שיר לכת

"הצנחן העל-דורי": נושא הדגל של משמר העמק שלא שכח אף חלל

יורם רונן היה בכוח שחצה ראשון את תעלת סואץ ביום כיפור, ועל פעולותיו ההרואיות הוענק לו אות המופת. לימים הפך לאחת הדמויות המוכרות בעמק, וקולו הרועם לאחד הסמלים הבולטים בקיבוץ. הוא הלך לעולמו בגיל 82 והותיר אחריו אישה ו-4 ילדים. "איש עם מצפן ערכי מדויק מאוד"

גדול בעשייה ובנתינה למען מי שזקוק לעזרה. יורם רונן (צילום: דוד עינב)

את יורם רונן הכירו מאות ואולי אף אלפי אנשים כ"שובק". שובק ממשמר העמק, מהצנחנים, מהקייטנות והטיולים למשפחות יתומי הצנחנים, מימי זיכרון לחברים שאיבד במלחמות, ממסיבות שירה, מהמשאית. גדול בעשיה ובנתינה למען מי שזקוק לעזרה ולכתף תומכת. "איש גדול", מתאר אותו כל מי שהכיר אותו. גבוה, חזק ויפה, עם כף יד "מפרקת פרקי אצבעות כלחיצת מלחציים", וקול בס מרעים "שמזוהה בתוך המון גועש", כתב האלוף איתי וירוב בהספידו את שובק.

הוא נולד בשנת 1938 בחיפה להוריו יורק והלה גולדמן. אחרי שש שנים נולד אחיו, אמנון. בילדותם חלתה אמם ומתה והאב שהתאלמן הגיע עם שני ילדיו הקטנים לקיבוץ משמר העמק, בו גרה דודתם. המשפחה הקטנה נקלטה בקיבוץ במהרה. מקום העבודה בו עבד מרבית חייו היה קואופרטיב התובלה "תבור".

כמו כל ילדי הקיבוץ למד במוסד החינוכי "שומריה" וכשהיה בן עשר, ב-5 באפריל 1948, חווה עם חבריו ימים קשים: הקיבוץ עמד בפני מתקפה גדולה של "צבא ההצלה" של פאוזי קאוקג'י. מגני הקיבוץ עמדו במשך שלושה ימים מול מתקפה שכללה ירי מרגמות, תותחים ומשוריינים. הילדים והנערים הצעירים הוצאו בשיירה לקיבוץ מזרע ואחר כך עברו לגן שמואל. רק אחרי חצי שנה שבו לביתם. אחרי ששבו, הופצץ הקיבוץ על ידי מטוס עיראקי. בית הילדים נפגע, שלושה ילדים ואישה הרה נהרגו.

רונן (משמאל) וחבריו חובי ואלג'ם שנהרגו במלחמות ישראל (צילום: ארכיון משמר העמק)

כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל, ביקש להתנדב לחטיבת הצנחנים.

בתמונה מתקופת השירות הסדיר, ששמורה בארכיון משמר העמק, רואים את שובק ושני בני כיתה שלו, חברים קרובים מהקיבוץ. שלושתם במדי הצנחנים, עונדים כנפי צניחה ומחייכים.

עשר שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים נהרג החבר שבמרכז התמונה, יעקב ("חובי") עילם (בוכמן). במלחמת יום כיפור נהרג אורי ארבל (אלג'ם) - שבתמונה נמצא מימין. שניהם נהרגו בעת שחילצו חברים שנפצעו. על מעשי הגבורה שלהם עוטרו אחרי מותם. עילם עוטר באות המופת וארבל בצל"ש.

במלחמת יום כיפור שובק עצמו היה בחטיבת הצנחנים במילואים - "חוד החנית". הוא היה בכוח שחצה ראשון את תעלת סואץ ותפס את ראש הגשר ואחר כך בצוות שאיבטח את "החצר" שבראש הגשר.

עוד בוואלה! NEWS

אחרי מחאת התושבים: צה"ל יצמצם את הפגיעה בשמורת טבע בצפון

לכתבה המלאה
"בזמן הקרב אתה מדחיק את הרגשות". רונן עם דגל משמר העמק (צילום: רכיון משמר העמק)

יום אחרי הצליחה, החלו להמטיר המצרים אש תופת אל "החצר". מספר הנפגעים היה רב. שובק פעל כל העת לפינוי פצועים והרוגים. "בשלב מסוים הבין כי נוצר פקק נוראי בפריקת הפצועים והחללים שהגיעו לתחתית הסוללה על גדות התעלה בסירות גומי ואין מי שיאספם, בשל הטירוף של האש: מאות קני ארטילריה, משגרי קטיושה, מסוקים שהטילו חביות נפל"מ ואש נק"ל", תיאר סא"ל ג'ו ניסימוב ששרת בחטיבת הצנחנים.

"שובק זיהה טרקטור אזרחי שניטש על ידי המפעיל האזרחי המבוהל, עלה, הניע ללא מיגון ואפילו בלי גגון ברזנט, כמו לוחם אפוקליפטי התקדם לסוללה שגובהה היה כ-20 מטר, קצת גילח והנמיך ואז עבר לקו המים", תיאר ניסימוב. "הוא העמיס על הכף הגדולה פצועים וחללים, שב לטפס על הסוללה בחזרה לחצר להביאם לתאג"ד העמוס לעייפה. וחוזר חלילה. לא חס על עצמו. לא פחד. רק הונע בצורך להציל אנשים מהתופת".

"זה מוזר, כי אני לא זוכר במדויק", סיפר שובק בריאיון שנערך איתו לעיתון "במחנה" ."אך חבריי סיפרו שבשלב מסוים לחיילים האחרים לא היה כוח לסחוב יותר פצועים, ואני לקחתי פיקוד על 'שופל' ופיניתי אותם באמצעותו. צריך להבין שמדובר במחזות מאוד סוריאליסטיים. מי שלא חווה מלחמה לא יוכל להבין את המורכבות".

לדבריו, "בזמן הקרב אתה מדחיק את הרגשות הצידה וחושב רק על כאן ועכשיו... מה שהוביל אותי באותם רגעים היה להישאר בחיים כדי להציל חיים ולפנות פצועים, ולא המחשבה על מה שהותרתי מאחור".

"אם יש גבורה שמאפיינת את החטיבה, היא הטיפול במי שנותר מאחור"

שנתיים אחרי המלחמה הוענק לו אות המופת על ידי הרמטכ"ל מרדכי (מוטה) גור. "בהיותו בצוות שאיבטח את החצר שבראש-הגשר, פינה בעצמו נפגעים רבים תחת אש ארטילרית כבדה של האויב, תקיפות מטוסים והליקופטרים, מרגע הצליחה ועד להפסקת האש. במעשיו אלה גילה סמ"ר יורם רונן אומץ-לב, אחוות לוחמים ודבקות במשימה למופת", נכתב בתיאור המעשה שבגינו הוחלט להעניק לו את העיטור.

הוא שב לבית ולמשפחה, אבל הכאב על אובדן החברים ליווה אותו. "איבדתי יותר מדי חברים במלחמה ההיא, ועבורי הניצחון הצבאי, הטקטי, הוא לא חזק במשמעותו כמו האובדן האישי שאני חשתי, שהוא הרבה מעבר לכמות שאדם מסוגל לספוג", אמר באותו ריאיון.

"אני לא חושב שאני גיבור, הרי בסך הכול תפקדתי בסדר במצב קשה. על ידי היו עשרות, בהם כאלה שעברו ב'חצר' במקרה, שחטפו כדור בראש, ואחרים חיפשו מחילות להסתתר בהן ולא תפקדו. הטריק הוא לדעת לתפקד ולא לאבד את העשתונות במצבי לחץ. לא כל אחד יכול להתגבר על הפחדים האלה, אבל מי שכן יכול לא נחשב לגיבור, הוא פשוט מבצע את תפקידו בקרב. אם יש גבורה שמאפיינת את החטיבה שלנו, היא הטיפול במי שנותר מאחור, במשפחות השכולות. הלקח המשמעותי ביותר מהמלחמה ההיא הוא לעזור למי שנשאר", הוסיף.

שובק מקבל את עיטור המופת משר הבטחון שמעון פרס והרמטכ"ל מוטה גור. 1975

ועבור שובק הדאגה למשפחות השכולות שנשארו ללא בעל ואב היתה משימה אותה נשא מאז כל חייו. הוא היה פעיל מרכזי בקרן לטיפול בחללי משפחות הצנחנים. "שובק היה מאותם אנשים שנתנו לנו טעם לחיים וחיבור לאבא הנוכח-נפקד", אמר עליו השבוע אלון ולד, שטרם מלאה לו שנה כשאביו, סרן רמי ולד, נהרג במלחמת ששת הימים בקרב ליד בית הספר לשוטרים בירושלים. היום ולד הוא ראש תחום אירועים של אתר גבעת התחמושת.

"יש בי הכרת תודה ענקית לאיש הזה", אמר ולד. "איש צנוע עם נתינה אין סופית. נתינה ללא תנאי. הבקשה היחידה שלו היתה שבדרך צפונה אעבור אצלו עם המשפחה לכוס קפה ועוגה. הוא ליווה אותי לאורך החיים. היה מתקשר בתחנות חיי - סיום קורס קצינים, לימודים, נישואים, הורות והיה אומר כמה הוא גאה בי. לשמוע את זה ממנו, היה מאד חשוב עבורי, כמו גם לקבל את הצ'פחה החזקה והאוהבת שלו. התמסרתי לצ'פחה הזאת", אמר ולד.

הוא סיפר גם על הטיולים והקייטנות ששובק וחבריו היו מארגנים, כמו גם התייצבות בכל יום זיכרון לחללי הצנחנים באנדרטה בתל-נוף ובימי השנה בבתי הקברות. "הוא היה ממפיקי כל אותם אירועים, דמות קבועה, תמיד מביא איתו כלי אוכל שייצרו במפעל של משמר העמק. זכורים לי שיחזורי קרבות מושלמים שהוא וחבריו היו עושים וגם אירוע מיוחד שהיה לפני הנסיגה מסיני; אותם מתנדבים בקרן הצנחנים שיחזרו עבור הילדים את מעמד הר סיני. שובק הגדול עם הקול הרועם היה בתפקיד אלוהים", נזכר ולד.

"הוא היה חלק מחבורה מופלאה. כל אחד מהם היה משהו מהאבא שרציתי שיהיה לי", אמר. "היתה לו עוצמה אדירה. חשבתי ששום דבר לא יכול לגעת בו".

שובק וחבריו צביקה לוי ואליושה (צילום: דוד עינב)

אחרי שהשתחרר משירות סדיר, שב שובק לקיבוץ והקים משפחה עם בת-זוגו, שרהל'ה. לזוג נולדו ארבעה ילדים - לליב, אורי, גלי ונטע-לי ושמונה נכדים.

בקיבוץ היה דמות מרכזית. הקול הרועם היה אחד הסמלים הבולטים שלו ובמשמר העמק מספרים שהקול שלו בלט במשחקים של הפועל משמר-העמק בליגה הלאומית בכדורסל (אז הליגה הבכירה) בערבי שישי; האוהדים הוותיקים זוכרים איך קולו הפחיד את שחקני היריב ועזר למשמר העמק בניצחונות הירואיים על הפועל ומכבי תל אביב.

"צנחן, אב דואג וחבר אמת"

אורה רון, חברת המשפחה, כתבה כי "מהר מאד תפס שם עמדת מנהיג והפך מנהג פשוט לסדרן עבודה וחבר בהנהלת הקואופרטיב ולא היה איש בעמק שלא הכירו עם ה'מק' דיזל הכבד שלו. הוא היה אדם רגיש האוהב את הנופים הנפלאים של הארץ ונהנה מכל דבר חדש שמוצא באזורים המגוונים שבהם נוסע. מבעד לחלון המשאית נוסע נהג שאוהב את הארץ הזאת, שרואה כל מפעל חדש שהוקם, כל כביש וגשר שנסלל, עין ציונית ואוהבת".

רון ציינה כי לצד מעורבותו ותרומתו לחיי הקיבוץ "היה דמות להזדהות ואדם המקרין דוגמה אישית וערכית לדור הצעיר. במשמר העמק, הופך לשורש מהשורשים. נושא דגל הקיבוץ בכל אירוע בגאווה, אדם חזק, אמין, איש שאפשר לסמוך עליו".

עם מותו ונוכח מגבלות הקורונה, נאלצו המשפחה והקיבוץ להודיע שההלוויה תיערך בחוג המשפחה. "שמענו משפחה והבנו שבנו מדובר. ובאנו", כתב האלוף איתי וירוב.

"צנחן על-דורי", כתב וירוב בדברי הספד. "הוא היה צנחן ואב דואג וחבר אמת. והוא היה איש עם מצפן ערכי מכוייל ומדויק מאוד, של מה שנכון וראוי וצודק ויפה, והמצפן הזה לא היה בזכות עברו ואפילו לא בגלל הפעם ההיא שעוטר במופת. אלא בגלל הדרך שבה חי ובה התהלך בינינו, מסע חייו היה לנו לאות ולמופת".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully