בישראל צרת המותניים של שנות ה-50 וה-60 במאה הקודמת, חלמו הצברים הצעירים על מסלולי טיולים הרפתקניים לסלע האדום בפטרה שבירדן, או על טבילה במי נהר הליטני בלבנון. אחד מאותם מסלולים מפתים היה מירושלים לעין גדי, דרך הרי חברון.
עד 1967 עבר המסלול בשטח ממלכת ירדן, וההליכה בו הייתה מלווה בסכנה. בדצמבר 1954 זוג נערים בני 18, שושנה הר-ציון ועודד וגמייסטר, נרצחו בעת שצעדו בנתיב זה.
מלחמת הבזק ביוני 1967 הפכה בתוך שישה ימים את המדינה המצומקת והמאוימת, לממלכה שנמתחת
מתעלת סואץ ועד החרמון ומהים עד הירדן. "הייתה התרוממות רוח שניזונה בעיקר מהלחצים והחרדות שקדמו למלחמה", תיאר בועז אפלל מקיבוץ יפתח את התחושה בתקופה שאחרי המלחמה. "פתאום הכול נפתח ונוצרה מציאות חדשה. הייתה התרוממות רוח, לפני שהבנו מה עוד יתפתח מזה ואיזה צרות יתעוררו. אז פשוט רצינו לטייל".
עכשיו, כשמסלול ירושלים- עין גדי היה בשליטת ישראל ולא מסוכן יותר, אפלל וארבעה חברים נוספים, באמצע שנות העשרים לחייהם, החליטו שהגיע הזמן לצעוד בדרך שעוברת שעוברת בנופי בראשית, מירושלים בואך עין גדי שעל שפת ים המלח.
חבר שישי נגרע מקבוצת המטיילים, נוכח מבחן באוניברסיטה שנקבע לו ברגע האחרון. אבל הוא כבר הספיק לציין מאורע משמעותי ביותר באחד האתרים שנכבשו במלחמה. היה זה מאיר ברוזה, לימים פרופסור נודע לחקר החרקים ואז צנחן מילואים מהישוב מוצא, שנלחם בקרבות בירושלים וסביבותיה.
את החתונה שלו, שמועדה נקבע עוד לפני המלחמה ל-15 ביוני, החליטו ברוזה ואשתו המיועדת, רחל, להעביר למערת המכפלה. הסעות לאורחים יצאו מחניון בנייני האומה בירושלים.
לקבוצת הטיילים שהוגדרה אז בעיתון "מעריב" "חמשת המופלאים", חיכתה בדרך הפתעה לא נעימה; הם נתקלו בחוליית מחבלים מארגון הפתח שפתחו עליהם באש. בידי "המופלאים" היה רובה צ'כי שהשאילו ערב קודם מברוזה, והם הצליחו לפגוע באחד המחבלים ולחמוק מהמקום. לעין גדי כבר לא הגיעו בטיול זה.
הטיול של החמישה היה שונה במקצת מטיולים אחרים בימים שאחרי המלחמה, אבל דמה לרצון שגאה בקרב מאות אלפי ישראלים, שנהרו אז בעיקר למזרח ירושלים ולערי הגדה המערבית. רבים גם עלו לגלות את יופיו של הגולן והיו שהרחיקו עד למרחבי סיני.
עם ישראל היה בבולמוס לגמוע את המקומות החדשים שנפתחו בפניו. חודשיים וחצי אחרי המלחמה, העריך עיתון "הצופה" כי מספר המטיילים ל"שטחים המשוחררים" כבר הגיע לכמה מיליונים. יש לזכור כי אוכלוסיית המדינה מנתה אז רק 2,700,000 תושבים. כלומר, מאות אלפי ישראלים נהרו בתקופה קצרה כמה פעמים למזרח ירושלים, יהודה ושומרון, רמת הגולן וסיני.
לעיתוני סוף השבוע שאחרי המלחמה צורפה "מפת ישראל תשכ"ז" שכללה את סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית ורמת הגולן. שבועיים אחרי המלחמה, פקקו מכוניות את כבישי ירושלים, והמונים הגיעו לשווקי העיר העתיקה. גוף בשם "מפקדת הגדה המערבית" ניסה לשלוט על זרם המבקרים, שביקשו להגיע לשכם, בית לחם וחברון, והנפיק אישורי כניסה מיוחדים.
אבל הניסיון לפקח על המבקרים נכשל; פקק ענקי סתם את רחובות בית לחם, וגם ההוראה שאסרה לערוך קניות בגדה המערבית הפכה לאות מתה. בעיתון "מעריב" דווח כי חיילים וקציני צבא נראו גם הם בין הקונים.
המבקרים לא הסתפקו בקניות והותירו ערימות אשפה בבריכות שלמה, שברו רצפת פסיפס עתיקה בארמון הסולטן ביריחו, ועשו כבשלהם ממערות קומראן ובית הכנסת העתיק בתל יריחו. עשרה ימי תיירות ישראלית הספיקו כדי שהצבא יסגור את מערת המכפלה ואת קבר רחל לצורך ניקוי ושיפוצים, נוכח הלכלוך והנזקים שנגרמו לשני האתרים.
עיקר הטיולים היו טיולים מאורגנים. כל גוף שכיבד את עצמו הוציא את אנשיו למסע במחוזות הארץ החדשים; מפלגות, ארגונים, חברות טיולים, ארגוני עובדים, עיריות וקיבוצים. בין הקבוצות המאורגנות שיצאו לטיולים היו גם משפחות חיילי מילואים שהשתתפו במלחמה. ממכתב זועם ששלחה חיילת המילואים צ.ל., ששירתה בעת המלחמה בסיני, עולה כי משפחותיהן של חיילות המילואים משום מה לא נהנו מהמחווה הצה"לית.
אפילו טיול לאילת עבר דרך ירושלים, בית לחם וחברון
סניפי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) בשכונת התקווה, עבר הירקון, קריית שלום ומרכז תל אביב הוציאו את כל טיולי חג הסוכות שארגנו לשטחים שנוספו לישראל: בית לחם, חברון ורמת הגולן. אפילו טיול שיעדו היה אילת עבר דרך ירושלים, בית לחם וחברון. סניף בת ים של המפלגה הוציא טיול לעזה ואל-עריש.
עובדי חברת חשמל יצאו מיד עם תום המלחמה לסיור בכותל, רחבת הר הבית, חברון ובית לחם. הטיול יצא לדרך לאחר אישור מיוחד שניתן להם מהצבא, כמחווה על כך שחירפו נפשם בתקופת המלחמה. עשרות מהם התגייסו בימי המלחמה ועלו לירושלים כדי לסייע לחבריהם לתקן 18 קווי מתח שנפגעו מהפגזות ירדניות. את התיקונים ביצעו במקרים רבים תחת אש.
יום סיום המלחמה היה עבורם חג כפול - באותו יום גם מציינים בחברה את יום חנוכת תחנת הכוח הראשונה בארץ ישראל.
חג שבועות, שנחגג רק שלושה ימים אחרי תום המלחמה, המחיש את הכמיהה של עם ישראל להגיע למקומות הקדושים ולאתרים שנפתחו בפניו, ובעיקר לכותל המערבי. 200 אלף בני אדם הגיעו בחג לכותל המערבי, או כפי שנכתב בעיתון "מעריב": "נחשולי נחשולים של אדם".
רק שלושה ימים קודם רמס דחפור את הבתים ששכנו בסמוך לכותל, ויצר רחבה שיכולה הייתה להכיל את המון האדם. "מחסידים בשטריימלים ובפוזמקאות לבנות ועד לנערות במכנסיים ארוכים, המהודקים היטב לגופן ובחולצות קלילות", תיאר הכתב יוסף חריף. "דומה כי דמעות שנקוו משך 20 שנה שטפו אתמול את אבני הנצח".
הוא הוסיף כי "הדוחק היה רב. עדיין לא הותקנה עזרת נשים. כיוון שכך התערבבו נשים, שגם הן חשו צורך לקרב את הכותל ממש, בצד גברים ואיש לא מחה על כך אתמול".
"דמעות שנקוו משך 20 שנה שטפו את אבני הנצח"
"כולם עולים לירושלים. דומה שאיש כבר לא עובד במדינה זאת. לכולם יש שפע של פנאי לטיולים ולשיטוטים - בעיקר לעריכת קניות", תיאר הכתב עמי שמיר בעיתון "למרחב", את ההסתערות ההמונית על העיר העתיקה. "המון עם חוגג מבקש במו עיניו לראות את הפלא. התוצאה היא לא רק פקק תנועה אחד גדול, אלא גם 'התנפלות' חורגת מכל ממד בר תכנון על החנויות והדוכנים, על האתרים ההיסטוריים והמקומות הקדושים".
עד סוף חודש יולי 1967 אזרחים לא יכלו לעלות לרמת הגולן ולטייל בה, אבל עם ישראל כבר חרש את ירושלים המזרחית והגדה המערבית לאורכן ולרוחבן. עם פתיחת הגולן בפני אזרחי ישראל, מאות אלפים גדשו את האתרים השונים.
לדוגמה, ביום הראשון שניתן היה לבקר בגולן, הגיעו כ-50 אלף מטיילים לבניאס. הרמה הפכה למוקד משיכה ועוגן משמעותי של ענף התיירות בצפון.
מלונאי צפת, לדוגמה, נהנו לפתע משגשוג ובתי המלון היו מלאים בחודשי הקיץ עד אפס מקום. מלונאי העיר ארגנו מדי יום טיול מאורגן לרמת הגולן והיה צורך להזמין מקומות כמה ימים מראש. העיתונאי מנחם תלמי מ"מעריב" הצטרף לטיול כזה. מתיאוריו עולה שאת הישראלים עניינו בעיקר שני דברים: אתרי קרבות חשובים במלחמה וקניות. כשהאוטובוס הגיע לבניאס, "איש אינו שם ליבו למראה הנהדר של מקורות הבניאס. כולם שטופים בקניות - עומדים על המקח, מתווכחים עם בעלי הדוכנים ובוררים פירות נאים מתוך הערימות הגדולות".
אותו "מחזה התנפלות" ו"בולמוס של עמידה על המקח", כפי שכתב, חזר על עצמו גם בבריכת רם. ענף התיירות פרח לנוכח מסלולי הטיולים הרבים שנוספו וכללו אפילו סיורים אוויריים מעל סיני, יריחו וירושלים השלמה.
"כולם שטופים בקניות ועומדים על המקח"
למרות המרחק, גם אזור סיני נוסף מהר למסלולי הטיולים. בתחילת חודש אוקטובר, אוטובוס של חברת "דן" כבר הסיע קבוצת מטיילים שיצאו לחמישה ימים לסיני, דרך אל-עריש ושארם א-שייח', עד למנזר סנטה קתרינה. בדרך שקע האוטובוס בחול, ונוסעיו נאלצו לרדת ולדחוף אותו. בשיא הטיול, האוטובוס הפגין את כוחו וטיפס עד למנזר העתיק שעד אז הגישה אליו הייתה רק עם רכבים בעלי הנעה קדמית.
רחבת היכל התרבות הייתה אחת מנקודות היציאה המרכזיות לטיולים שאחרי המלחמה. אלפים התגודדו שם מדי בוקר. הכתב יהושע שמש מעיתון "הצופה", שכתב על התופעה, ניסה להבין את "שורשי הבולמוס", כהגדרתו. "אולי זו 'תחושת המחנק' המוצאת לה פורקן, ברצון העצמי להוכיח כי אכן שלנו כל שעל אדמה כבושה, ובהרגשה המודחקת שמא בעתיד הלא רחוק לא תהיה נסיעה מעין זו מהדברים הקלים", כתב.
הוא הניח כי קודם כל התופעה "קשורה קשר הדוק בעובדה שהנסיעה לשטחים המשוחררים הפכה לאופנה; ואופנה, כידוע, גורפת וסוחפת ואין לעמוד בפניה".