בסוף יוני 1946 היישוב העברי בארץ ישראל רתח מזעם: אלפים רבים של פליטים, אודים מוצלים מאש השואה, ביקשו למצוא בית, אך שלטון המנדט הבריטי מנע זאת מהם. גזירות "הספר הלבן" מנעו מהם להגר לישראל. ניסיונות להבקיע את חומות האטימות נתקלו בצבא הבריטי. ב-25 ביוני התגלתה אניית המעפילים "יאשיהו וודג'ווד" על 1,257 מעפיליה. לצוות הימאים, אנשי הפלי"ם ומתנדב יהודי מארצות הברית, לא היה כל סיכוי מול המשחתות הבריטיות.
היה זה עוד ביטוי לכאב ולתסכול שבקושי להושיט יד לשורדים שחיכו באירופה. תנועת המרי העברי שאיחדה את ההגנה, האצ"ל והלח"י, נאבקה בכל כוחה בשלטון הבריטי. בשורה של פעולות, רובן בידי לוחמי הפלמ"ח, הצליחה תנועת המרי לפגוע בבתי מלאכה של הרכבת, לפוצץ 11 גשרים ולהבריח מעפילים ממחנה עתלית.
היה ברור שהיישוב העברי עומד בפתחו של קיץ לוהט, נחוש במאבק לסיום המנדט ולהקמת מדינה. עיתוני יום שישי עדכנו באירועי סוף השבוע והציעו הפוגה מהימים הקשים: בקולנוע "אופיר" בתל אביב הקרינו בסוף השבוע את הסרט "הרימו עוגן" בכיכובו של פרנק סינטרה, "בצבעיים טבעיים". בקולנוע מוגרבי אפשר היה לחזות ב"שושנת העמקים" שהוקרן, על פי המובטח, ב"תקרובת צלילים, צבעים ושעשועים אחרים".
אלא שבוקר שבת הבהיר כי הכמיהה לשקט ונורמליות רחוקה מלהתממש ושיחסי היהודים והבריטים במדרון תלול. השלטון התכוון להבהיר כי הוא לא יעבור בשתיקה על הפעולות שפגעו בו וכי הוא נחוש להכות את תנועת המרי וראשיה.
"קורבנות טהורים לא ישברו את רוחנו"
17,000 חיילים בריטים פשטו על משרדי הסוכנות היהודית, עצרו את הנהגתה, עברו מבית לבית וממשרד למשרד, החרימו מסמכים וזרעו הרס. גם על עיתון "דבר" פשטו.
מטרה מרכזית הייתה לחשוף את מחבואי הנשק של הכוח הצבאי היהודי ולעצור את גרעין לוחמיו. עשרות משקים כותרו ונערכו בתוכם חיפושים. יומן קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, שבו סוכמו אירועי אותו יום עבור הסוכנות היהודית, ממחיש דרך מקרה של יישוב בודד את אותה שבת קשה, היא "השבת השחורה", כפי שכונתה בפי היישוב העברי בארץ.
"בשעה 3.30 לפנות בוקר החלו נוהרים מכוניות צבא לכיוון אשדות וחלק נעצר ע"י פסי הרכבת מול משק אפיקים. כעבור שעה בערך נותק הטלפון לאשדות ופלוגה של בערך 200 חיילים מה- Welsh Guards עם ציוד מלחמתי התפרס בשרשרת סביב המשק, התחפר וקבע עמדות".
"בשעה 8 בבוקר החלה קבוצת חיילים לבצור בכרם. אנשי המשק העירו להם על כך והחיילים הפסיקו. במשך היום נתנה רשות למספר חברים לבקר את ברכות הדגים ואת השדות, אבל לא נתנה רשות לבצור בכרם, דבר שגרם לקלקול 2 טון ענבים, הנערך ב-80 לא"י (לירות ארץ-ישראליות). לא ניתן גם לקרוא לרופא וטרינרי מטבריה לסיח חולה וכתוצאה מזה מת הסיח ששויו 60 לא"י".
אבל בעוד שבאפיקים הסתפקו הבריטים באותה שבת במצור על הקיבוץ, דרומה משם שילמו היישובים מחיר כבד: בעין חרוד החלו חיפושים ומעצרים אלימים; בתל יוסף חיים חרודי רץ מרפת לרפת והורה לחברים שימשיכו בעבודה ולא יעזבו את משמרתם; תוך כדי מרוצה נורה על ידי חייל בריטי ונהרג במקום.
חרודי בן ה-23 היה לוחם בפלמ"ח, חבר ב"חוליה" שהבריחה מעפילים יהודים מסוריה לארץ ישראל. במקום בו נהרג הוצבה אבן זיכרון ועליה נכתב "פה נורה ונפל בן המשק חיים חרודי והוא בן כ"ג שנה, בשבת השחורה ב-29 ביוני 1946 בידי קלגסים בריטים".
גם בקיבוץ ניר דוד (תל עמל) מזכירים מדי שנה ביום הזיכרון את שני חבריהם שנהרגו מאש "קלגסים בריטים". בבוקר שבת, כשנודע על המצור שהוטל על עין חרוד ותל יוסף, יצאו 40 חברי ניר דוד לעזרתם. רק לקראת ערב הצליחו להגיע עם המשאית שהובילה אותם לשערי תל יוסף הנצורה. השוטרים הבריטים עצרו את המשאית והנוסעים ירדו והלכו דרך השדות מערבה, לעין חרוד. שניים נותרו לשמור על המשאית. משוריין בריטי התקרב למשאית והחיילים שבתוכו ירו כמה צרורות כדורים בנהג המשאית, יעקב גלזר. גלזר, שנורה במותניו, וברגליו הובהל לבית החולים בעפולה, אולם מת בדרך. טוביה ארטל נורה בראשו ומת במקום.
גלזר, בן 35, הותיר אישה, ילדה בת שלוש ותינוק בן מספר שבועות. ארטל, בן 35, ששוחרר רק שנה קודם מהבריגדה היהודית שבצבא הבריטי, הותיר אישה וילד בן ארבע. מעל קבריהם הפתוחים נאמר: "קורבנות יקרים וטהורים, חפי פשע, לא ירתיעונו מדרכנו ולא ישברו את רוחנו כבני אדם וכיהודים. ולכם, 'גיבורי הטנקים' מול ידיים ריקות: לכם הטנקים ולנו עקשנות החיים".
בתל אביב נורה למוות אליעזר מליחי, בן 24. כמו בכל הארץ, גם על תל אביב הוכרז עוצר, אולם הוא לא נאכף בקשיחות כמו במקומות אחרים. מליחי ישב עם שלושה חברים, על מפתן חנות מכולת בשכונת "מאה שערים" (היום רחוב הכובשים). הארבעה שוחחו ביניהם. לדברי חבריו של מליחי, שלושה חיילים בריטים מהדיוויזיה המוטסת, שנקראו ה"כלניות" בפי הישוב העברי, הסתתרו מאחורי חומה סמוכה. אחד החיילים ירה במליחי וכדור פגע בצווארו. החברים ביקשו להגיש לו עזרה, אך לדבריהם החיילים המטירו עליהם אש ואחר כך נמלטו. מליחי הועבר לבית החולים "הדסה" ושם מת מפצעיו. הוא נקבר בחלקת הקדושים בבית הקברות בנחלת יצחק.
ביישובים רבים נערכו סריקות אחר מאגרי נשק ומסמכים סודיים. קיבוץ יגור, שבו היו סליקים גדולים של נשק, היה במוקד החיפושים, במהלכם נגרמו לו נזקים כבדים וחברים רבים נעצרו. בקיבוץ מזרע החרימו מסמכים רבים של הפלמ"ח וביניהם כרטסת הפלמ"ח, שהייתה כתובה בצופן שהבריטים לא הצליחו לפענח.
הרב שהתיישב על הכיסא ונישא בכוח למכונית
הרס כבד נגרם ליישובים רבים וכ-2,700 בני אדם נעצרו. בזכות מידע מוקדם רבים מאנשי ההגנה והפלמ"ח נעלמו בטרם החל המבצע. בין העצורים היו חברי הנהלת הסוכנות היהודית - דב יוסף, משה שרת, דוד רמז והרב יהודה לייב פישמן. החיילים הגיעו לביתו של הרב בשבת ב-4:15 בבוקר. הוא ביקש כי יובילו אותו למעצר בהליכה או שיציבו שמירה על ביתו עד צאת השבת ואז יסיעו אותו למעצר. השוטרים השיבו לו כי על פי ההוראות עליהם לקחת אותו מיד. הרב התיישב על כיסא ונישא בכוח למכונית.
ההתנגדות הפסיבית שגילה הרב פישמן מול כוחות הצבא לא הייתה חריגה. הנחיה לפעול ברוח זו הועברה לרחבי הארץ, מפי הנהגת הישוב. ושוב מיומן קיבוץ אפיקים, שהיה מהמשקים בהם רוכז מאמץ החיפושים ביום ראשון: "בשעה 7:30 נותקו חוטי הטלפון לאחר התנצלות. צבא נוסף זרם למקום ואתם שוטרים ערבים, אנגלים ויהודים". עוד נכתב שם כי בשעה 10:30 קראו אנשי הצבא למוכתר הקיבוץ והציעו לו כי האנשים המופיעים ברשימה שלהם יצאו החוצה. מדובר ב"מבוקשים", בלשון ימינו. לאחר שדרישה זו נדחתה, נפרץ בשעה 11:10 שער הקיבוץ. משאית כבדה שהעמיד הקיבוץ אחרי השער, נדחפה ולא פחות מאלף שוטרים נכנסו פנימה. על פי ההערכה, מלבד אותם אלף, נוספים נותרו בכיתור סביב הקיבוץ.
רוב השוטרים היו עם מקלות, ועל פי הערכה כל שוטר חמישי או שישי נשא אתו נשק. השוטרים פרשו תיל שחילק את המשק לארבע ולא נתנו לאנשים לעבור ממקום למקום. בנוסף לזאת, הם הקימו מעין מכלאה עבור העצורים. על פי ההנחיה החברים שכבו בשרשרות, כלומר כשהם מחזיקים איש ברעהו, או מפוזרים על האדמה "ולא רצו ולא נתנו להזיזם. החיילים השתמשו בכוח, הכום במקלות, בכתי רובים ובאגרופים. סחבו את החברים על גבי הקרקע, מי בשערות ואת מי ברגלים. חבר המזכירות, קורין, מספר איך שראה חיילים סוחבים חברים ברגלים והגוף נסחב על הקרקע ותוך כדי זה סופגים החברים מכות אכזריות. הילדים והחברות לא נתנו לקחת את החברים, התנפלו על החיילים, נשכו והכו אותם. היו אנשי צבא שגילו הבלגה רבה ביחס לנשים והילדים, לעומתם היו חיילים שהכו מכות קשות עד מאד לנשים וילדים".
כך למשל "את קלרה ליפמן, חברה ותיקה במשק, אישה בת 42, סחבו ארבעה חיילים ברגליה על האדמה עד השער. שם העלו אותה על ג'יפ, הביאו אותה למכלאה מחוץ למחנה וזרקו אותה מהמכונית".
בדוח שהועבר לסוכנות היהודית נכתב עוד כי הבריטים אף לא התחשבו בחיילים משוחררים ששירתו בצבאם ושנשאו על חולצותיהם אותות מלחמה. בין העצורים היה גם צבי ברנר "ההולך על קביים, שהוכרח בדחיפות להיסחב על הקביים מחוץ למשק, למכלאה".
צבי ברנר היה שמונה שנים קודם יד ימינו ושומר ראשו של "הידיד", הלא הוא אורד וינגייט, הקצין הבריטי שהקים את פלוגות הלילה המיוחדות ולימד את היישוב העברי להילחם מחוץ למחנה. במלחמת העולם השנייה התגייס ברנר לבריגדה היהודית ושרת בצבא בריטניה. בקרב מול האויב הגרמני, באיטליה, נפצע קשה מפגיעת כדור בכתפו ומרסיסי רימון יד שריסקו את רגלו.
כמו על ברנר, גם על הנערים לא ריחמו החיילים הבריטים. על פי אותו דוח שסיכם עבור הסוכנות היהודית את אירועי אותם ימים, הנערים יוסף ויזנפלד ואברהם גוטליב, בני 15-16, הוכו עד שהתעלפו. עוד תואר כי "רודיק לוין, בן 15, הוכה קשה מאד".
השבוע תיאר לוין, היום קרוב לגיל 88 ואז קרוב לגיל 16, את אירועי אותו היום: "אמרו לנו להפריע לחיילים ולא לתת להם לעצור חברים. אני הייתי כבר אז בגובה 1.80 מטר והם ודאי חשבו שאני פלמ"חניק. הפלמ"חניקים בכלל נעלמו כשהגיעו הידיעות על הפשיטה. היה בחור פולני, יאנק היה שמו, בחור בריון שעבד במספוא. כל כך חזק, שהוא הרים סוס על כתפיו. הבריטים רצו לקחת אותו למעצר. אנחנו תפסנו אותו מצד אחד והבריטים מצד שני. כמעט קרענו אותו".
לא ברור אם בגלל שנראה פלמ"חניק או בגלל שניסה למשוך את יאנק, לוין הפך עבור החיילים כמי שדרוש למעצר. חיילים התנפלו עליו והחלו להכות אותו. הוא זוכר השבוע ששתי החברות מלכה גרין וקלרה גלילי התנפלו על החיילים בנסיון למנוע מהם את המעצר שלו. "מלכה גרין שירתה בצבא הבריטי וידעה אנגלית. היא צעקה על החיילים והכתה עם קומקום מתכת בראשו של חייל".
לבסוף לוין, הנער שנראה כלוחם פלמ"ח, לא נלקח למגרש המעצרים והובל מדמם מראשו לחדר חולים לילדים שהיה אז בקיבוץ. הוא הוכנס ל"לול" מתכת שנועד לפעוטות והוא זוכר שלצד אותו "לול" הוצב חייל בריטי ששמר עליו; נער בגובה 1.80 זב דם, בתוך לול פעוטות, ושומר בריטי לצידו.
במבט לאחור הוא חושב ש"הם לא היו אלימים וזה לא היה נורא. אני חושב מה היה קורה היום אם חיילים שלנו היו באים לעצור מבוקשים בשטחים ונשים היו מכות אותם בראש". אלא שלצד החיילים הרחמנים, היו גם כאלו שהחליטו להתאכזר: באפיקים הייתה אז קבוצה גדולה של 70 צעירים, חברי "קיבוץ בוכנוולאד". מדובר היה במי שהוגדרו אז "שארית הפליטה": אנשים ששרדו את הנורא מכל באירופה והגיעו לישראל במטרה להגשים את חלומם להקים קיבוץ בארץ ישראל, ואפיקים קלט אותם כקבוצה הכשרה.
"החריבו מקדש מעט של רוח האדם החופשית"
על פי דוח השבת השחורה שנכתב באפיקים, "קבוצת אנשי בוכנוואלד היו עם מספרי קעקע על ידיהם. היו חיילים שעזבו אותם, אבל באו חיילים אחרים הכו אום קשה וסחבו אותם בכוח מחוץ למשק. היו חיילים שצעקו: 'הייל היטלר' ואנשי הקיבוץ צעקו להם: 'פשיסטים'". בעיתון "על המשמר" נכתב כי "בייחוד התנגדו אנשי בוכנוואלד ואושווינצים, שטרם שכחו את הזעזוע שעבר עליהם אצל הנאצים".
קרוב למאתיים חברים ונערים נעצרו וכמחציתם שוחררו אחרי יומיים. 95 נותרו במעצר. "דבר זה גורם קשיים רבים למשק ובאופן מיוחד סובל בית החרושת של הקיבוץ לדיקטים ולארגזים", נכתב בדוח.
זו דוגמה אחד למה שקרה בעוד עשרות משקים שחוו את אירועי "השבת השחורה". מלבד ההרס שנזרע ביישובים, משקים רבים התקשו לחזור לשגרה נוכח גל המעצרים הנרחב. "מיד בהכנסי למחנה של אפיקים הרגשתי כי במשק הזה אירע משהו בלתי רגיל", כתב עיתונאי "על המשמר" שהגיע למקום. "מסביב למוסכים של המכוניות ובית החרושת הושלך הס. המכונות משותקות. במחנה נראות בעיקר חברות".
ביגור נמשכו החיפושים גם ביום שני. "חורבן יגור" הוגדר ההרס שזרעו החיילים בקיבוץ. בחיפושים נחשפו סליקים רבים וכמויות תחמושת משמעותיות. "הם יודעים יפה מאד מה הם עושים בהרסם את יגור, בהחריבם מקדש מעט זה של רוח האדם החופשית והיוצרת אשר הקים האדם היהודי בארץ ישראל", נכתב בעיתון "דבר".
בינתיים, לנמל חיפה נגררה עוד אנייה ועליה אלף פליטים יהודים ששרדו את השואה. מחנות המעצר היו מלאים והמעפילים שוכנו בבית מעצר צף, באניית "מקס נורדאו" שעגנה בנמל. לבסוף הורשו להישאר בארץ.
במעלה הכרמל, בגן פנורמה, עצרו בערב יום שני בלשים בריטים את הזמרת הילדה דוניצקיה, הכניסו אותה למכונית משוריינת ולקחו אותה למעצר ממושך, ללא כל הסבר. מבלים שהיו במקום סיפרו על קצין בריטי דובר עברית שיושב במקום שהתבטא כי "הפזמונים הפוליטיים, בעיקר של אלתרמן, אינם נראים לו".
המכה שהונחתה על הישוב באירועי השבת השחורה הייתה קשה מאד. נזק כבד נגרם, רבים נותרו במעצר, נשק רב הוחרם והתעורר ויכוח אודות התועלת שבמאבק הצבאי. בינתיים הוחלט להקפיא את הפעולות. אלא ששלושה שבועות אחר כך הניחו פעילי האצ"ל מטען רב עוצמה במלון "המלך דוד" בירושלים. מעוצמת הפיצוץ קרסו כל שבע קומות האגף הדרומי של המלון. כתשעים בני אדם, בהם גם נשים וילדים, נהרגו. תנועת המרי המשותפת הגיעה לסוף דרכה.