"יום אחד, בסוף שנת 1919, הופיע בחצר הקבוצה אורח רכוב על פרדה נאה. אדם רחב גרם, כובע קש לראשו, משקפיים לחוטמו, מגפיים לרגליו - דמות איכר אמיד", כך תיאר חבר דגניה א' את ביקורו של פנחס רוטנברג בקיבוץ לפני 101 שנה. במבט לאחור, נראה היה שמדובר בביקור מקדים למימוש תכניותיו של המהפכן הצעיר.
"בהיכנסו אל החצר קשר את הפרדה, נכנס לחדר האוכל של הקבוצה וביידיש פשוטה ועסיסית, הציג עצמו בפני החברים והחברות: 'אני פנחס רוטנברג ורצוני להכניס חשמל אל הארץ, לחשמל את הארץ כולה. ואצלכם - בשטח שבין הירמוך והירדן - אקים את מפעלי'", אמר לחברים המופתעים.
רוטנברג עוד לא היה מוכר אז לרבים ביישוב העברי הקטן בארץ ישראל. מי שהיה בעשור הקודם מהפכן רוסי, היה בשלב זה של חייו שבוי ברעיון הציוני ומסור לו בכל לבו. דבר בואו לארץ ישראל דווח בתמציתיות בעיתון הארץ. "אורח בא לארצנו, האינג' (מהנדס - א"א) פנחס רוטנברג", נכתב ביובש.
באותם ימים הוא החל לחלום על מפעל אדיר שיקים בארץ, ושישתמש בכוח המים להפקת חשמל. לחלוצים שעמלו כל היום בשדות הוא ודאי הצטייר כאיש תמהוני והוזה, אך הוא החליט לנתב את הלהט המהפכני שלו לטובת מימוש הרעיון.
אל תפספס
חבר דגניה המשיך ותיאר את אותו ביקור לא צפוי. "בערב, ועד אחר חצות, בילה בין חברי הקבוצה ופרש לפניהם את תכניותיו", סיפר. "למחרת השכים לקום, שכר בכסף מלא סוסה מן המשק, עלה עליה ורכב לסייר את הסביבה, שהייתה אז שורצת שודדים וגנבים, משני עברי הירדן".
"כשהזהירו אותו החברים מפני הסכנה אמר: 'אינני הולך לבדי. יש איתי חבר נאמן', ובדרכו הוציא אקדח מחגורתו, דרבן את סוסתו ונעלם מעבר לענני האבק שהעלו פרסותיה", הוסיף.
אותו מפגש היה כנראה סיור הכנה לקראת סקר מקיף שהוא עמד לבצע. אותו סקר עתידי היה למסמך רציני, מפורט ומעמיק בו החזון שלו נפרט לפרוטות ושבו הציג תכנית משולבת של פיתוח משקי המים והחשמל בארץ ישראל.
הביס את הספקנים
לפני מאה שנה, בקיץ 1920, הציג רוטנברג את תכניתו פורצת הדרך. מה שנדמה היה אז כחלום פרוע, החל כעבור שבע שנים להיבנות, וכעבור 12 שנים, ב-1932 - הפך למציאות. תחנת כוח הידרואלקטרית שכמותה לא הייתה באזור כולו, החלה לפעול בנהריים, בניגוד לדעתם של רוב הספקנים.
בשלב זה, רוטנברג החל אט אט לטפס ולהגיע אל קדמת במת ההנהגה הציונית. זו הייתה רק תחילת הדרך, שאחר כך באה לידי ביטוי גם בתחומי הביטחון, הפוליטיקה, חברה ומדיניות. הימים היו ימי ראשית המנדט הבריטי בארץ ישראל, וברקע - ההתחייבות כי הארץ תהיה ביתו הלאומי של העם היהודי. בתקופה זו, חזונו של רוטנברג התמקד בהכרח ליצור מנוע צמיחה שיאפשר פיתוח תעשייתי וחקלאי כתנאי הכרחי להתבססות הישוב העברי בארץ ישראל. לשם כך, הוא חשב, צריך לייצר אנרגיה זולה.
בשבוע שעבר ערכה חברת חשמל מפגש מקוון לציון מאה שנים לסקר המים. אותו סקר מפורט שחיבר, נכרך תחת הכותרת "משק המים בארץ-ישראל, א. עמק-הירדן, הצעת תכנית מוקמת", כולל ניתוח הידרולוגי מפורט ופרקים העוסקים בתוכניות תחנת הכוח, מערכת הובלת המים ותכנית רשת החשמל הארצית.
וכל זאת, כתב רוטנברג בתכנית עצמה, בשל ההכרח "להספיק כמות אנרגיה חשובה בשביל אותם הגלילות שבדעתנו לישבם ולפתחם, מבלי התחשב אך ורק עם הצרכים הנוכחים של הארץ. העובדה שבגלילות אלה נמצאה כמות רבה של אנרגיה זולה, תשמש כוח-דוחף אמיתי, הכי טוב והיחידי להתפתחות החקלאות והתעשייה, ובכן - להתיישבות יהודית במידה רחבה".
רוטנברג ראה דחיפות רבה בקידום התכנית לנוכח מה שהוא הגדיר "המצב הקטסטרופלי של אחינו במזרח אירופה". תאריך היעד להגשת התוכנית היה חודש יולי 1920, בו היה עתיד להתכנס בלונדון ועד הצירים היהודי. זו הייתה תקופה סוערת באזורים בהם הסתובבו רוטנברג וצוותו: הגבול בין המנדט הבריטי בארץ ישראל למנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון עוד לא נקבע ושם בדיוק נמצאים מקורות המים שהיה צריך לתעד, למדוד, לנתח ולאפיין לצורך הסקר.
באותם ימים בדיוק, אזור אצבע הגליל היה נתון במצב של תוהו ובוהו. האזור עבר ככדור משחק מהבריטים לידי הצרפתים, ומי שבכלל תבע בעלות על המקום הייתה התנועה הלאומית הערבית. זאת, אחרי ההבטחה שנתנו הבריטים במלחמת העולם הראשונה כי פייסל יהיה למלך על מדינה ערבית גדולה שתכלול את סוריה ועבר הירדן.
בשטח ההפקר הזה, כנופיות שודדים ניצלו את המצב. ב-1 במרץ 1920 נערך הקרב המפורסם בתל-חי בו נפלו טרומפלדור וחמישה מגנים נוספים מהקיבוץ. חודש וחצי אחר כך התחוללו פרעות בירושלים. רוטנברג נזעק לשם וביחד עם זאב ז'בוטינסקי, מארגנים השניים הגנה על הישוב היהודי בעיר. אחרי שז'בוטינסקי נאסר, נשאר רוטנברג לבדו בהנהגת ההגנה על השכונות היהודיות.
באופן תמציתי ביותר כתב בעבודת סקר משק המים על אילוצים אלו: "הזמן הקצר ביותר שהיה לנו לעבודתנו, יחד עם התנאים הפוליטיים הנוכחים, לא נתנו לנו לעבד את ההצעה לפרטיה". קשה להבין איך בזמן קצר כל כך ותחת השפעת אירועים מסעירים, בהם אף היה מעורב, הצליח רוטנברג לסיים לערוך את עבודתו בחודש יוני. מדובר במסמך עשיר, מפורט ויסודי. יש בו ניתוח ההידרולוגיה של אגני נהרות הירדן, הירמוך והליטני, תכנון מאגרים ותעלות, תכנון של 12 תחנות כוח הידרואלקטריות שייצרו 300 מגה-וואט.
הירידה לפרטי פרטים אף מגיעה לידי כך שרוטנברג מציין בדוח כי "בשים לב אל העובדה שלפי הההצעה עתידה התעלה להמשך עד ים המלח (הכוונה היא לירדן - א"א) - רצוי הדבר שמידות התעלה תהיינה מספיקות לכדי מעבר האניות האפשרי". את ההסבר הוא ליווה בשרטוט של חתך נהר הירדן שרוחבו אמור להיות 14 מטרים ועומקו המינימלי 1.6 מטר כדי לאפשר מעבר של שתי סירות משא, זו לצד זו, באפיק הירדן.
בתכנית גם עיסוק בהשקיה חקלאית, בניית יישובים, ופיתוח רשת חשמל ורשת מסילות ברזל. בנוסף, יש ניתוח של ההתכנות הכלכלית של התוכנית והמלצות ליישומה. גם שער הדוח הוא מלאכת מחשבת: כריכה אותה צייר ועיצב מאיר גור אריה (1891-1951), אמן וצייר, שגם היה מורה ב"בצלאל".
"תכנית שעלולה לחולל מהפכה"
בחודש יוני סיים רוטנברג לערוך את התכנית והיא הוצגה בפני באי "ועידת לונדון" או "הוועידה הציונית" שנערכה בבירת אנגליה בחודש יולי 1920. זו הייתה הוועידה הראשונה אחרי מלחמת העולם הראשונה שבה נפגשו נציגי כל הקהילות היהודיות הגדולות מרחבי העולם.
בנאום שנמשך שעתיים עסק ראש ועד הצירים בירושלים, מנחם אוסישקין בשתי סוגיות מרכזיות: "היחס לשכנים והעבודה האקונומית". על מערכת היחסים עם האוכלוסייה הערבית אמר אוסישקין כי "עלינו למצוא את אמצעי השלום", ועבר לעיסוק מעמיק יותר בהיבטים הכלכליים הנדרשים לפיתוח הארץ. "נחוץ לארץ הכוח המניע", הבהיר, וגילה לנוכחים כי "יש לנו תכנית מצוינת של תחנה אלקטרית. התכנית עשויה על ידי האינג'נר רוטנברג, בכישרון רב לפי דברי המומחים".
בשבועות שבאו אחר כך כבר הופיעו כתבות בנושא בעיתונות בעברית ברחבי העולם. "התכנית בדבר ההשקאה והאלקטריפיקציה בארץ ישראל", כפי שנכתב בעיתון "הצפירה". "לפי שעה ידוע רק כי התכנית הזאת עלולה היא לחולל מהפיכה רבה בעבודה העתידה בארץ".
בנאומו הממושך, אוסישקין הצביע על נקודה מהותית לצורך יישום תכניתו של רוטנברג: "הוצאתה לפועל יכולה להיות רק בתנאי שהירדן והליטני יהיו בתוך גבולותינו". רוטנברג היה מודע כמובן לצורך כי מקורות המים יהיו בתוך גבולות ארץ ישראל, אותם כינה "גבולות טובים", כלומר כאלה שיאפשרו את יישום תכניתו. באותם ימים אנגליה וצרפת עדיין לא קבעו סופית את הגבול ביניהן, ורוטנברג עשה נפשות להכללת אגני ההיקוות של הליטני, הירדן והירמוך בתוך גבולות ארץ ישראל.
רוטנברג וראשי התנועה הציונית גייסו אישים בעלי שיעור קומה מרחבי העולם כדי שיסייעו במאמץ זה. כך, לדוגמה, שופט בית המשפט העליון בארצות הברית, לואיס ד. ברנדייס, כתב ללורד בלפור כי על בריטניה לדאוג שגבולות הארץ יאפשרו את פיתוחו הכלכלי של הבית היהודי ולצורך כך יש לדאוג לגבולות שיבטיחו את אספקת המים הנחוצים להשקיה ולייצור חשמל.
הבריטים אף שיתפו את רוטנברג בשני דיונים פנימיים בנושא הגבולות בצפון הארץ והציעו לו להיות בא כוחם בוועדה לקביעת הגבולות.
השפעה מכריעה על הגבולות
לתוכניתו של רוטנברג הייתה חשיבות רבה בתקופה בה בריטניה וצרפת קבעו היכן יעבור הגבול בין ארץ ישראל שבשליטת בריטניה, לסוריה ולבנון שהיו בשליטת צרפת. הגיאוגרף וההיסטוריון, פרופ' גדעון ביגר, כתב באחד ממחקריו כי זו הייתה השפעתה העיקרית של התכנית.
ביגר מציין במאמר בנושא כי "הצורך באספקת מים סדירה למפעל החשמל ההידרואלקטרי של פנחס רוטנברג, הביא להכללת חמת גדר והרצועה המובילה אליה בתחומי ארץ ישראל ולהוספת כל אגם הכינרת לשטחה של הארץ (...) במקום הקו שהיה אמור לחצות את הכינרת ולהגיע עד צמח, הוחלט כי כל האגם יהיה בתוך ארץ ישראל הבריטית וכן יתווסף שטח ממזרח לכנרת מהכפר נוקייב ועד חמת גדר".
וכך, בזכות תכניתו של רוטנברג נמנעה חלוקתה של הכנרת ונקבע כי קו הגבול בצפון-מזרח האגם יהיה תמיד במרחק של עשרה מטרים משפת המים. בזכות התכנית נכלל בגבולות ארץ ישראל ובמדינה שקמה לאחר מכן, אותו שרוול לאורך הירמוך לכיוון מזרח, עד חמת גדר, כדי להבטיח למפעל החשמל של רוטנברג זרימת מים מהירמוך.
ביגר גם הצביע על כך שתכניותיו של רוטנברג הובילו גם לסימון קו הגבול בין הכפר בניאס לכינרת ממזרח לנהר הירדן, בשליש הגובה לרמת הגולן, ולא על הירדן עצמו. וזאת - כדי לקבוע את ריבונותה של ארץ ישראל על כל הירדן.
רוטנברג, בדוח היסודי שהכין, הניח תשתית שהמחישה כי התנועה הציונית מסוגלת לרתום את כוח החשמל כדי לפתח את הארץ והבהיר כי קיימת יכולת להוציא אל הפועל תכנית מבטיחה כל כך. אלו לא היו שוב בדיבורים בעלמא ובתוכניות רעיונית. המהנדס השאפתן הציב כאן סטנדרטים גבוהים שהבהירו כי המתיישבים החדשים מסוגלים לרתום את המדע והקדמה כדי לבסס את הבית שברצונם להקים בארץ ישראל.
מעטים הצליחו לעכל את גודל החזון של רוטנברג. מסופר כי בביקור נוסף בדגניה הציג בפני החלוצים את תכניתו השאפתנית. הוא אף שרטט את תכניתו על לוח שהובא לחדר האוכל. זליג רייכרט, אז חבר דגניה ולימים עובד חברת החשמל, סיפר בזכרונותיו כי אחד החברים שאל את רוטנברג בהתרסה מה יעשה עם כל כוחות הסוס שייצר. "תמכור לערבים בצמח?", הוא ביקש ללעוג לו. "אפילו עבודיה יקנו ממני", ענה לו רוטנברג בביטחון והתכוון כי גם תושבי הכפר הערבי על גדת הירדן מדרום לדגניה ימצאו עניין בקדמה שיביא איתו החשמל.
החברים פרצו בצחוק, מתקשים לעכל את החזון המשונה של המהנדס המוזר שעמד בפניהם. רוטנברג עזב בכעס את המקום.
לא עברו שנים רבות ומיזם הענק שלו הפך למציאות. החלום המופרך שעלה אז על הנייר, התגשם. מים שזרמו מהכנרת, דרך הירדן, הניעו טורבינות ענק ומהמפעל שצמח על הירדן החל לזרום חשמל.