מרדיפות הנאצים להגשמת חלום בצה"ל: אשת החינוך המיתולוגית של הגליל

כשהיה מתקרב חג פסח ילדי גן "רימון" בקיבוץ בית קשת היו מכינים בחצר הגן תנור אפיה מלבנים שיצקו מבוץ ותבן. יום אחר כך יצאו עם הגננת שושקה ל"מסע יציאת מצרים". כלומר - יום שלם בשטח, שכלל בישול בשדה ומסע עד למעיין מוקף קנים, שעבורם היה היאור שבסבך הצמחיה סביבו החביאה יוכבד את משה הקטן.

כך, במשך 30 שנה, שושנה (שושקה) חביב גידלה וחינכה דורות של ילדים שעד היום מוקירים לה תודה וזוכרים את שנותיהם בגן של שושקה. השבוע, בגיל 86, הלכה לעולמה. שושנה יפרח נולדה בסופיה, בירת בולגריה, בשנת 1933 להוריה לאה (ליקה) ומשה קשלס. האם הייתה סוכנת ביטוח והאב היה חייט ונגר. לשושקה היתה גם אחות צעירה ממנה.

זה היה בית עם תודעה ציונית עמוקה ושושקה ואחותה למדו בבית הספר היהודי של סופיה, בו התחנכו ילדים מגיל הגן ועד סוף התיכון. לבית הכנסת הגדול של העיר היו הולכים באופן קבוע רק זקני הקהילה, אבל בחגי תשרי, בחתונות, בבר מצווה וברית מילה, כתבה שושקה בספרה "מן הבלקן עד כאן", נשמרו כל כללי המסורת היהודית.

היא זכרה ילדות מאושרת, מוקפת בבני משפחה רבים שחיו ביחסים קרובים. אולם כשהיתה בת שש פרצה מלחמת העולם השניה והמשך ילדותה נגזל ממנה. נחקקו חוקי גזע, היהודים נרדפו, הבולגרים שלחו את יהודי תראקיה ומקדוניה למחנות השמדה. שושקה זכרה כי בית הספר בו למדה הפך למטה של הצבא הגרמני ומאוחר יותר הרסו אותו הגרמנים עד היסוד. "למדנו כל פעם במקום אחר, לרבות בבית הכנסת הגדול", סיפרה.

יהודי סופיה גורשו ב-1943 לערי שדה. כך גם משפחת קשלס שהגיעה לעיר שדה ושכרה חדר בביתה של אשה שכונתה טיאה ריינה ("הדודה ריינה"). כילדה עברה בתקופת המלחמה חוויות של התנכלות ובוז. "את לא צריכה להתבייש שמכנים אותך 'יהודיה' כשם גנאי", היא זכרה שאמרו לה הוריה. "הם צריכים להתבייש. את שייכת לעם שהיתה לו ויש לו ארץ. אם תאמיני בזה חזק - אולי תזכי להגיע לארץ זו - היא ארץ ישראל - ולחיות בה", היו אומרים לה הוריה ברגעים הקשים.

לצד תחושת הנרדפות והמצוקה הקשה שושקה זכרה תמיד לטובה "אנשים שונים, דמויות מופת מתוך העם הבולגרי, שבמעשיהם הטובים, האנושיים, באהבת הזולת, באשר הוא אדם, עיצבו וחיזקו בי את נפש הילד לעמוד על זכותי להישאר ילד גם במלחמה, להאבק על כך, שכבודי ישמר בכל מחיר וטיפחו בי כוחות נפש להעיז ולחלום על עולם טוב יותר. ואם אני כותבת עתה שורות אלה, הרי זה בזכות העם הבולגרי הקטן והאמיץ שקרא תיגר על מכונת המלחמה הנאצית ומנע בכך את השמדת יהדות בולגריה", כתבה בסיפרה.

כשהסתיימה המלחמה שבה המשפחה לביתה ואחרי ארבע שנים, ב-1949, עלתה המשפחה לישראל. בתחילה שוכנו באוהל במעברה בפרדס חנה. הזיכרון החזק ביותר שלה מאותה מעברה היה הופעתו של זמר אופרה בלב מחנה האוהלים שהיה בשוליו של פרדס הדרים. מאותה הופעה מאולתרת נצרב בה שיר הערש "לילה, לילה" שכתב נתן אלתרמן והלחין מרדכי זעירא.

אחר כך עברה המשפחה למעברה באיזור חיפה, שם כבר זכו לגור בצריף קטן. היא סיפרה לילדיה כי אביה שהיה בעל תבונת כפיים יוצאת דופן הצליח להפוך את הצריף הדל לארמון קטן.

ב-1952 הצטרפה לקיבוץ בית קשת במסגרת חברת נוער של יוצאי בולגריה ויוון. את העולים הצעירים לימד המורה יפרח חביב, בן ה-22, ולקראת סוף לימודיה הפכו השניים לזוג.

בטרם הקימו משפחה, התגייסה שושקה לצה"ל, שירתה בנח"ל והיתה מפקדת כיתה. בנותיה, אביגיל ויעל אמרו כי היא הייתה גאה בכך. "שבע שנים קודם היא הייתה עדיין ילדה בתקופת המלחמה הקשה והנה עכשיו היא הייתה חיילת במדינת ישראל. היא אמרה שזו זכות גדולה שמיליון ילדים יהודים לא זכו לה".

עם שחרורה שבה לבית קשת. "היא ביקשה לעבוד במקום פתוח ובהתאם לבקשתה שובצה לעבוד בגן הירק שהיה ליד בית הספר כדורי", סיפרה בתה אביגיל. כדי להגיע לשם היה עליה לרכוב על סוס, מיומנות אותה הייתה צריכה לרכוש.

לאחר מכן החלה לעבוד כמטפלת. עולם החינוך קסם לה וכמי שהיתה תאבת ידע ביקשה לצאת ללימודים. היא יצאה ללימודים במסלול גננות במכללת אורנים ובמהלך השנים השתלמה בבית ברל ובאורנים במסלול הוראה.

היא ויפרח נישאו ולזוג נולדו ארבעה ילדים - עפרה, אביגיל, יעל ויותם. יפרח חביב, פלמ"חניק בנעוריו, היה במשך שנים רבות מחנך ומורה נערץ בבית הספר כדורי וסופר שכתב ספרי ילדים רבים. "הם הפרו אחד את השני, תמכו והעשירו זה את זו", אמרה בתם, יעל.

בני סלע, בן בית קשת, מתאר אותם כ"זוג יונים. תמיד היו נראים ביחד הולכים על מדרכות הקיבוץ". השניים הצטיינו בכישרון של סיפור סיפורים ובמשך שנים ארוכות, עד השנים האחרונות, היו מתאספות סביבם חבורת ילדים על אחת המדשאות ושותות בצמא את סיפוריהם. יפרח חביב הלך לעולמו לפני שלוש שנים.

פנינה פלמן, ארכיונאית הקיבוץ, סיפרה כי "שושקה היתה מחוברת לעולם הספרים ולתרבות בכלל. לאורך השנים, כתבה סיפורים לילדים בכתבי עת לילדים 'כולנו', 'פשוש' ו'מעריב לילדים'". חלק מהסיפורים פורסמו באנתולוגיות.

בשנות ה-90 הצליחה להגשים חלום ופירסמה שני ספרים: "מהבלקן לכאן" ו"עוללות סיפור ושיר". הספר הראשון נוגע בתקופת מלחמת העולם השנייה שיצא לה לחוות בהיותה ילדה בבולגריה. השירים והסיפורים שבקובץ "עוללות סיפור ושיר" נכתבו לאורך הרבה שנים. רובם נכתבו בהשראת הטיולים שערכה עם ילדי גן רימון.

פלמן הוסיפה כי "בד בבד עם אהבתה לספרים, צמחה אצל שושקה האהבה לטבע. לא פג תוקפה של אהבה זאת עם עלייתה ארצה. שושקה נהנתה תמיד מכל צמח, מכל פרח והורישה אהבה זו לילדיה וגם לילדים של הגיל הרך אתם עבדה. חברי בית קשת גם זכו להינות מאהבתה לתרבות ולטבע דרך העיצובים היצירתיים בוויטרינות של החגים, אותם עיצבה בהתנדבות".

לאחר מות בעלה מצבה הבריאותי הלך והדרדר. השבוע הלכה לעולמה. היא נקברה בבית הקברות של בית קשת, בלב השדות בהם טיילה עשרות שנים עם ילדי הגן. לצד ותיקי היישוב ותושביו החדשים, הגיעו להלוויה גם רבים מאותם ילדי גן שבגרו.