השבוע חגגנו מאה ימים לכינונה של ממשלת החילופים. עד הרגע האחרון חששנו שהאירוע יצוין בטקס הלוויה של פיזור הכנסת, אולם בדקה ה-90 הפציעו סרטון של ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו ונאום של ראש הממשלה החליפי בני גנץ, שבישרו לנו כי ממשלת הנפלאות תמשיך להתקיים לפחות עוד ארבעה חודשים. פינוק.
לקראת שעת ההכרעה כבר הבינו כולם שהוויכוח האמיתי לא היה על התקציב, אלא על המינויים הבכירים ברשויות אכיפת החוק. הדברים נאמרו בריש גלי וללא בושה. תקציב המדינה המוכה נלקח כבן ערובה בקרב של נתניהו נגד רשויות אכיפת החוק, שנפתח לאחר שהחלו חקירותיו (בניגוד למדיניותו הפורמלית זה שנים להגן על מערכת המשפט ורשויות אכיפת החוק מפני רפורמות קיצוניות). בסופו של יום, במאזן האימה בין גנץ לנתניהו, האחרון מצמץ ראשון מבלי שהשניים הגיעו להסכמה בעניין המינויים.
עוד בוואלה!
כדי להבין את הטירוף הנוכחי צריך לחזור אחורה למודל מאה הימים. אחד הנושאים שקוממו במיוחד את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בדיון בג"ץ על ההסכם הקואליציוני, היה הקביעה בהסכם המקורי כי בחצי השנה הראשונה לכהונת הממשלה, בעודה מכהנת כ"ממשלת חירום", לא יתבצעו מינויים בכירים.
"מה הקשר?", תהתה אז הנשיאה, "אין קשר בין תקופת החירום למינוי בכירים לתפקידים שלא מאוישים. מנצלים את תקופת החירום לשנות סדרי בראשית". השופט מני מזוז הקשה עוד על פרקליטה של הליכוד: "אדוני ייקח את איוש תפקיד משרת המפכ"ל, שניתן היה לאייש גם בתקופת ממשלת המעבר, הייתה חוות דעת של היועמ"ש. למה אי אפשר למנות מפכ"ל שבוע אחרי שתקום הממשלה?".
בעקבות ההתרעה של השופטים כי הם עשויים להתערב בסעיף זה, ביקשו פרקליטי הליכוד וכחול לבן להתייעץ עם מרשיהם, וחזרו לשופטים עם הצעה מרוככת: מאה ימים שבהם יימנעו ממינויים בכירים, אלא אם כן יגיעו לפני להסכמות ביניהם. השופטים התרצו.
מוקש המפכ"ל והפרקליט
בהסכם הקואליציוני נכתב כי בהחלטת הממשלה החדשה תוקם ועדה מיוחדת שתדון באופן מינוי הבכירים. בפועל, בכל התקופה הזאת לא נעשה כלום. שריקת בוז מופגנת ובוטה כלפי החלטת בג"ץ, ברוח אדלשטיין, נשמעה בקריית הלאום. כמעט כל מאה הימים חלפו ללא התעסקות כלשהי בסוגיית המינויים. גורנישט. הממשלה, בלי בושה, לא חשבה אפילו לכבד את מילתה לבג"ץ.
אם כן, בחלוף מאה הימים, אין מפכ"ל וגם לא פרקליט מדינה. בכחול לבן הרגישו כי לאחר הניצחון הטקטי ולאחר שחרב הבחירות הוסרה בינתיים מעל ראשם, לא הם צריכים ללחוץ על הליכוד לקדם את החלטת הממשלה בעניין הוועדה בנוגע למינוי בכירים. שר המשפטים אבי ניסנקורן סבור כי במאבק המוחות המתיש והמעיק הזה, המשך החזקת תפקיד פרקליט המדינה על ידי אביחי מנדלבליט הוא נסבל בהחלט.
בכחול לבן אומרים כי אם בליכוד רוצים ועדה לבחינת מינויים הם צריכים לתת את החלק שלהם - החלטת ממשלה על עקרון הפריטטיות (שוויוניות). אם תקום ועדה לבחינת שיטת המינויים, ניסנקורן יעמוד על כך שהיא תגיע להחלטות בתוך לא יותר משבעה שבועות. בתרחיש הזה, שעוד נחשב אופטימי, לכל המוקדם בעוד כחודשיים מהיום רק יתחיל תהליך לבחירת פרקליט מדינה.
אם נתניהו ייתן אור ירוק לאוחנה להכריז על זהות המפכ"ל, כחול לבן תהיה משוחררת כמובן להקים את ועדת האיתור לבחירת פרקליט מדינה. פה יש מוקש. תהליך בחירת מפכ"ל (שבידי הליכוד) קצר בהרבה מבחירת פרקליט מדינה (שבידי כחול לבן). אם שרי כחול לבן יצביעו בעד המפכ"ל של נתניהו והשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה, מי ערב להם ששרי הליכוד יצביעו בעתיד בעד הפרקליט המדינה שיומלץ על ידי ועדת האיתור? לכן, לא מן הנמנע שגם מינוי המפכ"ל ימשיך ויתעכב עוד חודשים ארוכים - בניגוד להצהרתו האחרונה של אוחנה בעניין זה.
האמת העירומה והמפחידה
ההתעלמות המופגנת של הממשלה מעיקרון מאה הימים הולידה עתירה לבג"ץ. האם הנשיאה חיות, שהולכה שולל בחודש מאי, תחליט עכשיו לתת צו עשה מיידי למינוי מפכ"ל ופרקליט מדינה? אני מתקשה להאמין. גם על הדרתו של נציג האופוזיציה מהוועדה לבחירת שופטים העירו שופטי בג"ץ באותו דיון לפני כשלושה חודשים, אך בבוא היום, כשהוגשה עתירה ספציפית בעניין זה - היא נדחתה. בניגוד למה שמספרת לנו ארטילריית המלל והציוצים שמופעלת מבלפור, בג"ץ 2020 הרבה יותר שמרן ומרוסן מזה שהיה פה בשני העשורים האחרונים.
העיסוק הפריבילגי והמשועשע שלנו, העיתונאים, בכיפופי הידיים הפוליטיות - מי ניצח, מי הפסיד, מי מצמץ - משכיח מאתנו את הסיפור האמיתי, המדכא וההיסטורי (במובן הרע של המילה): ניסיונותיו הבוטים של נתניהו לפגוע בשלטון החוק מסיבה אחת - האישומים הפליליים נגדו. שום סיבה אחרת. אמרנו כבר. זו אמת פשוטה וקלה להוכחה.
כשעוצרים לרגע ומתבוננים בתהליך הזה מבינים עד כמה הוא מפחיד: בספטמבר 2015 הוצנח רוני אלשיך משב"כ לתפקיד מפכ"ל המשטרה, לאחר שנתניהו הבטיח לו את ראשות שב"כ עם תום כהונתו כמפכ"ל. ההבטחה לפרס לא בלבלה את אלשיך כשתיקי החקירה נחתו אצלו ב-2016. את העונש על גיבוי החוקרים קיבל אלשיך מהשר לביטחון הפנים דאז גלעד ארדן, כשזה החליט בספטמבר 2018 שלא להאריך את כהונתו. לא האריך, אך גם לא הצליח למנות לו מחליף.
כל הניסיונות למנות מפכ"ל מטעם, כפי שהיה עוד לפני אלשיך עם הרעיון להצניח למערכת את תת אלוף במיל' גל הירש (שעסק לאחר שחרורו בעסקי ביטחון בגיאורגיה), נכשלו בזה אחר זה. וכך, בשל החשש של נתניהו מעוד מפכ"ל עוין, נותרה המשטרה ללא מפקד קבוע, שנה וחצי מאז פרישת אלשיך.
האם יש קשר בין המתואר לעיל למאורעות במוצ"ש האחרון בבלפור? לטעמי אין זו מחשבה מופרכת כלל ועיקר. אקדים ואדגיש שאני מסתייג מאוד מדברי הגנאי הבוטים שמושמעים כלפי השוטרים במהלך ההפגנות; ובכלל, לו היו מקשיבים לי המפגינים הייתי אומר להם שהשוטרים אינם היריבים שלהם, ושהעיסוק העודף בהם עלול להחטיא מעט את מטרת המחאה. אלימות משטרתית אינה אקסקלוסיבית להפגנות בלפור.
תיאוריית הבלבול
הקשר טמון באובדן הדרך של המשטרה, שנובע בין היתר מהיעדר הנהגה. אם הייתי צריך לאפיין את התנהגות השוטרים בהפגנות במילה אחת, זו לא הייתה אלימות, אלא בלבול; מה שאפיין את התנהגות השוטרים בבלפור הוא בלבול מקצועי וערכי כאחד.
ראינו את זה בחיכוכים חסרי פשר של קציני משטרה ושוטרים עם מפגינים במוצ"ש האחרון בבלפור, וראינו את זה גם בריאיונות בתקשורת. בריאיונות איתם הקצינים הודו שהיד הקשה שהפעילו כלפי מפגינים נבעה מההפרה הראשונית של מפגינים בתחילת הערב, באותה "תהלוכה לא חוקית". כמה טיפשי. האם השוטר שמפעיל יד קשה כלפי מפגין ספציפי בשעה 23:00, יודע אם זה אותו מפגין שהיה בתהלוכה ב-19:00? מה הקשר בין התמודדות עם הפגנה בזמן נתון - שאינה שונה מההפגנה שהייתה שם שבוע לפני כן, אז המשטרה הכילה את קיומה - לאירוע אחר שהתרחש בתחילת אותו ערב?
ואם לא די בכך, לאחר ההפגנות התראיין תת ניצב עופר שומר, מפקד מרחב ציון, ואמר: "הם (המפגינים) התנהגו כלפי השוטרים כאדוני הארץ, הם איימו על קצינים שידאגו לפטר אותם". הנה לכם קצין בכיר מאוד שבלי לשים לב, בלי להתכוון, מודה בדרך זו או אחרת שמדיניות האכיפה שלו נובעת מעלבון וכעס על המפגינים.
כמה פשוטה תיאוריית הבלבול: שומר הוא המפקד של סגן ניצב ניסו גואטה, שנחשד בתקיפת מפגינים. שומר הוא כפוף של ניצב דורון ידיד, ולאחרון מפקד זמני במילוי מקום, שלמעשה מתחרה מולו על תפקיד המפכ"ל. בישיבה על ההפגנות קיבל ידיד על הראש מהשר אוחנה. אני מאמין לידיד שהוא לא הכביד את זרועו על המפגינים מתוך כוונה ברורה לקבל את תפקיד המפכ"ל; אבל אני כן חושב שחוסר הקוהרנטיות שלו באכיפה נובע מבלבול, מצוקה ופחד.
ידיד, שומר וגואטה הם קצינים תועים שאיבדו את דרכם המקצועית והערכית בארגון מוכה ומפוחד. המשטרה היא ארגון נטוש ממנהיג זה שנה וחצי, ארגון שנעשים מאמצים קדחתניים להנחית בראשו מפקד מטעם.
אם כן, מפכ"ל אין לנו מדצמבר 2018, ופרקליט מדינה מדצמבר 2019. המחליפים של שניהם לא נראים באופק. כמו במשטרה, גם בפרקליטות, נתניהו רוצה עובדים מבולבלים ומפוחדים. ככל שאתה מבולבל יותר ונחוש פחות, כך קל יותר להכניע אותך.
במחשבה שנייה, אולי כל המאמר לעיל מבוסס על הנחות יסוד שגויות. הרי נתניהו רק אתמול הודיע לבג"ץ כי "לא יעסוק במינוי יועץ משפטי לממשלה, פרקליט מדינה ומפכ"ל משטרה". יש איזושהי סיבה לפקפק באמינות הודעה של ראש ממשלת ישראל לבית המשפט הגבוה לצדק?
ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13