הסכמי הנורמליזציה יאלצו את איראן לחשב מסלול מחדש

    במשך עשרות שנים טהראן פעלה ליצירת חזית נגד ישראל עם שכנותיה הערביות. אולם כעת, הן הבינו שהיא הוליכה אותן שולל ופונות לצעדים מעשיים שיפיקו עבורן תועלת - ומרחיקות את איראן מחלומה להיות מעצמה אזורית

    רונן א. כהן
    בווידאו: רוחאני בפגישה עם יו״ר סבא״א: ״נמשיך לשתף פעולה״ (צילום: רויטרס)

    לאחר קום המדינה, ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון הגה את רעיון הברית הפריפריאלית. הנחת המוצא שלו הייתה שישראל, כמדינה ריבונית ויהודית, חותרת לשלום עם כל שכונותיה וכי ידה מושטת לשלום. מאחר שהמציאות שונה וישראל מוקפת במדינות ערביות עוינות שרק חיפשו כל העת דרכים לחסלה, הרי שצריך לחפש בשכונה המזרח-התיכונית מדינות נוספות שאינן ערביות או סוניות.

    השתיים המיידיות שענו על המפרט הרצוי היו טורקיה, שאינה ערבית, ואיראן המלוכנית, שאינה ערבית וגם לא סונית. ברית זו החזיקה מעמד זמן רב וכבר נכתב מספיק בספרי דברי הימים על אודות השימושים הדיפלומטיים, הצבאיים והמודיעיניים שישראל הפיקה מהברית הפריפריאלית.

    חוץ מלגנות לא נותר לאיראן עוד מה לעשות. המנהיג העליון חמינאי (צילום: רויטרס)

    אולם, לכל דבר טוב יש סוף, ולאו דווקא סוף טוב. ב-1979 נפלה המלוכה הפהלוית החילונית ותחתיה הוקמה הרפובליקה האסלאמית של איראן. איראן השמרנית, תחת שליטת אנשי הדת ומשמרות המהפכה, שינתה לחלוטין את מדיניותה לא רק בנוגע לישראל, אלא בנוגע לכל המדינות הסובבות אותה. אם בתקופת המלוכה הייתה בעלת בריתה של ישראל, כעת היא אויבתה המוצהרת, וההיפך למדינות ערב, שהוכו תדהמה מכך שהשלטון השיעי-דתי עלה והפיל את השאה הגדול והמאיים.

    יחסה של איראן השמרנית כלפי המדינות הערביות השתנה באחת מעוינות וסלידה, ליד מושטת לשלום ולשיתוף פעולה לטובת חיזוק המרכיבים המשותפים ביניהן - האסלאם כגג רוחני וחיזוק החזית האזורית כנגד ישראל. הראשון לזהות שייעודה של המהפכה האסלאמית הוא לא רק הפלת השלטון המלוכני והקמת משטר דתי, היה ראש אש"ף - יאסר ערפאת.

    עוד בטרם נדמו גלי המהפכה ולפני שהוקמה הרפובליקה האסלאמית, מצא מייסד הרפובליקה, האייתוללה רוחאללה חומייני, את ערפאת, בחיוכו המרוח מאוזן לאוזן, יושב ישיבה מזרחית לצדו. מעין צו גורל היסטורי הקורא לשתי הישויות, האחת מדינה שאז עוד לא הוקמה, איראן השמרנית, והשנייה מדינה שעדיין לא הוקמה, פלסטין, להתאחד לחזית אחת מול ישראל, או כלשונם - מול הציונים.

    עוד בוואלה! NEWS

    איראן: בחריין תספוג נקמה קשה מצד עמה והפלסטינים בשל ההסכם עם ישראל

    לכתבה המלאה

    אך בין האמירות כבדות המשקל של חומייני על הצורך באיחוד אסלאמי כדי לסלק את האיום הציוני מאדמות פלסטין, לשיתוף הפעולה בפועל של המדינה האיראנית שעודנה פרסית ושיעית - כלומר, ללא מכנה משותף אמיתי - עם העולם הערבי השמי באתניותו וסוני בדתו, לא קרה דבר.

    הדבר המיידי שקרה הוא מלחמה ארוכה ואלימה בין עיראק הסונית לבין איראן השיעית. מלחמה שהייתה הארוכה בתולדות המאה ה-20 ושעד היום גליה התודעתיים וצלקותיה ההיסטוריות עומדים נוכחים ביחסים שבין איראן לכל מדינה ערבית אחרת.

    בין האמירות לבין שיתוף הפעולה בפועל לא קרה דבר. ציור של חומייני בטהראן (צילום: רויטרס)

    קשה לומר אם איראן המהפכנית הייתה די תמימה להאמין שהעולם הערבי יראה בה כמושיעה וכמעצמה אזורית שניתן יהיה לתלות בה תקוות להחלשת האויב הציוני ואולי אף לחסלו.

    בהיעדר אוזן קשבת, התעוררו עוינות וסלידה מאיראן המהפכנית, שלא רק שקראה בפה אחד לחזית אסלאמית מול ישראל, אלא השתמשה בידיה, ולא תמיד מתחת לרדאר, לחיזוק הקהילות השיעיות במדינות האזור, בהן עיראק, בחריין, סוריה, לבנון ואף תימן. עם אובדן האמון בה, פנתה איראן להקמה וחיזוק של שלוחות דתיות-פוליטיות הנתמכות על ידה, שלכולן מכנה אחד משותף - חיסול היישות הציונית.

    במקביל לחיזוק הקהילות השיעיות במזרח התיכון, החלה איראן לחזק את כוחה הפנימי הפוליטי ואת זה הצבאי-גרעיני. כוח זה, שיועד להפיכתה של איראן למעצמה אזורית, נועד בראש ובראשונה להוות בלם פסיכולוגי שיעמוד בפני איומים מבחוץ, בעיקר אלה הבאים ממדינות ערביות. בנוסף, כוח זה יעזור לאיראן לממש את הפוטנציאל הגלום ביכולות הצבאיות שלה להשתלט על המזרח התיכון ולהחיל פדרציה שיעית חובקת עולם, שתתחיל על חורבותיהן של המדינות הערביות.

    המזרח התיכון מתעורר

    המדינות הערביות היו מסורות לנחישות ולסבל הפלסטיני וכן לרצון להקים מדינה עבורם, על כל השטח הרצוי או בקווי 67'. הן הבינו מאוחר מאוד או "בזמן פציעות", כי המטרה האיראנית היא לא רק להפיל את ישראל כדי להקים תחתיה את המדינה הפלסטינית, אלא הפלת כל המדינות הערביות במטרה ליצור הגמוניה אסלאמית-שיעית.

    ברגע בו הבינו זאת, לא נותר להן אלא לחשב מסלול מחדש ולתהות איך נפלו שולל אחרי הפנטזיות האיראניות השיעיות, בעוד ישראל, המדינה היחידה באזור שלמעשה פועלת כדי להגן לא רק על עצמה אלא גם על המדינות הערביות, נותרה מחוץ למעגל.

    המדינות הערביות לומדות על פרגמטיזם. מחאה על ההסכם בשגרירות האמירויות בטהראן (צילום: רויטרס)

    לאור הסכמי השלום שייחתמו הערב, ולאור זאת שבעתיד הקרוב יותר או פחות נראה עוד ועוד מדינות ערביות ואסלאמיות שמצטרפות למעגל הזה, הרי שלאיראן, חוץ מלגנות את האירועים השפלים מבחינתה, לא נותר עוד מה לעשות. כל חתימה נוספת על הסכם שלום מרחיקה את איראן מחלומה להיות מעצמה אזורית. עשרות שנים של תעתוע, של בחישה פוליטית וצבאית, עידוד מהפכות וחרחור היציבות האזורית רשומים על שמה בלבד.

    על איראן לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע לשאיפותיה האזוריות וליכולתה לתמוך בחיזבאללה ובחמאס בטווח הקרוב והרחוק. שני ארגוני טרור אלה צריכים להבין שזה רק עניין של זמן עד שהמעיין הנובע של טרור ותמיכה איראנית יחדל להשקות אותם, ולכן הייתי בוחר במילה 'פרגמטיזם', שלכל הדעות אינה מילה גסה, לתיאור הלך הרוח הנוכחי.

    כעת, כל מדינה ערבית במפרץ לומדת על המילה הזו, ועל יכולותיה המופלאות להסיר עוינות היסטורית ולהמירה בעוצמה כלכלית וצבאית אזורית. אך כמו תמיד במנטליות המזרח-תיכונית, תהליכים מסוג זה מבשילים לאורך זמן, כי בנוסף לבשלות המשטרים הערביים, יש גם צורך בהכנה של העמים.

    פרופ' רונן א. כהן הוא ראש המרכז לחקר המזרח התיכון ומרכז אסיה, אוניברסיטת אריאל

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully