ד"ר אדר הייתה במשך שנים מוכרת כרופאת הילדים חדת האבחנה שעברה בין המרפאות ברחבי העמקים. לאורך הקריירה המקצועית הארוכה הייתה אדר גם מנהלת מחלקת הילדים בבית חולים העמק, ופיקחה על הטיפול הרפואי בילדים ב-44 מרפאות באזור. אתמול הלכה לעולמה בקיבוצה יפעת, והיא בת 104.
היא נולדה בשנת 1915 בעיר מכרות הפחם אוסטרבה שבממלכה האוסטרו-הונגרית (כיום צ'כיה). אדר הייתה בת שנייה להוריה מרים-דבורה ופרדיננד קראוס, שהיו אנשי חינוך. עם סיום לימודיה בבית הספר החלה בלימודי רפואה בפראג. בסוף 1938 נישאה לאוטו אדרר, שמאוחר יותר ייקרא מיכאל אדר. זמן קצר לאחר נישואיה החלה לעבוד כרופאה בבית החולים בעיר.
אך את מסלול חיי הזוג הצעיר ריסקה המלחמה שפרצה. הנאצים כבשו את צ'כיה וחנה נאלצה להפסיק את עבודתה כרופאה. השניים החלו במסע בריחה לארץ ישראל, יחד עם אחותה ואחיו.
אל תפספס
ארבעת הצעירים עלו על אניית משא שהפכה לאניית המעפילים "פרוסולה". כשזו התקרבה לחופי ארץ ישראל, גירשו אותה הבריטים והיא נאלצה לעגון בנמל טריפולי שבלבנון, ואחר כך בביירות. עם עזרה מצד הקהילה היהודית בעיר, עברו המעפילים לאנייה "טייגרהיל" וב-2 בספטמבר 1939 הגיעו לחופי ארץ ישראל בתום מסע שנמשך ארבעה חודשים. הוריה, מהם נפרדה בגיל 24 בלבד, נרצחו בשואה, כמו עוד רבים מבני משפחתה.
כמו ד"ר אדר, באותם הימים הגיעו לארץ ישראל רופאים רבים. חלקם לא הוכרו על ידי שלטון המנדט הבריטי ואחרים לא הצליחו למצוא עבודה. אדר החלה לעבוד כאחות ולאחר זמן מה הצטרפה עם בעלה ל"קבוצת השרון" שחיפשה חובשת בשליש משרה. קבוצת השרון הייתה קבוצה שהתיישבה ברמת דוד ומאוחר יותר, עם ההתאחדות עם פורשי קיבוץ בגת, הקימו ב-1952 את קיבוץ יפעת.
מרים אהרוני, ארכיונאית הקיבוץ, כתבה בהספד הפרידה מד"ר אדר כי "בני הזוג עברו מהפך עצום בחייהם; הם הסתגלו לתנאים של מחסור, לעבודה פיזית, לשיתוף בכל תחומי החיים לקנאות לשפה העברית, לתרבות שנשענה על מסורת יהודי מזרח אירופה. הם אהבו את החיים החדשים האלה, נקשרו למקום ולחברים וביקשו להתקבל לחברות. את היום שבו אושרה קבלתם לחברות בקבוצה תיארה חנה לימים כאחד הימים המאושרים ביותר בחייה. אחרי כמעט שנתיים של נדודים, אי ודאות ותלישות, היו להם סוף סוף הרגשת שייכות ובית אמיתי".
ד"ר אדר התקבלה לסטאז' בבית חולים כרמל ובשנת 1954 סיימה השתלמות ברפואת ילדים ומימשה את חלומה. עם המעבר לקיבוץ יפעת לא רק שזכתה סוף סוף לגור בדירה עם חשמל ומקלחת, אלא גם קיבלה ג'יפ לצורך עבודתה. מדובר היה בג'יפ אמריקאי ישן שחיברו לו גג אלומיניום מאולתר. כשהיא מצוידת באקדח קטן, החלה להסתובב בין עשרות ישובים בעמקים, חלקם ליד הגבול, כמדריכה ומלווה של רופאי ילדים במרפאות הישובים. כשראו את הג'יפ המתקרב ידעו במעברות ובישובים הכפריים בעמק יזרעאל ובקעת בית שאן שהנה ד"ר חנה אדר שוב מגיעה לביקור במרפאה.
אהרוני כתבה כי "עד מהרה הלך שמה לפניה כמאבחנת בלתי רגילה, רופאה מסורה ללא גבול לילדים ולמשפחותיהם, מכירה וזוכרת כל מחלה וכל פציעה של ילד, חוקרת את ההיסטוריה המשפחתית והתורשתית, מנהגי המשפחה וסביבת הילד". אהרוני הוסיפה כי אדר הייתה "הופכת כל אבן במאמץ לאבחן צירוף סימפטומים נדיר. במקום הראשון העמידה חנה את הרפואה המונעת: חינוך אימהות ומטפלות לשמירה על הרגלי היגיינה ותזונה מתאימים לילדים, בידוד הילד החולה כדי למנוע התפרצות מגיפות, מתן חיסונים בזמן ומעקבי גדילה והתפתחות מלידה עד בגרות. כל הכלים האלה לא היו ברורים מאליהם לפני שישים שנה".
לצד המסירות וההשקעה האדירה בעבודתה, גידלה אדר עם בעלה שלושה בנים: דני, יורם ובני.
לאורך חייה ביפעת גילתה מעורבות בחיי הקיבוץ וחרף הזמן המועט שנותר לה הייתה שותפה בחיי התרבות בקיבוץ. במשך מספר שנים ריכזה את ועדת התרבות בישוב, הייתה חברת המקהלה המקומית ואף ניצחה עליה במשך מספר שנים. את הניצוח למדה מאביה שניצח על מהמקהלה בבית הכנסת בעירם בצ'כיה.
הודות לתבונת הכפיים שלה, אדר אף ייסדה בקיבוץ חוג בו יצרו צעצועים למשפחות ולבתי הילדים. אדר אמרה לאהרוני כי "גיליתי שמי שעמוס מאוד, תמיד מוצא זמן לעשות עוד משהו".
לאורך השנים, עד גיל 76, התמידה בעבודתה כרופאה, זכתה להערכה רבה ונחשבה לסמכות מקצועית בכירה. כתב עיתון "על המשמר" ביקר ב-1969 בעיירה מגדל העמק, ותיאר את אדר כ"נמוכת קומה, רזונת, בפנים המביעות תבונה ורוך אך גם החלטיות". כבר אז היה לה ותק של 16 שנה ביישוב, שצמח מתוך מעברה. את עבודתה במקום החלה בצריף דל, ובעת ביקור הכתב כבר עבדה מתוך מרפאה מרווחת.
גם כשיצאה לפנסיה המשיכה לעבוד, והתנדבה בארכיון של קיבוץ יפעת, תוך שהיא ממשיכה ללמוד ולהדביק את מהפכת התקשורת בעזרת המחשב. בגיל מאה אמרה בראיון לאהרוני כי "נפש האדם לא השתנתה, אבל מידע שהיה פעם רק למעטים, משכילים, לפעמים רק במקום מסוים - היום הוא מידע פתוח, בינלאומי, חופשי לכל אדם מתעניין". היא הסבירה כי זהו פוטנציאל נפלא להרחבת אופקים, לנאורות, לשיתוף במחשבות ולמאבק בדעות קדומות. "אך מצד שני", הוסיפה אדר, "זהו גם פוטנציאל להפצת מידע כוזב, דעות חשוכות, הפצת שנאה, תוקפנות ואלימות. קשה לדעת מה יגבר על מה. תמיד הייתי אופטימית, אז אני מקווה גם עכשיו שהעולם יהיה יותר טוב".
אדר תובא למנוחות ב-15:00 בבית העלמין של קיבוץ יפעת.