אלה שרוצים להפלות ערבים לא מחכים לפסיקת בג"ץ על חוק הלאום

לא פחות מתשע שעות הקדישו שופטי בג"ץ השבוע לדיונים ב-15 עתירות שהוגשו נגד חוק הלאום. מהערות ושאלות השופטים נראה שהכיוון שאליו הם נוטים הוא ברור: לא להתערב במילה אחת בתוכנו של החוק, ולהסתפק באמירה שהפרשנות הנכונה של החוק לא עומדת בסתירה לזכות החוקתית לשוויון, ושהוא אינו יכול להצדיק אפליה נגד מי שאינם יהודים.

"כשאנחנו קוראים את דברי הכנסת, המגמה המסתמנת ההחלטית היא שרצו לשמר את עקרון השוויון כפי שמשתקף בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכפי שפורש על ידי בית המשפט הזה. מה יותר מזה?", שאל השופט סולברג בדיון. השופט מזוז הוסיף כלפי אחד העותרים: "אדוני מניח התנגשות (בין השוויון ובין חוק הלאום. ד"ד). אני לא קורא התנגשות. בסעיף 7 כתוב שהמדינה תפעל לעודד התיישבות יהודית, והוא לא מתנגש עם זכותו של כל אזרח ערבי, דרוזי, צ'רקסי, או כל זר אחר, לקבל הקצאת קרקעות".

גם אם נתעלם מההתייחסות של השופט מזוז לאזרחי הארץ שאינם יהודים כ"זרים", הוא מתאר כאן מה שנקרא בעגה המשפטית "פרשנות מקיימת". במקום לשלוף את התותחים הכבדים - פסילת החוק או חלקים ממנו - השופטים מעדיפים כלים עדינים יותר, של פרשנות. זו גם עמדתו של היועמ"ש מנדלבליט.

הבעיה היא שכרגע יש כבר מי שמפרש את החוק אחרת. כך, למשל, הרשם יניב לוזון מבית משפט השלום בקריות, שהתבסס על חוק הלאום כאשר קבע שלעיר היהודית כרמיאל אין חובה לממן לתלמידים ערבים הגרים בה הסעות למוסד חינוכי שדובר את שפת אמם.

כך עשה גם השופט משה דרורי מבית המשפט המחוזי בירושלים, שהעניק פיצויים מוגדלים לנפגע טרור שתבע את חמאס, בין היתר תוך התבססות על חוק הלאום. זו פסיקה מבורכת, אך השאלה מה היה קורה אם התובע היה נפגע טרור שהוא אזרח ערבי, או אפילו אם התובע היה פלסטיני שנפגע מטרור יהודי. האם גם אז חוק הלאום היה יכול להצדיק פיצויים מוגדלים, או אולי דווקא את ההפך?

ניתן להניח שאם בית המשפט העליון יוציא פסיקה ברורה ומפורשת לגבי הפרשנות הנכונה של החוק בתי המשפט הנמוכים יפעלו על פיה. אבל המציאות מתרחשת ברובה מחוץ לבתי המשפט. ביולי שעבר פנתה האגודה לזכויות האזרח, אחת העותרות נגד החוק, לשב"ס, משום שהשירות סירב לתרגם לערבית את נהליו ופקודותיו. הנימוק: חוק הלאום. אפשר להגיש לבית המשפט עתירה נגד החלטות כמו זו של שב"ס. אבל המציאות מורכבת מאינספור מקרים קטנים, שרק חלק מזערי מהם מגיע מסיבות כאלה ואחרות לבית המשפט.

האם הפרשנות של בית המשפט העליון תצליח לחלחל לכל החלטה של כל רשות מינהלית? לכל דיון על הקצאת קרקעות? האם הפרשנות הזו תצליח לגבור - לא בבתי המשפט, אלא בחיי היומיום - על לשונו הברורה של סעיף 7 לחוק, שנותן עדיפות להתיישבות יהודית - ובכך כביכול מכשיר אפליה לרעה של ערבים בהקצאת קרקעות? במובן הזה, "הפרשנות המקיימת" שמציע בג"ץ היא כרגע, לכל היותר, פרשנות מבטיחה. בעתיד נראה אם היא גם מקיימת.

• ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל
• מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית. מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי
• עברית היא שפת המדינה, לשפה הערבית יש "מעמד מיוחד"
• המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה

למרות חוסר הרצון הבולט של השופטים לשקול אפילו התערבות בתוכן החוק, הם עדיין זכו לביקורת חריפה מהימין. למה? כי הסכימו לקיים דיון ולא דחו את העתירות על הסף. פרופסור יניב רוזנאי מהמרכז הבינתחומי, מומחה בעל שם עולמי למשפט חוקתי, ניסה להסביר בטוויטר שלבית המשפט אין אפשרות להימנע מדיון כזה.

"הכנסת עצמה כתבה מפורשות בחוק יסוד הכנסת ובחוקי היסוד בדבר זכויות האדם, בכללי האתיקה של חברי הכנסת ובחוקים אחרים שערכי היסוד של מדינת ישראל הן היותה מדינה יהודית ודמוקרטית", כתב רוזנאי. "מה משמעות היותם ערכי יסוד? מה מעמדם המשפטי? אלו שאלות כבדות משקל שראוי שיתבררו על-ידי בית המשפט. אך כדי לדון ולהכריע בהן - על בית המשפט היה לדון בעתירות... זהו בדיוק תפקידו של בית המשפט. מה עליו לעשות אם מולו סתירה בין שני חוקי יסוד? הוא אינו יכול להותיר את הסתירה ללא הכרעה. הכרעה זו נובעת מתפקידו כבית המשפט".

מילים כדרבנות, וגם תשובה הולמת ליו"ר הכנסת הפוליטי ביותר שהיה בישראל, יריב לוין. בבוקר הדיון, באקט שקשה לקבוע אם יש בו יותר בריונות או חוצפה, שלח לוין מכתב לנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות וכתב כי "עצם הדיון בבית המשפט העליון בעניינים של חוקי יסוד, מהווה קריאת תיגר על העקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר של ריבונות העם, הפרדת הרשויות ושלטון החוק". לדברי לוין, "כל החלטה שעניינה התערבות בחוקי היסוד שנתקבלו על ידי הכנסת, תהא בבחינת החלטה שניתנה בחוסר סמכות ולפיכך גם נעדרת תוקף".

הנה, במכתב רשמי ועליו סמליל לשכת יו"ר הכנסת, מתברר שבית המשפט כבר אינו הפרשן המוסמך של החוק בישראל. זו אפילו לא מליאת הכנסת. היו"ר לבדו הוא שיכריע לגבי מעמדם של חוקים, כמו גם לגבי השאלה אם החלטות של בית המשפט העליון הן בעלות תוקף או לא. נראה שהיו"ר לוין מנסה להתחרות בכוחנות ועזות המצח של קודמו, יולי אדלשטיין, שפשוט החליט בזמנו לא לקיים פסק דין מפורש של בג"ץ.

אבל מי שרוצה להעניק לרוב הפרלמנטרי כוח ללא שום מגבלות, כולל הכוח לרמוס את המיעוט ולשנות את כללי המשחק הדמוקרטיים, כדי לוודא כי הוא עצמו יישאר בשלטון, לא היה מסתפק בכך שבג"ץ ידחה את העתירות על הסף. אם השופטים היו דוחים על הסף, היו דורשים להטיל על העותרים תשלום הוצאות. אם היו מטילים הוצאות, היו דורשים מהם גם לזרוק אותם לכלא. כי המטרה הרי אינה עותר כזה או אחר. המטרה היא בג"ץ כנוע וממושמע, שמפחד לעשות את תפקידו ולשמור על המיעוט מפני התעמרות של הרוב.

נדמה שאת הפרשנות המדויקת למצב הזה נתנו הגשש החיוור במערכון "שירים ושערים וטכנאים", עוד ב-1980, כאשר המראיין הרדיופוני פונה לאוהד כדורגל זועם ושואל מה דרישותיו. "אז ככה, אחנו רוצים לקבוע מי יהיו השופטים", משיב האוהד, "ואם לא, אנחנו החלטנו לשרוף את המועדון". אלא שאחרי זה מתברר שיש לו עוד כמה דרישות.

"אז ככה, אנחנו רוצים 15 ניצחונות בשנה מינימום. 15, כן? אנחנו גם רוצים לקבוע פעם אחת ולתמיד מי יהיו השחקנים, מי יהיו המאמנים, מה תהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר".

"ואם זה לא יינתן לכם?"

"אנחנו נשרוף את המועדון".

השבוע פורסם כאן על פסיקה של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שהחליט לא לשלוח למאסר שני נאשמים שהורשעו ביבוא וסחר ביותר מ-70 ליטר של "סם האונס", והסתפק בעבודות שירות. הנימוק העיקרי היה הליך השיקום שבו החלו השניים, ואף התקדמו בו בצורה מבטיחה. שליחתם למאסר, כך על פי שירות המבחן, הייתה פוגעת קשות בתהליך, ועלולה לגזור על השניים חיים של פשע.

קשה לחשוב על מקרה שמדגים טוב יותר את הדילמה של שופט שצריך לגזור עונש. מצד אחד, הדם רותח כשחושבים על קורבנות הפשע. בין אם מדובר על נשים או גברים שנאנסו בסיוע הסם המטשטש חסר הטעם והריח, ובין אם מדובר על מי שהשתמשו בו כסם מסיבות, וייתכן שהתמכרו. התחושה הבסיסית, הקמאית, היא שמי שביצע פשע צריך לספוג ענישה משמעותית. הוא צריך להרגיש אותה. לסבול ממנה.

מצד שני, עבריינים שנידונים למאסר יוצאים מהכלא לא פעם עבריינים מתוחכמים ומסוכנים יותר. דווקא הרצון "לגמול" להם על מעשיהם בסבל הופך אותם לא פעם ממורמרים כלפי החברה, ומוכנים יותר לשבור את חוקיה. במילים אחרות, לחברה יש אינטרס לשקם עבריינים ולהחזיר אותם לתלם כאזרחים מן השורה. חברה שמשקמת עבריינים במקום "לשדרג" אותם בכלא, היא חברה בטוחה יותר.

אסור לזלזל בחשיבותה של תחושת הצדק, וצריך לזכור שהדילמה הזו אינה רק של השופטים. היא הדילמה של החברה הישראלית כולה. רק אם הציבור הישראלי יוכל להשתחרר מהתחושה שפושע שלא נשלח לשנות מאסר ארוכות הוא חוטא שיוצא נשכר, יוכלו רפורמות שיקומיות להצליח. זה יכול להפוך את ישראל בטווח הארוך לחברה בטוחה יותר, אבל אסור לה לאבד בדרך את האמונה של הציבור שבבתי המשפט אכן נעשה צדק.