גשמים עזים וקור כבד שררו ברחבי הארץ בשבת, 18 באפריל 1970. בהתקפת מטוסים מצרים באזור תעלת סואץ נהרגו שלושה חיילי מילואים - יהודה שבת, ששון יפה אברהמי ועזרא עג'מי. עוד שמונה חיילי צה"ל נפצעו.
שלוש התקפות מחבלים על מוצבים ועל סיורים של צה"ל בחרמון ובצפון רמת הגולן הסתיימו ללא נפגעים והסתכמו בידיעה של 56 מילים בעמוד ארבע בעיתון "מעריב". היום די בכך כדי לשתק מדינה שלמה ולאיים בניצוץ שיצית מלחמה.
ובמוצאי שבת, "סערת רוחות שלא הייתה כדוגמתה בתיאטרון בשנים האחרונות פרצה בשעת הצגת הסאטירה 'מלכת האמבטיה' באולם נחמני בתל אביב. סערה זו נמשכה ברחוב למעלה משעה אחרי שההצגה הסתיימה", נכתב במעריב. "רבים מן היושבים באולם פרצו בקריאות: 'בוז!' ו'הביתה!', מחאות כפיים של מחאה ושריקות - בין השאר בקטע 'העקדה' שבו מואשמים האבות למות בניהם בקרב".
לצד כותרת העיתון, שדיווחה על נפילת שלושת חיילי צה"ל בתעלה, דווח על עוד ביקור עקר בישראל של ג'וזף סיסקו, עוזרו של שר החוץ האמריקני וויליאם רוג'רס. היום (שבת) מלאו 50 שנה להסכם הפסקת האש בין ישראל ומצרים, שהביא לסיומה של מלחמת ההתשה. הכוונה הייתה להמשיך במגעים ולהגיע בסופם אף להסכם שלום בין המדינות. "תכנית רוג'רס" נקראה היוזמה.
אל תפספס
היסודות שהיו בבסיס התכנית נועדו להביא לפתרון של הסכסוך בין ישראל למצרים וירדן. אולם הפסקת האש, כידוע, לא המשיכה להסכם שלום ולא מנעה את ההידרדרות שהביאה למלחמת יום כיפור. שתי המדינות נגררו לעוד סבב אלים ולמלחמה עקובה מדם שגבתה מחיר של אלפי קורבנות. רק אחרי אותה מלחמה החלו שתי המדינות להתקרב לקראת הסכם שלום.
נוכח התכנית שגיבש רוג'רס, מצרים וישראל התבצרו בעמדותיהן, מה עוד שיום אחד בלבד אחרי הסכם הפסקת האש, הפרו אותו המצרים. ממשלת ישראל מצידה האמינה ש"טוב שארם א-שיח ללא שלום, מאשר שלום ללא שארם א-שיח", כפי שניסח זאת שר הביטחון משה דיין. הציבור תמך בכך וגם האופוזיציה התנגדה לקידום התהליך המדיני.
לתחילתה של מלחמת ההתשה יש כמה תאריכים, אך נהוג לראות את תחילת המלחמה בחזית המצרית, כבר ב-11 ביוני 1967. ימים ספורים אחרי סיום מלחמת ששת הימים. בהמשך התרחבה המלחמה גם לגבולות של ישראל עם ירדן וסוריה.
חמישה חודשים אחרי תחילת המלחמה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 242 כבסיס לשלום במזרח התיכון. ד"ר גונאר יארינג, שגריר שבדיה בברית המועצות, מונה על ידי מזכיר האו"ם כשליח מיוחד למימוש החלטה זו.
"ד"ר יארינג אדם יקר ואהוב על הבריות", נכתב עליו כמה שנים לאחר מכן בשיר על שמו, פרי עטו של יעקב רוטבליט ובביצוע להקת "כיף התקווה הטובה". אבל מאמציו הכנים לא הובילו לפריצת דרך.
עם תחילת כהונתו של ריצ'רד ניקסון כנשיא ארצות הברית, בראשית שנת 1969, הוא מינה את שר החוץ, רוג'רס, כמתווך בין ישראל למצרים וירדן. בדצמבר אותה שנה הציג רוג'רס את תכניתו הראשונה, על בסיס החלטה 242.
על פי התכנית על ישראל היה לסגת לגבולות 1967, עם תיקוני גבול קטנים ונכונות להכיר בגבולות ביטחון זמניים לישראל בסיני. ירושלים תישאר מאוחדת כשלישראל וירדן יהיה בה מעמד שווה בנושאים אזרחיים, דתיים וכלכליים. כדי לעקוף את המוקש הצפוי, מעמדה המדיני של ירושלים לא נידון בתכנית. עוד נכתב בתכנית רוג'רס כי ישראל תזכה לחופש שיט בתעלת סואץ ועתיד רצועת עזה ידון במשא ומתן עתידי.
מצרים וישראל דחו את התכנית; מצרים פירשה אותה כתכנית שיש בה ויתורים גדולים מדי למען ישראל. ישראל מצידה קראה לניהול משא ומתן ישיר וגם ציפתה להבטחת מעמדה בירושלים.
מצרים גם סירבה לסגת בה מהחלטות ועידת חרטום אותן הוביל נאצר, נשיא מצרים, באוגוסט 1967, ודבקה בשלושת הלאווים: לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל ולא לשלום עם ישראל.
בישראל כיהנה ממשלת אחדות שבמרכזה מפלגות המערך בראשות גולדה מאיר (63 מנדטים) וגח"ל - גוש חירות ליברלים, בראשות מנחם בגין (22 מנדטים). בממשלה המנופחת שנשענה על קואליציה של 104 חברי כנסת כיהנו 22 שרים ו-8 סגני שרים.
מחיר הדמים
הכתישה ההדדית לאורך תעלת סואץ הלכה והעמיקה. כמעט מדי יום נהרגו חיילים ישראלים ומצרים. באוגוסט 1969 נשא שר הביטחון, דיין, נאום בפני קצינים במכללה הבין-זרועית ואמר: "(...) 'אל תירא עבדי יעקב, אל תירא', אין פירושו אל דאגה. אמירה זו של הבורא לעם היהודי לא באה לתת להם פוליסת ביטוח ולומר: אין לכם ממה לחשוש, תסמכו עלי, קונה שמים וארץ, שאפתור את בעיותיכם - אלא להיפך. ה'אל תירא עבדי יעקב' - משמעותה: יעקב, אל תהיה יראן, אל תהיה פחדן. גזור נגזר עליך לחיות במאבק מתמיד וחלילה לך מלהיכשל בפחדנות".
חיל האוויר הישראלי שלט במרחב האווירי וכוחות היבשה ביצעו כמה פשיטות בצד המצרי. ישראל קיבלה מארצות הברית את מטוס ה"פנטום" החדיש, אך בצד השני העמיקה ברית המועצות את מעורבותה וחימשה את הצבא המצרי בנשק המתקדם ביותר שהיה בידיה, שכלל טילי סאם-3 נגד מטוסים, מטוסי יירוט וטייסיהם וכ-15 אלף חיילים, קצינים ויועצים רוסים.
מחיר הדמים הלך וגדל. ב-30 במאי נהרגו 13 חיילי צה"ל במארב מצרי שחצה את התעלה. בצד המצרי ספרו מאות חיילים הרוגים בחודש אחד.
בתל אביב העלה תיאטרון "הקאמרי" את ההצגה של חנוך לוין. זו הייתה סאטירה חריפה וכואבת. המועצה לביקורת סרטים ומחזות קיצצה קטעים מההצגה, אבל גם לאחר מכן היא עדיין עוררה כעס וביקורת. מעטים יצאו להגנתה.
"מחזהו של חנוך לוין, הסאטירה שלו, בעיקרה - איננה יוצאת בשום פנים ואופן כנגד צה"ל, שומו שמיים, או כנגד אלמנות ואימהות ואבות שכולים, שומו שמים", כתב במעריב משה בן ישראל. "היא יוצאת באורח בלתי קונבנציונאלי כנגד שביעות הרצון העצמית של רבים מאיתנו א-פרופו ה'מצב'. מצבו של האדם - בימינו, עכשיו. מצב שבו ממסחרים לא פעם את המלחמה, את הגבורה, וצר לי - אפילו את הנורא מכל: אובדן חיי אדם".
רוג'רס לא אמר נואש וביוני 1970 הציג את תכניתו השנייה. ד"ר יארינג החביב חזר לזירה כמי שאמור להוביל את המשא ומתן בין ישראל למצרים. גם תכנית זו התבססה על החלטה 242 של מועצת הביטחון, על פיה על ישראל לחזור לגבולות 1967.
התכנית זכתה לביקורת מתוך ממשלת האחדות וגם בחלק רחב בציבור ובעיתונות הישראלית. כך, לדוגמה, באוסף הקריקטורות של קריאל גרדוש ("דוש") השמור בספרייה הלאומית, "מיוצגת שוב ושוב עמדת גח"ל, שישבה בממשלה והתנגדה לתכנית", אמר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית.
"דוש" היה קריקטוריסט חשוב שיצר את דמותו של "שרוליק". עמיאור הסביר כי "בקריקטורות שלו מאותה תקופה שרוליק הוא תמיד הפראייר של העולם, אותו עולם שתמיד נגדנו. אין ספק שדוש הוא ייצוג מעולה של הלכי הרוח של הקונצנזוס באותם ימים".
הוא מדגיש כי "גם המערך, בראשות גולדה מאיר, שהיה אז בשיא עוצמתו הפוליטית, לא הסכים לוותר על הישגי מלחמת ששת הימים. צריך להבין שישראל עדיין לא הייתה בת חסות של ארצות הברית. אותה התקרבות נוצרה מאוחר יותר, כשלשגריר ישראל בארצות הברית, יצחק רבין, היה חלק מרכזי בכך".
העימותים לאורך תעלת סואץ הלכו והסלימו. שאולי וייצמן, בנו של שר התחבורה, עזר וייצמן, נפצע בראשו מירי צלף מצרי. חיל האוויר הפיל בקרב אווירי חמישה מטוסים שהוטסו בידי טייסים רוסים. הרוסים מצידם העמיקו את מעורבותם. המצרים קירבו את סוללות הטילים לתעלה ויתרונו של חיל האוויר הלך והצטמצם.
שתי המדינות ליקקו את הפצעים והסכימו להצעה האמריקנית להפסקת אש. מפלגת גח"ל הייתה חלוקה בתוכה, אבל לבסוף בגין הוביל את יציאתה ממשלת האחדות. הוא ראה בהסכם הפסקת האש צעד ראשון לקראת נסיגות עתידיות של ישראל מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים.
בחצות הלילה שבין 7 ו-8 באוגוסט 1970, נכנסה הפסקת האש בין ישראל ומצרים לתוקפה. 968 ישראלים נהרגו במלחמה זו, כמחציתם בחזית תעלת סואץ. בצד המצרי היו כעשרת אלפים הרוגים.
בלילה בו נחתם הסכם הפסקת האש קידמו המצרים, בחסות הרוסים, את סוללות הטילים לעבר קו המים. בתגובה ישראל השעתה את השיחות בתיווכו של יארינג. ב-28 בספטמבר 1970 מת נאצר וסאדאת החליף אותו . בפברואר 1971 חודשו השיחות.
האופוזיציה בראשות בגין הובילה הפגנות נגד נוסחת "שטחים תמורת שלום". להפגנות הצטרף גם עולה חדש מארצות הברית - הרב מאיר כהנא. הסיסמאות שנשאו אנשיו היו: "אבא אבן - גיס חמישי", "טוב מהסואץ - רק הנילוס" ועוד. להפגנה שערך מול שגרירות ארצות הברית הגיע מדימונה, בה הוביל הפגנה של אלף משתתפים נגד קהילת "העבריים השחורים".
בפברואר 1971 העביר יארינג שאלון למצרים ולישראל. ישראל הבהירה כי חזרה לקווי 4 ביוני 1967 לא יכולה להיות תנאי מוקדם. נציג מצרים באו"ם הפתיע ואמר לכתבים כי "מצרים הודיעה לד"ר יארינג שאנו מוכנים לעשות שלום עם ישראל ולשלם את מחירו".
ב-4 באוקטובר 1971 הגיש רוג'רס את הצעתו השלישית בתקווה ליצור הבקעה במשא ומתן התקוע. ישראל דרשה הפסקת אש לצמיתות וחופש שייט והתנגדה לוויתורים חד-צדדיים כתנאי מקדים. דרישותיה נדחו. בו ביום ההצעה נפלה.
עם זאת, הניסיונות להגיע להסדר לא נפסקו. החוקר ד"ר יגאל קיפניס בספרו "1973, הדרך למלחמה" כתב כי בשנה שקדמה למלחמת יום כיפור הציגה מצרים בפני ארצות הברית יוזמת שלום חשאית, אך לפי המסמכים שקיפניס מציג ראש הממשלה מאיר והשרים דיין וישראל גלילי דחו יוזמה זו.
באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. רק אחריה החלו לדון שתי המדינות ברצינות על הסכם שלום ביניהן.