות התנגדותה להצטרף עד כה להסכמי הנורמליזציה עם ישראל, היחסים עמה יומיומיים לאור קשריה עם חמאס והזרמת הכספים והסיוע לרצועת עזה. ייתכן שהפיוס הבין-מפרצי יוביל לשינוי במדיניות הגלויה שלה מול ישראל, שעשויה למצוא את עצמה כמרוויחה הגדולה מאיחוי הקרעים, גם אם רגעי, בין מדינות ערב.