רק לאחר שקיבל אישור מיוחד מהרופאים, קם זלמן רובשוב (שז"ר) ממיטתו וצעד לאולם שבו נערך סדר פסח. הוא היה חלש, אחרי צום שנמשך שלושה ימים. במשרדו של יצחק בן צבי, נשיא הוועד הלאומי שבבית המוסדות הלאומיים, כבר ישבו נוספים מראשי היישוב העברי, מחכים לתחילת סדר פסח.
על השולחן הונחו כוסות תה, שלוש מצות וכוס יין. כשהחל הסדר, דווקא רובשוב "החלש שמכולם בגופו", על פי התיאור, הוא זה ש"הרבה לשיר בדבקות". התיאורים הופיעו בעיתון "דבר", העיתון שרובשוב עצמו ערך, בנוסף להיותו חבר נשיאות הוועד הפועל הציוני. לימים היה לנשיא השלישי של מדינת ישראל.
בארץ שררה אווירה מיוחדת באותו ערב ליל הסדר בפסח התש"ו, אפריל 1946. 16 מראשי היישוב העברי בארץ ישראל, שייצגו את כל חלקי החברה, ורק אחרי שעברו בדיקות רפואיות - החלו שלושה ימים לפני כן בשביתת רעב שסיומה לא ידוע. השובתים הכריזו בפני שלטונות המנדט הבריטי שיצומו כל עוד ימנעו מ-1,014 ניצולי שואה שנמצאו באיטליה להגיע לחופי הארץ.
על האוניה "פידה-דוב הוז" בנמל ספציה שבאיטליה המתינו המעפילים, אך הצבא הבריטי מנע מהם לצאת לדרכם. ביישוב העברי ראו בכך גזירה קשה שסימלה את הקושי שהציבו השלטונות בהעפלת יהודים לארץ ישראל. מדובר היה במדיניות שהנהגת היישוב הגדירה כ"רשעות" ו"אכזריות", ואותה היא לא הייתה מוכנה לקבל. כניעה במבחן הזה הייתה עלולה, מבחינתה, להביא להכבדת ידם של הבריטים, שהתעקשו למנוע מניצולי השואה לעלות ארצה.
המעפילים על הספינה פתחו בשביתת רעב, ובארץ הוחלט להזדהות איתם ולהצטרף לשביתה. בנוסף, הוכרז יום צום ברחבי הארץ. כל היישוב היהודי, מגיל 13 ומעלה, נקראו לתענית של יום שלם. כולם שבתו מעבודה ומלימודים, ובתי הקפה, מסעדות ובתי קולנוע נסגרו בערבו של אותו יום. לאחר הצום "לא יורקד ולא ינוגן בבתי הקפה ובמסעדות גם אחרי השעה שש בערב", נכתב בהנחיות. היה זה מפגן הזדהות רב עוצמה. בבוקר שאחרי הסדר, כשרובשוב וחבריו התעוררו - אלפים כבר גדשו את חצר בית המוסדות הלאומיים.
"המוני ירושלים לעדותיה וזרמיה נהרו אל חצר הועד הלאומי לחזק ידי שליחיהם", נכתב. ההתרגשות שליוותה את אותם ימים הייתה אותנטית. התחושה בחצר הבניין הייתה תחושה של ימים גורליים. ואכן, באותו יום נעתרו הבריטים להפצרות ואישרו לאוניה לצאת לדרכה.
לא לחינם אותו אקט סמלי של הזדהות גופנית ורוחנית עם הפליטים באירופה, שגם התרחש בדיוק בחג החירות, התקיים בבית המוסדות הלאומיים ובחצרו. עבור האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, שמנתה אז רק כ-600 אלף בני אדם, אותו מבנה בירושלים שבו ישבו מוסדות המדינה שבדרך היה סמל של ממלכתיות ומבנה שייצג באופן מוחשי את המסגרת המדינתית לה ייחלו.
השנה מלאו 90 שנה להקמתו של הבניין. לאחרונה יצא ספר בהוצאת "ספריית יהודה דקל" לציון תאריך זה. ההיסטוריון, ד"ר מרדכי נאור, מגולל בספרו "הבניין שבו נולדה המדינה" את תולדותיו של המקום. "עבורי זה ספר מיוחד", אמר איש העסקים בועז דקל, בעליה של הוצאת הספרים. "ביליתי בבניין הזה הרבה בילדותי, אני מכיר בו כל חדר. גם סבי וגם אבי עבדו במקום הזה 37 שנים כל אחד. אבי, יהודה דקל, היה מנכ"ל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית וסבי, אליהו דובקין חותם מגילת העצמאות ו"שר העלייה".
בספר מקדיש נאור פרק נרחב לשלב תכנון הבניין, עוד משלב התחרות האדריכלית. על התחרות הוכרז ב-1927 והיא התקיימה כעבור שנה. מדובר היה בתחרות רבת חשיבות שעשרות אדריכלים השתתפו בה, בהם בכירי האדריכלים בארץ. חלק מהמשתתפים הגישו כמה הצעות ולחבר השופטים ציפתה עבודה קשה.
הפרופ' אלכסנדר ברוואלד, ראש לימודי האדריכלות בטכניון, שלקח חלק בתחרות, אמר בנימה צינית כי "כמעט ואין אף אדריכל בעל מקצוע בפלשתינה שלא השתתף, זה לא רק מעיד על חשיבות המטרה, אלא לצערנו, מהווה הוכחה לאבטלה בתחום זה". באופן מפתיע, בתחרות זכה אדריכל שלא נחשב עד אז בשורה הראשונה של האדריכלים. היה זה יבגני-אויגן (ולימים - יוחנן) רטנר, מרצה ללימודי אדריכלות בטכניון.
הוא נולד ברוסיה, נשלח לגרמניה ושם למד ארכיטקטורה. לאחר מכן שב לרוסיה, התגייס לצבא, סיים קורס קצינים ובתחילת מלחמת העולם הראשונה לחם בגדוד של קוזקים. "שם למד לרכוב על סוס ולירות בזמן הרכיבה", אמר בנו, מיכה. ב-1923 עלה לארץ ישראל.
מיכה רטנר אמר השבוע לוואלה! NEWS כי לאביו "הייתה בתכנון המבנה תפישה פורצת דרך של חצר פתוחה אותה מקיף הבניין. למזלו בראש הועדה עמד שופט שלא נכנע ללחצים, אבל כבר מיד אחרי התחרות התחיל מחול שדים וניסו לחלץ את העבודה מידי אבי. בסוף הצליחו להוציא ממנו רק את התוכנית שלו לבית הכנסת 'ישורון' שהיה חלק מהתכנון הכולל".
במקביל לשתי הקריירות המקצועיות שניהל כמרצה באקדמיה וכאדריכל, רטנר גם היה דמות בולטת במערכת הביטחונית של היישוב העברי. באותה תקופה היה סגן מפקד ההגנה בחיפה. לימים כבר עמד בראש המפקדה הארצית של ההגנה, מונה לאלוף, הקים את המטה הכללי ואת חיל המדע ובתווך תכנן את קונספט הקמת יישובי חומה ומגדל ויועץ לצבא הבריטי במצרים, במלחמת העולם השנייה.
כדי להבין את השילוב המרתק של מסלולי חייו, ניתן ללמוד מאירועי הפרעות הקשים שפרצו בירושלים, באוגוסט 1929. רטנר עלה מדי פעם מחיפה לירושלים כדי ללוות את העבודות על הקמת הבניין. בבואו לעיר, ב-23 באוגוסט, פרצו מהומות אלימות, סביב מאבקי שליטה על הכותל המערבי ואחרי התססה ממושכת של המופתי, חאג' אמין אל-חוסייני. מירושלים גלשו הפרעות ליישובים נוספים.
רטנר האדריכל ועם זאת, איש ההגנה, התייצב בפני מפקד ההגנה בירושלים. הוא נשלח עם אנשי הגנה נוספים לסייע בבית ההבראה "ארזה" ולאחר מכן שב לפנות בוקר לירושלים. נוכח מידע על טבח ביהודים בחברון ובמוצא, הוא יצא למוצא עם ארבעה חברי הגנה נוספים.
בבית משפחת מקלף נרצחו חמישה בני משפחה ושני אורחים. הילד, מרדכי ושתי אחיותיו קפצו מהמרפסת לשיחים וניצלו. לימים יהיה מרדכי מקלף הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. רטנר ואנשיו נלחמו במשך יום שלם על הגנת המושבה.
היו שמתחו ביקורת על כך שהמבנה שתכנן רטנר לא תוכנן באופן מרשים ובולט יותר, בהתאם לייעודו, ועל כך שתכנן אותו בגובה שתי קומות בלבד, נמוך משמעותית ממבנים חשובים סביבו.
הפרופ' מיכאל (מיכה) לוין כותב כי "מבנה המוסדות הלאומיים היה הבניין הציבורי המודרני הראשון בארץ. הוא תוכנן ברוח הסגנון הבינלאומי ורטנר זכה בתחרות בזכות הבהירות והפשטות של תכניתו. אף שהבניין לא היה גבוה הייתה לו נוכחות מסיבית מרשימה".
לדבריו, "במבנה המרכזי של הסוכנות הייתה מרפסת שאפשרה בימים רגילים לנשום אוויר צח ובימי חג ומועד ניצבו בה מנהיגי היישוב. בטקסים, שהבולטים בהם היו הבאת הביכורים מדי שנה ובעצרות חגיגיות - שהגדולה מכולן התקיימה לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. הכיכר המרכזית שהיה בה גן מסוגנן הוסיפה לבניין הדרת כבוד. המרפסת מזכירה במקצת את המרפסת בקרמלין שעליה ניצבו מנהיגי המדינה והמפלגה בעצרות ובמצעדים".
רטנר אמר כי "את בניין המוסדות הלאומיים אבא תכנן בקפדנות גדולה והקפיד גם על איכות הביצוע, אבל הוא לא החשיב אותו כעבודה הכי משמעותית שלו. לכל פרויקט שלו, קטן כגדול, הוא התייחס כיצירה נפרדת".
אבל לא רק הנוכחות המרשימה של המבנה הקנתה לו אופי קנוני, כי אם גם מה שהתרחש בתוכו, התוכן שנוצק אליו והאירועים שפקדו אותו. נאור מגדיר את הכיכר רחבת הידיים שלפני הבניין ככיכר הלאומית. "אירועים חגיגיים, הפגנות נגד הבריטים, עצרות שמחה ולהבדיל לוויות של אנשי שם - כולם נערכו במקום ומשכו קהלים גדולים", כתב. "הכיכר תפקדה כמו כיכרות או אזורי התכנסות נודעים בעולם: הפורום רומנום ברומא העתיקה, כיכר הבסטיליה בפריז, כיכר פיקדילי בלונדון, הכיכר האדומה במוסקבה וטיימס סקוור בניו יורק".
ידיעה בעיתון "דבר" בימי שביתת הרעב בפסח 1946 ממחישה היטב את המשמעות והתפקיד שנוצקו לתוך המבנה. "היו מתפללי בתי כנסיות, לעדות השונות: תימנים, כורדים, בוכרים, גורג'ים ואורפלים ואחרים. עם מגוון ומרהיב עין, קהל לחוד וקהל סתם מעורב ביניהם", נכתב בעיתון. "זרמים זרמים נמשכו אל הבית מתערבבים יחד, ובכל זאת שומרים עוד על שלימות יחידותית. כולם יחד לב פועם אחד למען העלייה, למען המאבק בעדה - למען חיזוק לבם וידיהם של נבחרי העם, למען קיום המשמעות הלאומית וההתלכדות סביב הנהגה אחת מאוחדת ומקיפה את כל העם".
עוד נכתב ב"דבר" כי "ההכרה עמומה בקרב ההמונים, כי הבית הזה שברחביה הוא מרכז ומטה ראשי לאומה, הצטללה והתגבשה לגמרי בימים אלה, שהכול מרגישים בלב האומה הדופק במקום הזה. עתה באים יהודים הנה, גברים ונשים, נער וזקן, עלמה וישישה, מכל עדה וכת ומפלגה, כמו שבאים אל הכותל המערבי, כאל מקום מוקד הכאב והתקווה של האומה".
בדומה לעצרת ההזדהות הספונטנית בפסח 1946, כך היה באירועים רבים נוספים - עצרות נגד הספר הלבן במאי 1939, בהן הפגנת נשים, אליה הגיעו כעשרת אלפים משתתפות. גם עצרות אבל וזיכרון, כמו גם חגיגות במועדי ישראל, נערכו בכיכר. מסעות הלוויה של גדולי האומה יצאו מחצר המוסדות הלאומיים. כשהובא למקום ארונו של הרצל, חוזה המדינה, הגיעו למקום רבבות, לפני ששיירת ההלוויה יצאה לבית הקברות.
בחגים שבועות וט"ו בשבט כבר החלה להיווצר מסורת בכיכר. בשבועות הגיעו אליה ילדי הגנים בירושלים עם סלי הביכורים שלהם, שהועברו לקק"ל בטקס חגיגי. בחג האילנות התאספו תלמידי העיר למרגלות בית המוסדות ואחרי טקס חגיגי יצאו לנטיעות ברחבי העיר. בסוכות נערך בחצר הבניין "חג מתן הדגל" שבו הועבר "דגל ירושלים" לבית הספר שהצטיין במהלך השנה בעבודה למען הקרן הקיימת לישראל.
אבל בתחילתו של קיץ 1946 ידע הבניין ימים קשים. בשבת, 29 ביוני 1946, כחלק מנחישות השלטון הבריטי לשבור את התנגדות "תנועת המרי" העברית, פשטו יותר מ-17 אלף חיילים ושוטרים על יישובים יהודיים רבים. מוסדות מרכזיים, בהם בית המוסדות הלאומיים ומערכת עיתון "דבר" "נכבשו". יום זה כונה "השבת השחורה" חמישה בני אדם נהרגו ו-2,700 נעצרו, בהם מנהיגי היישוב. מצבורי נשק נחשפו והוחרמו, כמו גם מסמכים רבים שנלקחו.
בארבע לפנות בוקר הוקף בית המוסדות הלאומיים בחיילים רבים. סביבו "רוכזו מכונות ירייה כבדות, מרגמות וציוד מחנה, לאות כי הכיבוש לא בא ליום אחד", נכתב ב"דבר".
מאות חיילים נכנסו לבניין, הקימו על הגג עמדות ירי ובתוך משרדי הסוכנות היהודית ערכו חיפושים אחרי מסמכים ומסתורי נשק. למשרדים נגרם הרס רב - ארונות נפרצו, מסמכים פוזרו על הרצפה ואלפי תיקים ומסמכים נלקחו. חיפוש דקדקני במיוחד נעשה במשרדו של יו"ר הנהלת הסוכנות, דוד בן גוריון. נשק לא נמצא בבניין, למרות שכנראה היה מוסתר במספר מקומות. כעבור 12 יום פינו החיילים הבריטים את הבניין, מותירים אחריהם הרס ולכלוך.
בליל ה-29 בנובמבר 1947, אחרי שבאו"ם התקבלה תכנית חלוקת הארץ ישראל, הגיעו רבבות לחגוג ליד הבניין. "כמו לבה משתפכת כיסתה השמחה את ירושלים... מעגל עצום רקד סביב העיגול בחצר... מעל הבניין הונף דגל", נכתב ב"דבר". בשתיים לפנות בוקר נעמדה גולדה מאירסון מאיר על הגזוזטרה ונאמה בפני הקהל הנלהב ששר אחר כך "התקווה" ולא עזב את המקום. בעיתון נכתב כי "למעשה בטלה השינה".
את השמחה הגדולה החליף אחרי ארבעה חודשים עצב עמוק: 12 מעובדי הבניין ואורחיו נהרגו בפיגוע תופת במקום. אנטון דאוד, נהג הקונסוליה האמריקנית, שהיה מוכר מביקוריו בבניין, הערים על השומרים במקום והחנה את מכוניתו כשהיא עמוסה בחומרי חבלה. הפיצוץ העז גרם להרוגים ונפגעים רבים ולהרס רב.
בין ההרוגים היה מנהל קרן היסוד, לייב יפה. 44 נפצעו, ובהם בכירים רבים ואנשי מפתח במנגנון המודיעין: אליהו ששון, ראש האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ולימים שר בממשלה וראובן זסלני (שילוח), בכיר במחלקה המדינית, מראשי שירותי המודיעין וזמן קצר אחר כך ממקימי המוסד ומפקדו הראשון.
גם אורה הרצוג, קצינה בת 24 בחיל המדע נפצעה במקום. היה זו אותו חיל סודי שהקימו רטנר, אדריכל הבניין, יחד עם ד"ר אהרון קצ'סלצקי (קציר), שנהרג בפיגוע ירי ב-1972 בנמל התעופה בלוד. בעלה הטרי של הפצועה, חיים הרצוג, ראש אגף הביטחון במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ולימים הנשיא השישי, לא ידע שאשתו בבניין. כשיצא החוצה ראה אותה שוכבת מדממת במצב קשה. כשהיא בסכנת חיים, נשא אותה יחד עם המדען קלצ'סקי לאמבולנס. חודשיים שכבה בבית החולים במצב קשה, עד שמצבה השתפר. היום בבניין זה יושב בנה, יצחק הרצוג, יו"ר הסוכנות היהודית.
בהחלטת החלוקה של האו"ם הוגדרה ירושלים כעיר בינלאומית. למרות זאת, החליט בן גוריון כי מושבה הראשון של האסיפה המכוננת, שתהפוך לכנסת ישראל, תתקיים בירושלים. החלטה זו גרמה לארצות הברית ומדינות מערביות נוספות להחרים את האירוע החגיגי. כשנשאל שר החוץ משה שרת, מדוע דווקא בירושלים, ענה כי "היה זה חוסר הדרת כבוד בפני ההיסטוריה אילולא החלטנו כך".
ט"ו בשבט תש"ט, היה יום חג. אלפים רבים מילאו את הרחובות ואת גגות הבתים בדרך לבית המוסדות הלאומיים. תחושה של היסטוריה אפפה את היום הזה. "מעמד ממלכתי שגיא... בבירה הנצחית - ירושלים", נכתב בעיתון "הארץ".
וכך, באותו אירוע דרמטי, בבניין שאירועים היסטוריים עברו עליו - החלו נבחרי העם לזקק את תמצית הישראליות. היו נואמים שנחנקו מרוב התרגשות מול פני ההיסטוריה, הייתה תפילה חגיגית ומרגשת בבית הכנסת הסמוך, בה השתתפו בן גוריון ושאר ראשי המדינה, ומנגד - היה כעס על "שידור מחפיר" של "קול ישראל" לטענת עיתון "הארץ".
הייתה תחושה של היסטוריה שמתרחשת, הקהל הרב לבש לבן, והייתה ביקורת על אי-סדר בלתי נסבל, על צפיפות גדולה, על דחיפות וחלונות שהתנפצו בגלל הדוחק. הייתה אווירת חג וקדושה, ולצד זאת כבר ביום הראשון של הכנסת פרצו בבניין במלוא עוזם ריבים מפלגתיים.