לא סתם מילים, מימרות ומשפטים מפורסמים הקשורים להיסטוריה של עם מקבעים את מעמדם כנכסי צאן ברזל. הם בדרך כלל נובעים מאיזו חוויה היסטורית של שיא או שפל, ואנחנו במשך הדורות משתמשים בהם כמעין מוצר מדף מילולי כדי להבהיר נקודה ערכית שחשובה לנו בדיון ציבורי כלשהו.
אבל מה קורה כאשר במימרה הזאת עושים שימוש סתמי, קלישאתי, מניפולטיבי, ובמידה רבה שקרי? וכן, אני מכוון כמובן לצמד המילים הפופולרי ביום הזה, ט' באב, "שנאת חינם".
היום לפני 1,950 נחרב בית המקדש השני. זה לא רק היה חורבן של מרכזו הדתי של העם היהודי, אלא קטסטרופה לאומית אכזרית. מאות אלפים נהרגו במרד הגדול; יהודים נשבו, הוגלו ונמכרו לעבדות.
כ-200 שנה אחר כך ישבו כמה חכמים (אמוראים) בישיבה בבבל (עיראק של היום), בתנאים הרבה יותר נוחים, התפלפלו ביניהם וניתחו את הסיבות לחורבן הבית השני, לעומת הסיבות לחורבן הראשון. הרעיונות שלהם מתועדים במסכת יומא. שם לראשונה מוזכר הביטוי "שנאת חינם". בפשטות, הם אומרים, שלפני חורבן הבית עם ישראל היה מחולק לקבוצות רבות וכיתות שונות מסוכסכות ושונאות, וכך החברה היהודית בארץ ישראל התפוררה מבפנים אל מול הקלגס הרומי.
עוד בוואלה!
האמוראים בבבל רצו להעביר פה מסר חינוכי חשוב ונכון כמובן. אבל עם השנים המסר הזה עבר בנאליזציה. במקום לעסוק באמיתות ההיסטוריות הכואבות, נוצר פה איזה ערך מעומעם, לא ברור, שרוב מי שנחשף אליו פשוט מבין ממנו שאסור לשנוא איש את רעהו. חשוב כמובן, אבל מעט עושה עוול לזיכרון ההיסטורי מהתקופה הנוראית שלפני חורבן הבית.
האמת היא שבשנים שלפני חורבן הבית, אנשי ירושלים חיו בבעתה. ברחובות פעלו קבוצות קיצוניות קנאיות ואלימות רצחו מנהיגים מתונים ואזרחים פשוטים, הטילו הרס, שרפו מחסני מזון ואסרו על יהודים לצאת מהעיר. את גדול הדור, רבן יוחנן בן זכאי, היה צריך להבריח מהעיר כשהוא מתחזה לחולה ואחר כך למת.
האם האנשים שחוו את האלימות הזאת, היו מסתפקים בזה שנגדיר את התקופה הזאת כתקופה שבה הייתה "שנאת חינם"? נראה יותר שהיו מעדיפים לזכור את התקופה הזאת כתקופת טרור ואלימות אכזרית. הניסיון לשווק את המציאות בצמד מלים מיופייף ודיפוזי, עושה עוול לאמת, ובשל כך ליכולת שלנו להפיק ממנה לקח לעתיד. ממש כמו הרטוריקה מאתמול של ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה, זו שהגיבה על תקיפת המפגינים בתל אביב.
"בחייכם", פתח השר אוחנה את הציוץ שלו אתמול בבוקר. כמה מתוק מצדו - "בחייכם". רק נזכיר שערב לפני כן הסתובבו קבוצות חמושות באלות בתוך ההפגנות בתל אביב, מתוך מטרה שהגדירו לעצמם מראש - להכות מפגינים. זה ברור מהסרטונים, מובהק. לא מדובר באיזו ויכוח קללות בין נצים שהידרדר לאלימות, אלא בפורעים שהחליטו להרביץ.
אוחנה המתיק, "בחייכם, תורידו את הלהבות, כמה שנאה באוויר, תשעה באב. לא משנה בעד או נגד מי אתם: אני קורא לכולכם - ימין, שמאל, בעד, נגד אש הממשלה, נגדי או בעדי - להוריד את הלהבות". ובכן, הציוץ הזה לא רק שלא ינמיך את הלהבות, הוא עשוי להגביה אותן. למה? כי בפועל הוא אומר לפורעים האלימים שהכל בסדר - אתם מצד אחד וחוסמי הכבישים האנרכיסטים מצד שני. "שנאת חינם" בקטנה. אנחנו לא באמת מתייחסים אליכם ברצינות. "בחייכם". הנה לכם בהשאלה כמה רחוקה הקלישאה המכובסת של "שנאת חינם" מהטרור שחוו תושבי ירושלים במאה הראשונה לספירה.
אוחנה היה פחות מתוק וידידותי בתחילת השבוע, כשבסבר פנים זועפות, במסיבת עיתונאים מיוחדת, השתמש בשוט היחידי שיש לו כשר לביטחון הפנים - "בעוד כחודש אכריז מי יהיה המפכ"ל" - כדי לדרבן את המשטרה לדכא את ההפגנות נגד נתניהו. באותה הזדמנות גם האשים, במלים אלה או אחרות, את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בכך שבמסגרת רדיפת נתניהו הוא מזניח במכוון את ביטחונו.
מופע החנופה הזה לנתניהו כנראה לא שכנע את בית המנהיג, ולכן כעבור כמה ימים, איכשהו, פורסמה הקלטת השיחה שניהל עם סגל הפיקוד הבכיר במשטרה, שבה תבע מהקצינים לדכא את ההפגנות בבלפור. "לא יודע למה אנחנו לא אוסרים את הדבר הזה", אמר למפקד המחוז דורון ידיד. ככה.
הבעיה של אוחנה היא שהוא לא פועל מתוך אידיאולוגיה כזאת או אחרת; היו כבר שרי משפטים ושרים לביטחון פנים ימנים ושמרנים ממנו, אבל אף פעם לא היה שר האמון על אכיפת חוק במדינת ישראל שרוב פעולותיו המתוקשרות עסקו בחנופה למנהיג וריצויו בענייניו האישיים. כל הפעולות העיקריות שעשה אוחנה בשני המשרדים שכבר הספיק לעמוד בראשם, נגזרו מהתרפסותו בפני משפחת נתניהו.
הציוץ של השר לביטחון הפנים הוא הביטוי המזוקק לתרבות עמעום האמת, תרבות השקר. יום לפני כן הסתובבו בריונים עם אלות והיכו מפגינים. הסרטונים ברורים. לא הייתה שם שום סימטריה.
נכון, כבר כתבתי כאן לפני שבועיים ששום מחנה או קבוצה פוליטית אינה חסינה מאלימות פוטנציאלית. לכן, גם היה לי חשוב להוכיח שמפיל המיקרופון ההוא בירושלים לא היה שתול, כפי שנטען. כל מקרה לגופו. אין טעם באיזון מאוס. לאחר בחירות 99' פרסמתי כתבת תחקיר ב"העין השביעית" על קבוצות אלימות ברחובות, חלקן עם שכירי חרב עבריינים, שפעלו עבור בחירתו של אהוד ברק.
לא הרגשתי שום צורך לאזן את האמת הזאת באמירה הפוכה - העובדות דיברו בעד עצמן. ממש כמו העובדות שניבטות אלינו עכשיו: מפגין נגד נתניהו נדקר בדרום ליד ילדיו, מפגינים בתל אביב מוכים באלימות מתוכננת, וקבוצות ברשתות החברתיות קוראות להמשיך את הפעילות האלימה ברחובות. ראש הממשלה לא באמת גינה את קבוצות הפרא מהרחובות, גם הוא השתמש ברטוריקה של "הורדת גובה הלהבות", ומיד צירף דיווחים על איומים נגדו מצד אזרחים.
האמת היא לא מצרך מבוקש במערכת תעמולת נתניהו
מהי אחריותו של נתניהו לאלימות הזאת? במקום לדבר במלים גבוהות על השיסוי וההסתה מצדו, אפשר פשוט להתמקד בהטמעת שפה. הציבור הרחב והמגוון שיוצא לרחובות מכונה על ידי נתניהו, ובשל כך גם על ידי שריו, דובריו וצייצניו - "אנרכיסטים". זה תפס בגדול. גם חיילי הרחוב משלשום מכנים ברשתות החברתיות את המפגינים "אנרכיסטים", והשפה הוטמעה גם ברפרטואר שירי "לה פמיליה". ההטמעה הצליחה. אפילו ראש הממשלה החליפי כבר אימץ אתמול את התיוג הכוללני והשקרי הזה. קבוצת תתי אדם השמאלנית מותגה. ואם הם אנרכיסטים, אז מותר לפרוק עליהם זעם. אפשר להרביץ להם.
במערכת התעמולה של נתניהו ואוחנה בולטים "מנהיגי הרשע". היועץ המשפטי לממשלה כבר הוגדר על ידי יאיר נתניהו כ"השטן". שניה במדרג הדמונים היא התובעת ליאת בן ארי. האמת היא כבר לא מצרך מבוקש אצל סוכני התעמולה הזאת. כך, למשל, ברשתות החברתיות הופץ השבוע סרטון שבו נראה מתבגר מתעמת עם שוטר ליד ביתה של בן ארי. ברשתות נכתב שמדובר בבנה של התובעת.
כשכמה מהעיתונאים הבהירו שמדובר בפייק, הגיב למשל, ארז תדמור, אחד מסוכני המסרים של נתניהו: "אין לי מושג אם זה הבן של בן ארי או לא (ולפי התמונות שנחשפות אני נוטה לחשוב שכן)". מדהים. תדמור נשא בתפקידי הסברה רשמיים עבור נתניהו, והוא משדר דרך קבע בתוכנית רדיו בתחנה ישראלית ברישיון. בדיקת האמת לא מסובכת, אבל מצד שני גם לא ממש חשובה לתדמור. הרי בטלפון אחד היה מאמת או שולל את המידע. נכון לאתמול הציוץ שלו כי "אני נוטה לחשוב שכן", עומד בעינו אל מול אלפי עוקביו. לאמת אין כל ערך בשיח הציבורי של 2020.
אז לא, מלים ומימרות שהפכו לנכסי צאן ברזל, לא יכולות לבוא על חשבון תיאור האמת. אין טעם בהטפות על "שנאת חינם", אם צמד המלים הזה רוקן מתוכנו.
תושבי ירושלים, ערב חורבן הבית, היו שמחים אם היינו מנתחים את מה שקרה שם אצלם ברחובות, אחד לאחד, בלי להפריז - אבל גם בלי לייפות במלים סתמיות. הם היו רוצים שנספר מי שרף, מי הכה, מי רצח, ומי איפשר לכל הרע הזה לקרות, ולא שנתאר באופן כללי שקבוצות שנאו אחת את השנייה.
התיאור הזה אולי יוצר איזון, אבל עושה עוול לאמת. לו אזרחי ירושלים מסוף המאה הראשונה לספירה היו יודעים שהלקח מכל הקטסטרופה שעברו מתבטא רק בזה ש"שנאת חינם זה פויה", הם היו חשים שההיסטוריה עשתה עוול למה שחוו על בשרם, ובעיקר חוששים ששום לקח לא באמת יילמד.
ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13