על לוח מודעות בבית מגורים במרכז הארץ תלויה רשימת מטלות עם שמות. בלוח אחר, ישנה טבלה עם נקודות בצבעים ושמות ובלוח נוסף רשימה של רגשות. בסביבות השעה 18:00 נראים 11 הגברים הגרים בה - חרדים וחילונים, יהודים וערבים וצעירים ומבוגרים - נערכים לארוחת הערב לאחר שחזרו ממקום עבודתם. הם מכינים את האוכל, ובשל הקורונה עורכים את השולחן עם כלים חד פעמיים. לאחר ארוחת הערב, הם ממשיכים את היום בטיפולים קבוצתיים והאישיים ואחרי כן ימשיכו במטלות שהוטלו עליהם ויעלו לחדריהם לישון.
לרגע, קשה להאמין שמדובר בגברים שביצעו עבירות אלימות קשות - שלושה מהם רצחו, והאחרים ניסו לרצוח או תקפו את בנות ובני משפחותיהם. 11 הגברים הגיעו לאותו בית, הוסטל "מפתחות" לגברים אלימים במשפחה, אחרי שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח, בניסיון להשתקם. אך רק 60% מהם צפויים לסיים את הטיפול המורכב ולהשתחרר. היתר - יישלחו בחזרה לכלא להשלים את תקופת המאסר שנותרה להם. מבין אלה שיסיימו, אומרים בהוסטל, הרוב המוחלט לא יחזור למאסר על אלימות במשפחה.
עוד בוואלה!
אחד מהמטופלים שסיים לאחרונה את הטיפול בהצלחה הוא מונדר, אב לארבע בנות בשנות ה-50 לחייו. על אף שסיים את ההליך שחויב לו, הוא ממשיך להגיע מיוזמתו לטיפול, בין היתר יחד עם אשתו החדשה. מונדר נאסר בפעם הראשונה בגיל 20 בגין אלימות ומאז נכנס ויצא מהכלא שבע פעמים נוספות. האחרונה שבהן לאחר שהיכה את בנותיו ואשתו, כיום גרושתו, ואף הצית את בית מגוריהם.
הוא נידון לארבע שנים אך ועדת השחרורים אישרה לו להשתחרר תשעה חודשים קודם לכן אם ילך להוסטל. "עברתי שמונה מאסרים, ביניהם עבירות אלימות במשפחה, ואף פעם לא עשיתי טיפול באמת. תמיד זה היה חוזר על עצמו. והחלטתי להגיע להוסטל במאסר האחרון. אני הגעתי לפה כדי לצאת מבית הסוהר לא בשביל טיפול. אלא בשביל לקבל את השליש", הוא מודה ותחילה הדבר בא לידי ביטוי גם בהליך עצמו. "לקח לי המון זמן, לא עשיתי כלום עם עצמי פה. מעל שנה, רק שיקרתי ועשיתי קומבינות וכל מה שאסור, עד שבסופו של דבר בזכות המטפלת שלי הגעתי למסקנה שאני צריך לעשות משהו עם עצמי, כי אני לא מתקדם. ואז פתחתי את הלב והיא נכנסה. ומשם התחלתי טיפול רציני, מאוד התקדמתי".
"אני רוצה זוגיות חדשה ללא אלימות"
על אף שבהוסטל דיווחו על כך שמונדר אינו משתף פעולה, בוועדת השחרורים החליטו לתת לו זמן נוסף, ולהאריך את תקופת השליש. מנהלת ההוסטל איילת גינדי מדגישה כי מדובר במקרה חריג יחסית . "אנחנו מתייחסים להליך בחרדת קודש", היא אומרת. "זה איזשהו מנדט שבית המשפט נתן לנו ובמקום שהאנשים ימשיכו לרצות מאסר הם פה בטיפול. אנחנו מתייחסים לזה בכובד ראש. אין פה הנחות. אם חושבים שאדם לא מצליח לסגל את התמות האלה, או ממשיך לסכן באיזושהי דרך את בת הזוג או הילדים שלו, אין פה פשרות - הוא יחזור חזרה לוועדת השחרורים והיא תחליט אם תמשיך אם לתת לו עוד הזדמנות או מחזירה אותו למאסר".
אחרי כשנה חל שינוי אצל מונדר ולבסוף הוא שהה 22 חודשים בהוסטל, עד ספטמבר 2019 והמשיך כמטופל גם לאחר מכן. הוא מתאר כי היה רגיל לחיות כל החיים באלימות, בין אם בילדות על ידי אביו ובין בבגרותו, וכמה ניסיונות שלו לטיפול בעבר בקהילה לא צלחו, שכן הוא לא התמיד. היום, אחרי כשלוש שנים של טיפול אינטנסיבי, שכולל מפגשים קבוצתיים, פרטניים וזוגיים, הוא נשמע אחרת. "אני לא מתנהג באלימות. אני מודע למעשים שלי, אני יודע מה אני עושה, מזהה את הסימנים. יש כל מיני דרכים לא להתנהג באלימות", הוא אומר ואף נותן דוגמה לאירוע כזה. "גרושתי באה אלי לפה לעבודה, והתחיל ויכוח ביני לבינה וראיתי שהמצב מחמיר, ובמקום הזה הרגשתי את הסימנים, התחלתי להרגיש אותם, אז ברחתי ליד כולם, לא ראיתי אף אחד עד שתפסתי אוטובוס בתחנה, עליתי ולא חשוב לאן, העיקר להתרחק מהמקום. וזה הדבר הכי טוב שעשיתי. אחרת לא יודע איך זה היה נגמר".
לאחרונה, הוא מספר, ניתקו בנותיו את הקשר עמו. במרץ האחרון הוא התחתן מחדש, ומקווה לעבור לגור עם בת הזוג החדשה בקרוב. "אנחנו עושים טיפול זוגי ביחד. היא מגיעה אליי כל סוף שבוע הביתה, עד שנראה מה נעשה", הוא אומר ועונה בשלילה לחשש שאולי ינהג באלימות כלפיה. "אני דווקא רוצה שנגור ביחד ולהתחיל חיים חדשים, וזוגיות חדשה בלי אלימות".
אחרי הניסיון שלו, יש לו גם מסר לגברים האחרים שדוחים את ההצעות לשיקום. "לא צריך לחשוב פעמיים וללכת לטיפול. אם אני השתנתי אז כולם יכולים להשתנות. כולם יכולים לעשות טיפול. הטיפול בכלל לא קל. חופרים לעומק, קשה מאוד. אבל מי שרוצה יכול ומצליח. תודה לאל עשיתי, ואני בדרך עכשיו שומר על עצמי, שומר על הדרך שלי, ומאוד מרוצה. זה בזכות ההוסטל. המון דברים השתנו", הוא מוסיף.
חשיבות שיקום הקשרים עם המשפחה
הוסטל "מפתחות" שמפעילה הרשות לשיקום האסיר הוקם בשנת 2005 והוא המסגרת היחידה הסגורה המיועדת לאסירי אלימות במשפחה ששוחררו בשחרור מוקדם. יש בו מקום ל-11 דיירים, ובנוסף, ישנם כ-20 מטופלים נוספים שסיימו את השלב ההוסטל וממשיכים בהליכים. עד כה טופלו במקום כ-180 דיירים. בהוסטל מציינים כי מדובר במגוון הטרוגני של החברה - בין אם מבחינת דת, גיל, השכלה או מצב סוציו אקונומי. במקום טופלו גברים עם השכלה יסודית לצד אנשי אקדמיה, רופאים שוטרים, אנשים עסקים ועוד. ל-77% מהם יש ילדים, שחלקם סבלו מאלימות, היו עדים לה או נולדו כשהיו במאסר.
בבקרים הדיירים מחויבים לצאת לעבודה והטיפולים נערכים בשעות הערב. בחודשים הראשונים, הטיפול מתמקד בדייר עצמו, וכולל מפגשים קבוצתיים ופרטניים, אולם בשלב הבא הטיפול כולל גם מפגשים זוגיים או מפגשים עם בני משפחה אחרים, וזאת על מנת לשקם את ולחדש את קשריו לקראת החזרה הביתה. פעמים רבות מדובר בטיפולים יחד עם הנשים שאליהן נהגו באלימות, ובמקרים אחרים בבנות זוג חדשות וכן בני משפחה שהיו עדים לאלימות. לאחר השיבה לבית, נדרש אותו דייר להמשיך בטיפולים ובמפגשים בהתאם לתוכנית שנקבעה עבורו.
"רק במסגרת של הוסטל אפשר לטפל בטיפול זוגי בגברים אלימים. הם נשארים כאן ובנות הזוג הולכות הביתה, אז זה מאפשר להתעסק בתכנים שאי אפשר לעסוק בהם בטיפול זוגי בחוץ", אומרת גינדי. "כי מה תפתח בטיפול בת הזוג כשהיא יודעת שהיא חוזרת איתו אחר כך הביתה. פה יש לנו אפשרות לתת מעטפת הגנתית הרבה יותר רחבה ולהגיע לעומקים ותכנים שאי אפשר להגיע במסגרת אחרת. למשל, בהתחלה היא חוששת, אבל לאט לאט היא מבינה מה המסגרת, היא מתחילתה לפתוח דברים ולספר, והיא יודעת שאחר כך היא חוזרת הביתה והוא נשאר כאן ואנחנו ממשיכים לעבוד איתו על הכעסים שלו על התכנים שנפתחו".
היא מוסיפה כי "הרוב המכריע של גברים אלימים חוזרים להיות בזוגיות, וזה משמעותי. או שהם חוזרים לבת הזוג שפגעו בה, ואם חלילה רצחו או במקרה שהתגרשו אז מהר מאוד הם בזוגיות חדשה. גבר אלים כמעט לא חי לבד, הוא כמעט תמיד חי בזוגיות. מה שחשוב בטיפול הזוגי והמשפחתי זו ההבנה שהוא חוזר למסגרת משפחתית". אך לצד זה היא מדגישה כי "אם אנחנו מזהים איזשהו מצב סיכון הוא לא ייצא הביתה לסוף שבוע. רמת הניטור שלנו פה של הגברים מאוד גבוהה".
מרבית האסירים האלימים במשפחה אינם משתחררים בשחרור על תנאי ולכן אינם נדרשים כלל לשיקום. כך, לפי נתוני שב"ס, בשנת 2019 רק 91 מתוך 1,693 מאסירי אלימות במשפחה או אסירים בעלי פרופיל אלימות במשפחה (אסירים שביצעו בעבר עבירה מסוג זה) השתחררו בשחרור מוקדם על תנאי. גם בשנים קודמות בעשור האחרון המספרים היו דומים ושיעורם עמד על 5%-10%, וזאת לעומת 14% מכלל האסירים הפליליים ששוחררו בשנים 2017-2019.
בדו"ח שנכתב על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנושא, צוין כי הבקשות לשחרור מוקדם נדחות לרוב בשל רמת מסוכנות - דבר שיוצר לעתים מצב אבסורדי שבו האסירים אמנם השלימו את תקופת המאסר, אך משתחררים ללא כל פיקוח ושיקום. פעמים רבות הם חוזרים לבתיהם לאותן בנות משפחה שהיכו או לבנות זוג חדשות. לכן, אין זה מפתיע כי לכמחצית מהחשודים על אלימות כלפי בנות זוג בשנת 2019 היה לפחות תיק אחד נוסף במשטרה בגין עבירה זו. כמו כן, שליש מהנשים שנרצחו בשנים 2018-2019 הגישו לפניכן תלונה במשטרה על אלימות במשפחה.
בקשתו של איציק, בן 50, להגיע להוסטל נדחתה כמה פעמים. איציק חנק למוות את בת זוגו לאחר שנפרדה ממנו כשהיה כבן 20. הוא נידון למאסר עולם שנקצב ל-32 שנה. לפני כשנה בקשתו להגיע להוסטל התקבלה והוא קיבל קיצור של חמש שנים. גם הוא, כמו מונדר, הגיע משום שרוצה להשתחרר. "בהתחלה כשהגעתי לפה המטרה הייתה להשתחרר, לא כל כך חשבתי על טיפול או דברים כאלה, למרות שידעתי שפה הולך להיות קשה. שמעתי מחברים שהיו פה וסיימו. שמעתי שזה קשה, אבל אמרתי לעצמי 'כמה זה יכול להיות קשה?'. אני אעבור את זה. לא ממש ידעתי איך זה הולך להיות".
איציק לא היה לפני כן במאסר, על אף שמתאר את עצמו כאדם אלים, בפרט כלפי בת הזוג שרצח. "האלימות הייתה בעיקר כלפי בת זוג. הבעיה שלי היא בעיקר מול בת זוג. לא הייתי כל כך בקשרים לפני, אבל היה", הוא אומר ומתאר כי "באותם ימים זה היה בדיוק בתקופה שהייתי ביחד עם הקורבן אז לא כל כך חשבתי על עבודה, לא עבדתי בעבודה מסודרת או משהו. הייתי אובססיבי מאוד לגביה, זה היה העיסוק". במהלך מאסרו השתתף באחת תוכניות הטיפול של שב"ס, אך מסביר כי "בכלא יש מקום לברוח, יש מקום להמשיך עם ההתנהלות והדפוסים והדברים שפה אין להם מקום. פה רואים אותי 24/7, בכלא לא".
מבחינתו הקושי העיקרי הוא לחשוף את עצמו ולהכיר בבעיות. "הכי קשה זה לבוא ולחשוף את הצדדים שאני לא רוצה לחשוף, דברים שאני רוצה להסתיר. האלימות שבי, הדברים המכוערים שאני לא אוהב להראות. ופה לחשוף בקבוצה מול אנשים, מול מטפלים מול דיירים אחרים, זה לא קל. זה מאוד קשה. קשה לי לראות איך אני מתנהל בצורה אלימה בדברים שתמיד חשבתי שהם לא אלימות, שזה כלום, אבל מצד שני אני שמח אני לומד מזה משהו, כי אני רוצה לשנות. רוצה לחיות חיים נורמליים". הוא רוצה לשנות את חייו משום שנולד לו בן בעת שהיה בכלא, מאישה שהכיר בתקופת המאסר. "אני רוצה לחיות חיים נורמליים. ישבתי כל כך הרבה שנים בבית סוהר והיום יש לי ילד שאני רוצה לגדל אותו בלי כל הדברים האלה. אני רוצה שיגדל כמו בן אדם נורמלי שיצליח".
ההתקדמות הטיפולית, החשיפה האישית ולקיחת האחריות
כמו מונדר, גם איציק עובד בבקרים בסופרמארקט, לאחר שמקום העבודה הקודם שלו נסגר בשל משבר הקורונה. בתחילה חשש מעבודה עם אנשים, כעת הוא דווקא רואה בכך יתרון. "עבדתי במקום מאוד קטן, בחדר מול מכונה, בלי לראות אנשים כמעט. ברגע שנסגר מצאתי מהר מאוד עבודה בסופר, שזה מקום הפוך. בהתחלה זה היה הכי מפחיד, רציתי לצאת משם ולברוח, אמרתי 'איך אני יכול להתמודד ולעבוד מול אנשים ככה'. וזה גרם לי גם לחשוב מה היה קורה באמת אם הייתי משתחרר בלי התמיכה שהייתה לי אז בתקופה הזו פה בהוסטל. לא יודע איך הייתי מתמודד עם זה", הוא מתאר.
לדבריו, ייתכן שללא השיקום גם היה מנסה לחפש דרכים לחזור למאסר. "אחד הדברים שרציתי כשהגעתי פה בהתחלה היה לחזור לכלא, כי הרגשתי שזה המקום שאני שייך אליו. אחרי כל כך הרבה שנים, חייתי יותר שנים בכלא מאשר חוץ לכלא. התרגלתי. שם הכרתי את הכללים והחוקים ומה צריך לעשות ומה לא. ופתאום להשתחרר החוצה, אני לא יודע, אולי אם הייתי שמשתחרר ולא מגיע לפה אולי הייתי מנסה לחזור בדרך כלשהי. מרוב לחץ על החיים מחוץ לכלא".
אחרי זמן כה ממושך בכלא, אומרת גינדי, אסיר שמשתחרר לא יודע איך להתנהל בחוץ ועלול להיות מסוכן לקרוביו, לחברה וכן לעצמו. "בן אדם שמשתחרר אחרי 12 שנים בבית סוהר, או 17 שנים, צריך להסתכל מהי האישיות שלו, מה רמת הכעסים והדחיסות שהוא יוצר. והם כולם מאשימים. המשפטים הראשונים ששומעים מהם זה 'אני יושב עליה' ו'היא הושיבה אותי' ויש עבודה רצינית על הטרמינולוגיה, אפילו של לקיחת אחריות על המעשים שלהם", היא אומרת ומזכירה כי "חלק אומרים שיותר קל להם בבית סוהר. בבית סוהר הם צריכים להיות אסירים טובים, כלומר לא לייצר בעיות משמעת. פה ברור שאתה לא יכול להיות עם בעיות משמעת ואתה נמדד על ההתקדמות הטיפולית, כמה אתה מוכן לחשוף, לקחת אחריות, כמה אתה באמת עושה תהליכים. יש כאלה שבאים ומיוזמתם אומרים 'עזבי תני לי להשלים מאסר ולצאת בלי מחויבויות'".
על אף ההבנה ששיקום הוא מרכיב מרכזי בצמצום תופעת האלימות במשפחה, ועל אף שההוסטל נחשב להצלחה במשך 15 שנה, הוא לא הורחב ולא הוקם מוסד דומה נוסף. גינדי מסבירה כי הדבר נובע מהיעדר תקציבים מספקים ואופן חלוקתם, אך כעת אומרת כי צפוי להיפתח במקום גם מרכז יום - דבר אשר יאפשר להגדיל את מספר האסירים המופנים לשיקום.
בנוסף, כפי שפורסם בוואלה!NEWS בימים אלה מקימה הרשות לשיקום האסירים קבוצות ייעודיות בקהילה לאסירים אלימים במשפחה, אך אין מדובר במסגרת סגורה. מענה אחר שקיים הוא "בית נועם" שמפוקח על יידי משרד העבודה והרווחה. אולם הוא מיועד לרוב לחשודים ונאשמים שעדיין בהליך הפלילי בטרם גזר הדין ולא לאסירים.
אמנם רוב התקציבים והמשאבים עדיין מופנים להגנה וטיפול בנשים, וכך למשל ישנם כיום 15 מקלטים לנשים נפגעות אלימות, אך הנושא של שיקום הופך למרכזי יותר בשיח. כך למשל ברשויות בוחנים אפשרות לחייב את הגברים בשיקום לצד הענישה. "שנים אנחנו זועקים. ולצערי, בשנה וחצי האחרונות המציאות החברתית כבר אילצה למצוא עוד פתרונות ולהרחיב את הפתרונות והמענים ובאמת יש כבר יותר התעניינות, גם תקשורתית וגם של מוסדות הרווחה בנושא הזה של טיפול האלימות, למרות שאני בשש שנים האחרונות מנסה בכנסת ובכל מיני אמצעים ובפורומים שהיו לגייס אנשים, כדי באמת שתהיה הצעת חוק שתחייב גברים אלימים בטיפול. מבחינתי זה חובה שגברים אלימים יעברו טיפול, שלא יהיה מצב בכלל לשחרר גבר אלים מהכלא ללא טיפול", אומרת גינדי אך מוסיפה כי השינוי "עדיין לא מספיק, עדיין הייתי רוצה שיהיה יותר".
אמנם ההוסטל מתמקד בעבירות החמורות יותר, אך גינדי סבורה שמסגרות כאלה הצריכות להיות גם במקרה של עבירות "קלות" יותר. "בפנטזיה שלי אני חושבת שכולם צריכים לעבור דרך הוסטל, כי צריך להזכיר שאלימות לא מתחילה בסוף, לא מתחילה ברצח, אלא הרבה קודם, ויש לה מדרגות ושלבים. היא מאופיינת תמיד בהסלמה. הדבר היחיד שיכול לעצור הסלמה של אלימות, זה או שנפרדים באמת ובת הזוג מצליחה ללכת. אבל הוא לא מפסיק להיות אלים, אולי אליה כן, אבל כנראה יהיה אלים למישהי אחרת. רק טיפול יכול לעצור אלימות", היא אומרת ומדגישה כי השיקום הוא לצד הענישה. "אני חושבת שטיפול ושיקום משלימים את הענישה, הם לא מחליפים אותה. ענישה ללא טיפול ושיקום אינה יעילה. צריכה לבוא תגובה חברתית כלפי אלימות, לא יכול להיות שמישהו יעשה מעשים איומים ונוראים ולא תהיה תגובה חברתית. אבל ללא טיפול ושיקום אנחנו רק מבזבזים כסף ולא הרווחנו דבר".