בחריין היא ממלכה קטנה במפרץ הפרסי, ובה כ-1.5 מיליון תושבים, מחציתם זרים. 70% מהם שיעים, אולם השלטון מצוי בידי מיעוט סוני, ובראשו עומד נצר לבית אל-ח'ליפה. מאז 1999 שולט בה השייח' חמד בן עיסא אל-ח'ליפה. החתימה הצפויה על הסכם שלום בין ישראל ובחריין העלתה על פני השטח את מערכת הקשרים החשאית שהייתה קיימת בין שתי המדינות בשני העשורים האחרונים.
בחריין היא אי קטן בין איראן השיעית ובין ערב הסעודית הסונית, ולדבר הייתה השפעה גדולה על מדיניות הביטחון והחוץ שלה. נפילת השאה והמהפכה האסלאמית-שיעית בראשות ח'ומייני ב-1979 הציבו איום מחודש על המיעוט הסוני השולט, והוא מיהר לחזק את בריתו עם ארצות הברית וערב הסעודית.
אל תפספס
פלישת עיראק לכוויית ב-1990 דרבנה את שליטי בחריין לחתום על הסכם הגנה עם ארצות הברית ב-1991, ולהקים את המפקדה של הצי החמישי בשטחה. יתרה מזו, הסכם סחר חופשי נחתם בין המדינות ב-2006 ויותר ממאתיים חברות אמריקניות פעילות באי הקטן. גם האביב הערבי ב-2011, שאיים על משטר המלוכה ושניצל רק בעקבות התערבות סעודית, עורר חרדות.
בחריין לא הכירה בישראל, וככל הידוע אף לא קיימה עמה קשרים חשאיים עד שנות ה-90. התפתחות הקשר הייתה איטית והדרגתית: לאחר הסכמי אוסלו, באוקטובר 1994, השתתף השר לאיכות הסביבה יוסי שריד בשיחות של קבוצת העבודה המולטילטרלית בנושאי מים וסביבה, שנערכה בבירת בחריין. בביקור הוא נפגש עם שר החוץ של הממלכה, ובכך סימן את הקשר הישיר הראשון בין שתי המדינות. עם זאת, בנובמבר 1995, נמנעה בחריין מלשלוח נציג רשמי להלווייתו של רבין, וגם לא הקימה נציגות מסחרית בישראל בשנות ה-90, כפי שעשו עומאן וקטאר.
יחס חם במיוחד כלפי פרס
רק במחצית שנות האלפיים התפתחו היחסים החשאיים והגלויים בין שתי המדינות. הסיבה העיקרית להתחממות היחסים הייתה החשש של האליטה הסונית משאיפותיה של איראן השכנה. מסמכי וויקיליקס מגלים כי המלך חמד הדגיש בפני השגריר האמריקני כי הורה לשר ההסברה שלו להפסיק את השימוש במונח "אויב" או "ישות ציונית" לתיאור ישראל. הוא גם הודה כי בחריין מקיימת קשרים עם ישראל במישור הביטחוני והמודיעיני באמצעות המוסד. בפגישה אחרת באוגוסט 2005 סיפר שר החוץ כי בחריין מקיימת קשרים "שקטים" ו"עסקיים" עם ישראל. הנציג העיקרי של ישראל בבחריין היה דווקא איש משרד החוץ, שהרבה להסתובב במדינות המפרץ ולקשור קשרים עם ההנהגות המדיניות.
גם שמעון פרס הרבה להיפגש בחשאי עם הצמרת הבחריינית, כולל עם המלך חמד בניו יורק ב-2009. לבחריין היה כנראה יחס חם במיוחד כלפי פרס, משום שבעקבות מותו פרסם שר החוץ הבחרייני דברי פרידה בחשבון הטוויטר שלו, ונציג בחרייני גם נשלח ללוויה.
בשנות האלפיים נמשכו הקשרים החשאיים. מנכ"ל משרד החוץ דאז רון פרושאור ביקר בבחריין ב-2007, ובעקבותיו נפגשה שרת החוץ דאז ציפי לבני, עם שר החוץ הבחרייני בשולי העצרת הכללית של האו"ם. "החיזור" השקט של בחריין אחר ישראל נמשך כאשר לבני נפגשה בחשאי עם שר החוץ בוועידת הביטחון במינכן ב-2017, אז ביקש ממנה להעביר מסר לראש הממשלה בנימין נתניהו, לפיו המלך מעוניין לכונן קשרים עם ישראל.
שליטי בחריין אף קידמו בפומבי פעילות למען קירוב בין-דתי. למעשה, בבחריין התקיימה קהילה יהודית קטנה ובה כ-1,500 איש, אולם רובם גלו ממנה לאחר 1967. עם זאת, הקהילה הקטנה שנותרה חיה בנוחות וזוכה ליחס סובלני. חברת הקהילה היהודית, הודא עזרא נונו, אף נבחרה לכהן כחברת פרלמנט ולאחר מכן גם כיהנה כשגרירת בחריין בארצות הברית.
זאת ועוד, באירוע שקיים "מרכז שמעון ויזנטל" בלוס אנג'לס ב-2017, גינה המלך חמד את החרם הערבי ואישר כי אזרחי ממלכתו יכולים לבקר בישראל בחופשיות. המרכז מקיים קשרים עם בחריין זה שנים, ואף סייע כספית לשפץ בית כנסת עתיק בממלכה. שיאו של המהלך היה בביקורה בדצמבר 2017 של משלחת רשמית מבחריין בישראל, בה נכחו 25 נציגים בני דתות שונות. פעילות בחריין בהקשר היהודי באה לידי ביטוי גם בקשר עם הרב היהודי האמריקני מארק שנאייר (Schneier), שהקים עמותה לקירוב בין-דתי. הרב אף מונה כיועצו המיוחד של המלך לענייני המרכז העולמי לדו-קיום בשלום שהקים המלך.
הסכמתה של בחריין לארח את "הסדנה לשגשוג לשלום" ביוני 2019 הייתה שלב ראשון בהצגת תכנית טראמפ ועוד צעד בחשיפה הפומבית. כדי לנצל את המומנטום התקשורתי אמר שר החוץ של בחריין בראיונות לתקשורת הישראלית ביוני 2019 כי "ישראל היא מדינה באזור (...) ואנחנו רוצים שלום עמה".
בשחמט האזורי, טרם נאמרה המלה האחרונה
על כן, חרף העובדה כי מרבית האוכלוסייה בבחריין היא שיעית, המיעוט הסוני השולט גילה תעוזה בהחלטתו לחתום על שלום עם ישראל. עם תמיכה של ארצות הברית וערב הסעודית הוא חש כנראה מספיק בטוח.
בחריין כשלעצמה אינה מעצמה מזרח-תיכונית וגם לא מפרצית. אולם, להסכם השלום עמה יש חשיבות משולשת מבחינת ישראל: ראשית, בהיותה קשורה בטבורה לערב הסעודית, ההסכם קיבל את אישורה של הממלכה ומהווה סימן נוסף של נורמליזציה עקיפה עמה; שנית, ההסכם מחזק את המומנטום שהחל עם האמירויות; ולבסוף, ישראל מחזקת את אחיזתה במפרץ, ממש מול איראן. למעשה, כפי שבעלות בריתה של איראן (סוריה וחיזבאללה) מצויות על גבולה של ישראל, עתה ישראל מצויה בסמוך לגבולה של איראן - באמירויות, בבחריין, וגם באזרבייג'ן. יש להניח כי בשחמט האזורי הזה טרם נאמרה המלה האחרונה.
פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר הוועד המנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית