פסק הדין שניתן היום (חמישי) בעניין מצפה כרמים מזכיר מושכלות יסוד שכמעט ונשכחו, לפחות על ידי הציבור הישראלי: היחסים בין מדינת ישראל והמתנחלים לבין הפלסטינים אינם סכסוך בין מוכר דירה לרוכש בחיפה או בהרצליה.
היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ומתנחלי מצפה כרמים ניסו לייבא לשטחים את המנגנון המכונה "תקנת השוק". מדובר על מנגנון משפטי שקובע כי מי שקנה נכס בתום לב, יוכל בתנאים מסוימים להמשיך להחזיק בו גם אם יתגלה מאוחר יותר פגם בעסקה. במקרקעין, למשל, החוק קובע כי קונה שהסתמך בתום לב על הטאבו וקנה נכס, ימשיך להיות בעליו גם אם יתברר שהיתה טעות בטאבו, ולמעשה מי שמכר לו את הנכס לא היה רשאי לעשות זאת. הרעיון הוא לתת הגנה לרוכשים שהתנהגו באחריות, כדי לאפשר חיי מסחר תקינים.
בגרסת השטחים מדובר על צו של אלוף פיקוד המרכז מ-1967, בנוגע לרכוש ממשלתי. סעיף 5 של הצו קובע שכל עסקה שנעשתה בין הממונה על הרכוש הממשלתי לבין אדם אחר, בנכס שהממונה חשב באותו זמן שהוא רכוש ממשלתי, תעמוד בתוקפה גם אם יתברר מאוחר יותר שבעצם לא מדובר על רכוש ממשלתי.
אל תפספס
בקצרה ניתן לומר שנשיאת העליון חיות והמשנה שלה חנן מלצר קטלו כל חלק בפרשנות הזו, ככל שהיא נוגעת למצפה כרמים: גם בנוגע לשאלה אם הקצאת הקרקע על ידי הממונה היא אכן "עסקה", גם בנוגע לטענה כי הממונה חשב שמדובר על רכוש ממשלתי, ובעיקר בנוגע לטענה כי המדינה פעלה כל השנים בתום לב.
אבל האמירה החשובה ביותר של פסק הדין חורגת בהרבה מגבולותיו של המאחז הקטן, ונוגעת ליותר מאלף מבנים בשטחים שהוקמו על קרקע פרטית של פלסטינים. מנדלבליט קיווה שניתן יהיה להלבין את אותם מבנים בדיעבד באמצעות כמה מנגנונים משפטיים. כאשר סירב להגן על חוק ההסדרה בבג"ץ, טען כי קיימים מכשירים משפטיים חלופיים שפגיעתם בזכות הקניין של הפלסטינים פחותה - ובראשם תקנת השוק. אלא שלשם כך נדרשה פרשנות מאד מרחיבה של התנאים והמונחים שמוזכרים בצו.
השופטים חיות ומלצר שפכו היום דלי של מים קרים על הפרשנות הזו. אם היועמ"ש רצה להשתמש בתקנת השוק - נשיאת העליון והמשנה שלה הזכירו לו איזה שוק מתנהל מעבר לקו הירוק. חיות ציינה בפסק דינה שמאז 1967 הקצה הממונה על הרכוש הממשלתי 1,624 דונם לטובת הפלסטינים בגדה. באותו זמן הועברו לטובת התנחלויות ישראליות כ-675 אלף דונם. יותר מפי 400. המסקנה ברורה: תקנת השוק בנוסח הגדה המערבית לא נועדה לאפשר חיי מסחר תקינים, אלא להוות מכשיר נוסף שעובד לטובת המתנחלים היהודים, על חשבון הפלסטינים.
בדומה לפסק הדין בנושא חוק ההסדרה, חיות סירבה לקבל מנגנון שנועד אך ורק לגזול אדמות ממוסא, ולהעבירן לידי משה. משום כך, היא קבעה שאת לשון החוק, או במקרה הזה הצו, יש לפרש בצורה דווקנית ומצמצמת. עסקה צריכה להיות עסקה, רכוש ממשלתי חייב להיות רכוש ממשלתי, ובמקרה הזה אדמות מדינה, וקריצה וקביעת עובדות בשטח תוך עצימת עיניים לסימני אזהרה ברורים - לא יכולים להיחשב תום לב.
פסק הדין אמנם מאפשר, באופן עקרוני, להחיל מנגנון של "מעין תקנת שוק" על קרקעות ביהודה ושומרון, והמשמעות היא כי בהחלט ייתכן שהוא יאפשר להלבין גם מבנים שהוקמו על קרקע פרטית של פלסטינים. אלא שלצד זאת, חיות ומלצר קבעו רף גבוה שלא יאפשר להפוך את תקנת השוק להלבנה סיטונאית.