ללא תקציב ואמון הציבור, ישיבת ממשלה מנופחת ומנותקת הופכת לבשורה

לקראת סוף השבוע, אזרחי ישראל קיבלו הודעה משמחת: אחרי יותר מחודש של שיתוק, הממשלה תתכנס השבוע. בעולם נורמלי, זו בשורה שלא אמורה לעלות על הדפוס: הממשלה אמורה להתכנס מדי שבוע כדי לקבל החלטות על תוכניות ומדיניות שתיטיב עם הציבור שבחר בה. בטח ובוודאי בשעת המשבר הגדול הבריאותי-כלכלי-חברתי הגדול בתולדותיה. אבל בעולם הלא-נורמלי שהמערכת הפוליטית התרגלה לחיות בו בשנתיים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים מוכי הקורונה, ישיבת ממשלה שמתכנסת זו אשכרה כותרת. ועדת שרים לחקיקה, לדוגמה, לא מתכנסת זה שבוע נוסף.

בחודש האחרון נתוני ההדבקה והתחלואה בקורונה זינקו לממדים מפלצתיים, כחצי מיליון אזרחים מובטלים התבשרו שהם כנראה יישארו בבית עד סוף השנה, ומספר המפגינים נגד הממשלה הולך ותופח משבוע לשבוע. בכל התקופה הזו ממשלת ישראל התכנסה רק פעם אחת, כמעט כאילו היא עושה מאמץ מיוחד להצדיק את התואר "ממשלה מנותקת". כשהיא סופסוף מתכנסת, נותר לציבור רק להגיד תודה.

ספטמבר 2020 בירושלים, זו תמונת המצב - כאוס כלכלי, בריאותי, מדיני ופוליטי: הממשלה הגדולה בתולדות ישראל, על 35 שריה, נכשלה ביעד הראשון שלה - העברת תקציב שיעניק למשק המטולטל קצת יציבות ותוכניות קדימה, והיא אפילו לא מסוגלת להחליט על תאריך יעד שבו היא מתכוונת לעשות את זה. ראש אגף התקציבים התפטר בשבוע שעבר, החשב הכללי עם חצי רגל בחוץ, שר האוצר מסוכסך עם בכירי משרדו, ותחנוניו של נגיד בנק ישראל לממשלה להתנהלות כלכלית אחראית נותרים ללא מענה.

אין מפכ"ל קבוע למשטרה כבר קרוב לשנתיים, אין פרקליט מדינה במשרה מלאה כבר למעלה מחצי שנה, פרויקטור הקורונה, רוני גמזו, עוד לא השלים חודשיים בתפקיד והימים שלו נספרים לאחור.

במקום לכנס את הממשלה המסורבלת, שבגלל גודלה המנופח קשה מאוד לניהול, ראש הממשלה מסתפק בכינוס קבינט הקורונה המצומצם, לפחות אחת לשבוע. אבל גם הישיבות הללו לא ממש פוריות בהחלטות, אלא בעיקר מספקות כותרות מתפרצות על עימותים פוליטיים וחילופי האשמות בין השרים לדרגי המקצוע.

במשך שבועות הם התווכחו על תוכנית רמזור, על הברסלבים שנוסעים לאומן, על פתיחת שנת הלימודים, עכשיו הם מתווכחים על סגר - אבל את ההחלטות ממסמסים ומקבלים רק ברגע האחרון. בזמן הזה, ישראל קפצה למקום ה-1 בעולם במספר הנדבקים בקורונה. נתניהו, שהתחיל את המשבר במסיבות עיתונאים שבועיות עם גרפים ועקומות, כבר לא מתרברב שמתקשרים אליו מנהיגים מכל העולם. את ההצהרות שלו הוא מקדיש להתפארות בשלום עם האמירויות, עם תצלומי אוויר של מטוסים מעל שמי סעודיה. סוג של "תראו, ציפור!".

גם הנורמליזציה עם האמירויות, ההסכם המדיני החשוב ביותר שנחתם ב-25 השנים האחרונות, גובשה בהליך קבלת החלטות עקום, ללא ידיעת שר הביטחון ושר החוץ, ושרים בממשלה לומדים על הסכמים שנוגעים למשרדים שלהם מכותרות בעיתון. תכניות הסיפוח, שנגנזו בינתים בהשראת הנורמליזציה, תוכננו מבלי להתייעץ עם אף אחד במערכת הביטחון, משרד החוץ או משרד המשפטים. מסביבנו יהום הסער, באיראן, לבנון ועזה יש התפתחויות דרמטיות מדי שבוע, אבל הקבינט המדיני-ביטחוני כונס בשבוע שעבר בפעם השלישית בלבד מאז הקמת הממשלה במאי.

אז בשעה טובה הממשלה מתכנסת ביום שלישי, אבל זה לא אומר שהמשבר הפוליטי שמשתק את הקואליציה נפתר, אלא שאין להם ברירה. יש דד-ליין. עד יום ראשון הבא שר האוצר חייב להציג לוועדת הכספים את אופן החלוקה של תקציב של 11 מיליארד שקלים שאושר כתוספת לתקציב ההמשכי, כחלק מדחיית הבחירות. הליכוד וכחול לבן אפילו לא הסכימו עדיין על הדרך שבה יחולק התקציב הזה, שכולל תוספת של מיליארדים למערכת הביטחון והחינוך. שלא לדבר על מועד להעברת תקציב לשנה הבאה, שבזמן הזה כבר היו צריכים להתחיל לעבוד עליו.

בנוסף, שני המוקשים שמנעו את כינוס הממשלה עד כה - המינויים הבכירים והתקנון לעבודת הממשלה - עדיין לא נפתרו, למרות שחלפו שבועיים מאז שהכנסת דחתה את אישור התקציב ודחתה את איום הבחירות ב-120 יום. בגדול, כחול לבן לא מוכנה לכנס את הממשלה עד שלא יאושר התקנון שיאפשר לה לקבל כוח שווה בממשלה, למרות שבפועל יש לה פחות שרים מהליכוד, ואילו בליכוד לא מוכנים לכנס את הממשלה עד שלא יאשרו את הקפאת המינויים הבכירים. הלופ הזה נמשך כבר יותר מחודש, וקיבל חריגה רק בנושאים דחופים של תקציבי קורונה.

ממשלת נתניהו-גנץ, שהוקמה כממשלת חירום לטיפול בקורונה, נכשלת בינתיים במילוי המשימה שלשמה הוקמה. האחריות מוטלת על שני ראשיה, לא בהכרח בצורה שווה, כי נתניהו הוא הרב אמן שמנווט את הספינה לבדו לפי האינטרסים הפוליטיים והמשפטיים שלו, אך גנץ הוא זה שמאפשר לו לעשות את זה. בכחול לבן ויתרו מראש על התיקים שקשורים לטיפול בקורונה לטובת שמירה על שלטון החוק במשרד המשפטים ועצירת הסיפוח במשרד החוץ, ונותרו בלי יד על ההגה במאבק נגד המגיפה, שנתון כולו בידי שרי הליכוד באוצר, בריאות והחינוך.

שניהם עשו מניפולציות פוליטיות בקרב על תקציב המדינה: נתניהו הוא זה שהפר את ההסכם הקואליציוני ורצה להעביר תקציב חד שנתי, גנץ טיפס על עץ הדו-שנתי כי לא רצה לאפשר לו נקודת יציאה לבחירות ולברוח מהרוטציה. בסוף, הבחירות נדחו בכמה חודשים, נקודת היציאה נותרה בעינה, והדבר היחיד שאין - זה תקציב שיאפשר לכלכלה הישראלית להתמודד עם המשבר, להסתכל קדימה ולתת אופק של התאוששות למפוטרים והמובטלים.

התוצאה ניכרת בסקרים. נתניהו אמנם חזר להתייצב מעל 30 מנדטים וגם כחול לבן יציבים מעל הרף החד ספרתי, אבל הקואליציה כולה שמנתה עם הקמתה לפני ארבעה חודשים 72 ח"כים מקבלת היום רק 57 מנדטים, כשארבע סיעותיה הקטנטנות - גשר, עבודה, דרך ארץ והבית היהודי - לא עוברות אפילו את אחוז החסימה. בלי תקציב, בלי ישיבות, בלי קבלת החלטות מסודרת, בלי בעלי תפקידים מרכזיים ועם ירידת ערך דרמטית באמון הציבורי; אם זו הייתה חברה בורסאית, היא כבר מזמן הייתה בפשיטת רגל.