התנקשות בדמדומים

ההתנקשות בחיי ראש תכנית הנשק הגרעיני האיראנית, גנרל מוחסן פחריזאדה, בשבוע שעבר, היא פעולה בדמדומים שבין ממשלים בארצות הברית, ובין מלחמה לשלום.

מאפייניה ועיתויה של ההתנקשות מגבירים את אי הוודאות באשר לתוצאותיה ולהשלכותיה, ומחדדים את המחלוקת על צדקתה ותועלתה: איראן מאשימה את ישראל ומאיימת בתגובה הולמת; בעולם מגנים את הפעולה ומגדירים אותה כטרור נגד אזרחים וכפשע על פי הדין הבינלאומי, ומזהירים מהסלמה; ישראל, שזו לא ההתנקשות הראשונה המיוחסת לה, נערכת - אך לקחי העבר נכונים לשעתם. הצדדים אינם יכולים להניח שפעולה חוזרת תוביל לתוצאה קבועה, משום שההקשר השתנה - ואנשים מסתגלים.

כמו המציאות, גם תכלית הפעולה מורכבת. תכנית הנשק הגרעיני של איראן היא איום חמור על ביטחון ישראל, ומותו של פחריזאדה, שעמד בראשה, יקשה על התקדמותה גם אם לא יעצור אותה. בפרויקטים נחושים, מורכבים וממושכים קשה להעריך מראש את האפקט הצפוי מפגיעה באיש מפתח או ברכיב חיוני. מחליפים מתקשים לעתים למלא את החלל - כמו במקרה של סולימאני בכוח קודס - אך לעתים עולים על קודמיהם, כמו נסראללה בלבנון. פיתוח חלופות דורש משאבים וזמן.

יש שהסבירו את ההתנקשות כניסיון של ישראל, או אף של הממשל היוצא, לגרור את איראן לתגובה, שתשמש עילה לתקיפת מתקני הגרעין. לחילופין סביר שישראל וארצות הברית מניחות כי איראן תימנע מתגובה מיידית משמעותית, בחשש מתקיפה שיאשר טראמפ. יש שתיארו את ההתנקשות כמכשול לממשל ביידן בחידוש השיח עם איראן על הסכם הגרעין. אך איראן וממשל ביידן יכולים לעקוף מכשול זה, אם יתגברו על החסמים האחרים שבדרכם.

הגדרת פחריזאדה כאזרח והריגתו כפעולת טרור מתבססת על הבחנה נורמטיבית ראויה בין אזרחים לחיילים ובין מלחמה ושלום, ועל כיבוד ריבונותן של מדינות כעיקרון יסוד. הבחנות אלה מעורערות באופן שיטתי על ידי איראן, אמנות המלחמה שלה וחתירתה לנשק גרעיני. פחריזאדה לא היה אזרח תמים אלא מהנדס-גנרל במשמרות המהפכה, שמפעל חייו היה פיתוח נשק להשמדת המונים עבור משטר הקורא להשמדת ישראל. פרויקט הגרעין מתנהל בכסות אזרחית של מטרות שלום. במקום ההבחנה, המיותרת מבחינתה, בין מלחמה לשלום, בחרה איראן בלוחמת דמדומים, והיא מנהלת נגד ישראל, ועל פני המזרח התיכון, לחימה רציפה, נמוכת עצימות, במרחב האפור שמתחת לסף המלחמה.

ישראל נענתה לאתגר האיראני על שני ראשיו - הגרעיני והאזורי. מול פרויקט הגרעין היא מנהלת מערכה ארוכה לסיכולו ולחשיפתו. תפישת המערכה שבין המלחמות (מב"ם), שגובשה בצה"ל, מבטאת הבנה, שהמלחמה האיראנית כנגד ישראל אינה מוכרזת, מתנהלת ברובה בידי שלוחים זרים ומארצותיהם של אחרים. במלחמה "קלאסית" מהווים צבאות, קווי לוגיסטיקה, מפקדים ותשתיות צבאיות מטרות חוקיות, אשר דיני הלחימה מתירים פגיעה בהם, בהינתן תועלת צבאית ראויה, הבחנה בין יעדים צבאיים ואזרחיים ונזק אגבי מידתי. אמנות המלחמה של איראן מבוססת על טשטוש מכוון בין צבא ואזרחים, הן בצד התוקף, החוסה בקרב אוכלוסייה ובכסות אזרחית, והן בצד הנפגע, בו מהווים אזרחים ומרכזי אוכלוסייה מטרה עיקרית.

המערכה האיראנית היא למעשה מלחמה בהילוך איטי ועל אש קטנה, ורבים בעולם מתקשים לזהותה ככזאת או נמנעים מכך. משעלתה איראן על נתיב מלחמתה המתעתעת כנגד ישראל ואחרות באזור, זכתה למענה מסוגו. כאשר היא מפרה את ריבונותן של מדינות אחרות, מותקפות כמארחות, מחמשת את שלוחיה באזור בנשק מתעשייתה הצבאית וחותרת לנשק גרעיני - הופכים שטחה שלה, תעשיותיה ופרויקטי הגרעין שלה ליעד צבאי לגיטימי. פחריזאדה לא היה אזרח שנרצח מסיבות פוליטיות, אלא חייל וגנרל שנהרג בשירות מפעל צבאי אסטרטגי. במישור הערכי, לפחות, ניתן לראות בהתקפה עליו פעולת-נגד לגיטימית, מובחנת ומידתית במסגרת המערכה, שפתחה בה ארצו להגמוניה אזורית, לנשק גרעיני ולמחיקת ישראל מהמפה.

בחדרי הדיונים עסקו בוודאי בתגובתה האפשרית של איראן לאירוע: איך, מתי ואיפה, במענה לה ובדרכים לניהול ההסלמה. הגם שאיראן חוששת מפני תקיפה אמריקנית בשלהי תקופת טראמפ, ומצפה לתקופת ביידן, יש בה הדוחקים לתגובה נחרצת ומיידית, כדי לגבות מחיר מהתוקפן, להרתיעו מהתנקשויות נוספות, ולענות על ציפיות הציבור. סביר מאוד שישראל תהיה היעד לתגובה. אפשרויות הפעולה מגוונות אך לא בהכרח זמינות ומתאימות. תקיפה משטח איראן מסוכנת ונוגדת את העדפתה להרחיק לחימה מגבולותיה. בסוריה, עיראק ותימן מוגבלות יכולות השלוחים לפגוע בישראל. בלבנון ישנן יכולות רבות, אולם כך גם הסיכון להסלמה רחבה, שחיזבאללה שואף להימנע ממנה. וישנם פיגועי חו"ל, אולם אלה נתפשים בעולם כפעולות טרור בשטחן של מדינות ריבוניות, ואולי גם אינם מהווים גמול הולם.

החלטות במלחמה הן תוצר סך כל הלחצים, כתב צ'רצ'יל, וגם באיראן תתקבל החלטה במרחב שבין "חזק מספיק" ל"לא חזק מדי". אדריכלי המערכה האיראנית מקפידים באדיקות ללכת על הסף, לא לגלוש למלחמה, כפי שהדגימו בתקיפות במפרץ אשתקד ולאחר חיסול סולימאני. כפי שהוכיחו בעבר, מהירות התגובה חשובה בעיניהם פחות מאיכותה ודיוקה.

מנהיג חיזבאללה זוכר בוודאי את הלקח המרכזי שלו ממלחמת 2006: הליכה על הסף מניחה אויב צפוי. כאשר האויב חורג מהציפיות, סיכון מחושב הופך להימור מסוכן, ומבצע מתוכנן מתגלגל לאסון בלתי נשלט. גם ממשלת ישראל אישרה אז מבצע ומצאה עצמה במלחמה. זוהי שעת דמדומים: כשטראמפ עם פניו לדלת, וישראל ואיראן בנסיבות חסרות תקדים, זהירות היא צו השעה.

תא"ל (במיל') אסף אוריון הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ולשעבר ראש החטיבה האסטרטגית בצה"ל