אלון הלוי נולד בדצמבר 1941 בקיבוץ בית השיטה, והיה מוכר בעמק כאיש אדמה, נמרץ, חייכן ויפה תואר. הוריו מרדכי והטי הלוי, הגיעו לקיבוץ מאודסה, וחמשת ילדיהם היו שותפים להקמת חמישה קיבוצים שונים ברחבי הארץ. בשבוע שעבר הלך הלוי, שהיה מגיבורי פעולת נוקייב לכיבוש מוצב סורי במזרח הכנרת בשנת 1962, לעולמו.
אביו מרדכי, בן להורים שהגיעו מאודסה לחיפה, הכיר בבית השיטה את הטי, שהגיעה עם משפחתה מגרמניה לארץ ישראל בשנת 1933, אחרי עליית המפלגה הנאצית לשילטון. הם התחתנו, כשלהטי הייתה ילדה מנישואים קודמים ולזוג נולד ילד משותף - אלון. שבעה חודשים אחרי שנולד, נהרג אביו בתאונה בעת אימון טיסה.
מרדכי הלוי היה פעיל ב"הגנה" והחליט כי עליו ללמוד דאייה, משום שהאמין שזו התחלה והכנה לחיל האוויר העתידי. הוא הצטיין בלימודים ועמד בבחינות. שנה לאחר מכן, הוזמן לטיסת נסיון, אבל זו נסתיימה באסון. תוך כדי טיסה מעל גבעת המורה שבעמק יזרעאל, התנגש האווירון של מרדכי בסלע בולט והתרסק. הוא נהרג במקום והוא בן 27.
אל תפספס
מגיל צעיר אהב אלון את עבודת האדמה, ובמקביל ללימודים הוא הפך בגיל 15 לעובד בפלחה של הקיבוץ. עם הגיע מועד גיוסו, התגייס לסיירת גולני. בשלב שבו היה כבר לוחם ותיק בסיירת, השתתף אלון יחד עם חבריו בפעולת נוקייב. הפעולה, שיצאה אל הפועל בלילה שבין 16 ל-17 במרץ 1962, הייתה פעולת גמול בכפר ובמוצב סורי שישבו על הגדה המזרחית של הכנרת, מצפון לעין גב, לנוכח פגיעות חוזרות ונשנות בדייגים הישראלים בכנרת.
המבצע הוטל על חטיבת גולני בפיקודו של מרדכי (מוטה) גור. במהלך הקרב, התגלה אחד הכוחות בעת שהיה בדרכו למוצב הסורי, ובמקום התפתח קרב קשה, שהתפשט על לתעלות המוצב. בקרב נהרגו שבעה חיילי צה"ל, ולצבא הסורי היו כ-35 הרוגים. על חלקו בקרב צוין הלוי לשבח על ידי מאיר זורע, אלוף פיקוד צפון, יחד עם חיילים נוספים.
"זה היה קרב ראשון, ואני מקווה שהאחרון"
בעיתונות התקופה נכתב כי "סמל אלון הלוי חיסל כמה מחיילי האויב תוך קרב. משנפצע, חבש את עצמו וסייע בפינוי הנפגעים". בתיאור המעשה שנכתב בעת שהוחלט להעניק לו צל"ש אלוף, נכתב כי "בעת הלחימה על מוצבי כפר נוקייב, רץ רב"ט אלון הלוי בראש הכוחות וטיהר יחד עם עמוס צוקר ודניאל ורדון את מוצב האויב תוך מטר כדורים ורימונים".
"אכן, מצד אחד מוכנים ללכת לכל מבצע בעוז. מצד שני, הם מבקשים להישאר אלמונים", נכתב אחרי אותו קרב על הלוי וחבריו. תכונות אלו אפיינו את הלוי לאורך חייו - אומץ לב, מסירות, רעות וצניעות.
תוך כדי חזרת הכוח דרומה לעבר עין גב, נורתה עליהם אש ארטילרית כבדה. הלוי הבחין תחת אש בחייל מדמם, שמצבו היה קשה מאוד. הוא רץ עד עין גב ושב עם אלונקה, שעליה נשא הכוח את הפצוע ובכך ניצלו חייו. בשבוע שעבר, כשמשפחת הלוי ישבה שבעה, התקשר למשפחה החייל שהציל, אלי שקמה, וסיפר להם את ארועי אותו לילה.
שי, בנו של אלון, אמר כי אביו היה מספר על אותו קרב רק כשהפצירו בו לעשות זאת. "הוא לא אהב להצטייר כגיבור גדול", הסביר בנו. הלוי עצמו נפצע בקרב בפניו, באורח קל. לעיתונאי אורי פז מעיתון "על המשמר" אמר הלוי אחרי הקרב: "זה היה קרב ראשון, ואני מקווה שהאחרון". לצערו זה לא היה הקרב האחרון.
עם שחרורו שב למשק, לענף הפלחה כמובן. ב-1966 הכיר את פגי, שהגיעה לבית השיטה כתלמידת אולפן. הבחורה הצעירה הייתה בת למשפחה שערב מלחמת העולם השנייה נמלטה מגרמניה לפיליפינים. הזוג הצעיר נישא, ועם השנים נולדו להם בן ובת - שי ושרון.
שנים בודדות לאחר שחרורו, במהלך שירות מילואים בתקופת ההמתנה המתוחה ערב מלחמת ששת הימים, הוצב הלוי עם יחידת המילואים שלו באזור קיבוץ כפר הנשיא. חוליות של חיילים סורים חדרו מרמת הגולן, אז בשליטת סוריה, לישראל. הם נהגו להניח מטעני חבלה במקומות שונים ולשוב בחזרה לארצם.
במהלך אימון בזמן המילואים נפגע הלוי בבטנו מרסיסי כדור שהתפוצץ בקנה רובה של חברו. אחרי שבוע בבית החולים, שב הלוי ליחידה וישר כשהתייצב בבסיס, ניתנו לו רובה ואפוד של חייל אחר ונאמר לו כי עליו לפקד על מארב באזור. צה"ל והמדינה כולה היו באותם ימים כמו קפיץ מתוח, ובתחושה של ימים גורליים לעתיד המדינה. בגבול עם סוריה ארעו באותם ימים מספר תקריות של ירי כוחותינו על כוחותינו, בהם נהרגו שלושה חיילים.
הלוי ושלושת החיילים שאיתו המתינו לחוליית אויב שתגיע ממזרח, מכיוון הירדן ההררי. אלא שלהפתעתם במהלך הלילה הבחינו בדמויות שבאות לעברם ממערב, מתוך ישראל, ואף היה נדמה כי הם לבשו מדי צה"ל. הדמויות לא ענו לסיסמא שהשמיעו החיילים מהמארב, והחלו לירות על הלוי וחבריו. במקום התפתח קרב קשה. אלו היו חיילים סורים שחדרו לישראל כבר בבוקר, וכנראה היו בדרכם בחזרה לסוריה, ייתכן ובידיהם היה אף מודיעין על המארב הישראלי.
הלוי נפצע קשה מפגיעת שני כדורים. לעיתונאי שלמה מן מאתר "נעמוש" סיפר לפני כמה שנים כי "הרבצתי קללה - 'טפויומאט עוד פעם בית חולים'. הנשק איכזב אותי. הייתה לו הזנה כפולה וזה בגלל שהיו פותחים איתו בקבוקי טמפו וכל מיני, מה שגרם להזנות כפולות. זה לא היה הנשק שלי וגם החגור לא היה שלי".
עבד לאורכה ולרוחבה של הארץ ונטל חלק בפרויקטים רבים
בהתקלות נהרגו אבנר זמיר ושלמה גרינשפן. הלוי, פצוע ומדמם, חשש מבואו של כוח סורי נוסף והצליח לזחול 50 מטרים מהמקום ולחכות לחילוץ. החייל הרביעי יצא להזעיק עזרה. רק שלוש שעות לאחר ההתקלות פונה הלוי לבית חולים. אחרי תקופת שיקום ממושכת, שב הלוי למשפחתו ולקיבוץ.
בשנת 1970 עזבה המשפחה את בית השיטה ואחרי מספר שנים של מגורים במקומות שונים, קבעו את ביתם במושב רמת-צבי שברמת יששכר. "הוא היה איש של אנשים", אמר בנו. "היה משוחח עם כל אדם שפגש במושב, מתעניין בשלומו ובחייו התעניינות אמיתית ואכפתית. היה לו חיבור מיוחד עם החבר'ה הצעירים במושב".
פגי עבדה כמורה לאנגלית ואלון עבד לאורך כל השנים כמפעיל ציוד כבד, בחלק מהשנים כעצמאי ובתקופות אחרות כשכיר. הוא עבד לאורכה ולרוחבה של הארץ ונטל חלק בפרויקטים רבים להקמת כבישים, מחלפים ובנייני מגורים באזור הצפון. "לא הופתענו שבחר בעמל כפיים והיה גאה בבחירתו", אמרו בני כתתו בהלוויה.
הבן שי אמר כי עד לפני חצי שנה, כשהיה כבר בן 78, התעקש אביו להמשיך ולעבוד על הכלים הגדולים. "הוא כל כך אהב לעבוד ופשוט לא רצה לרדת מהטרקטורים", סיפר. "גם בסופי שבוע ובשעות שאחרי העבודה המשיך לעבוד - בגינה, במסגרות ובעבודות שונות שאהב". רק לאחר הפצרות חוזרות ונשנות של בני המשפחה, הסכים לרדת מהטרקטורים.
בחירותיו המקצועיות מזכירות את מסלול חייו של אביו. גם הוא עבד בפלחה של בית השיטה, ובמקביל רכש והרכיב מכונות חקלאיות. אחת העסקאות המוצלחות של האב מרדכי היתה רכישת טרקטור 4-D וקומביין "ג'ון דיר", בעסקה שעשה בעבר הירדן. בעת המשא ומתן הממושך לרכש הטרקטורים, קרא לעצמו "אבו-אלון", כששב הביתה נולד בנו והוא אכן קרא לו "אלון".
לפני שבוע וחצי החל אלון לחוש בכאבים ואושפז בבית החולים. בביטנו התגלה גידול, מצבו הדרדר במהירות, והוא מת והובא למנוחות ברמת צבי. הותיר אחריו את רעייתו, פגי, בנו וכלתו שי ולירון, בתו שרון ושלושת נכדיו, מיקה, אדר ונועם. בלווייה ספדו לו חבריו מהכיתה: "אלון היה היפה תואר שבין בני כל הכיתות בקיבוץ, ללא מתחרים. הוא היה זקוף קומה וחייכן, רואה טוב ועושה טוב. מוביל בקולו בעוצמה את שירת היחד שלנו".