משבר האקלים הוא עובדה מוגמרת. עכשיו צריך להחליט באיזה גובה הביצורים

סופת ההוריקן "קתרינה" החריבה את ניו אורלינס באוגוסט 2005. בתוך יום הפכה עיר מרכזית במדינה המפותחת ביותר בעולם לזירת אסון בממדים של עולם שלישי.

יותר מ-100 מיליון מטרים מעוקבים של מים הציפו כ-80% מהעיר, הטביעו יותר מ-100 אלף בתים, וגרמו למותם של כ-2,000 איש. הנזק הכלכלי שנגרם היה ככל הנראה בהיקף של יותר מ-100 מיליארד דולר.

רוב שטחה של ניו אורלינס נמצא מתחת לפני הים, ולפיכך העיר מועדת להצפות הן מכיוון הים, הן מכיוון נהר המיסיסיפי והן מכיוון אגם פונטצ'ארטריין. לאחר כמה הצפות רחבות היקף במחצית הראשונה של המאה ה-20, הטיל הקונגרס על חיל ההנדסה האמריקני להקים מערך סוללות עפר על מנת להגן על העיר. אולם, הסוללות שהוקמו התאימו לבלימת סופה טרופית ולא להוריקן דרגה 5, כפי שהיתה קתרינה, ולפיכך הגלים שטפו מעל סוללות העפר ופרצו אותן.

סיבת השורש לתשתית הלקויה של העיר היתה אי-התאמה בין התכנון ההנדסי לאקלים של האזור: אילו המתכננים היו מתבססים על ניתוח מפורט של השירות המטאורולוגי האמריקני, שניתן כבר בשנות ה-70, לגבי סבירות הסערות באזור - הם היו בונים את מערך ההגנה על העיר אחרת לגמרי. למעשה, כאשר המטאורולוגים ראו את הסופה צוברת עוצמה ומתקדמת בכינון ישיר לעבר ניו אורלינס - הם הבינו את רמת ההרס הצפויה לעיר והוציאו אזהרה חסרת תקדים. למי ששלט בנתונים, לא היה שום דבר מפתיע באירוע הזה. הממשל הפדרלי והממשל המקומי לא שלטו בנתונים.

את הלקח הכואב של קתרינה הצבא האמריקאי הפנים. כך למשל, בשנים האחרונות משקיע הצי האמריקני סכומי עתק בהגבהת המזחים בנמלים המרכזיים שלו ובשורה של פעולות אחרות המיועדות להתמודדות עם שינוי האקלים. לא רק שקברניטי הצי שולטים בנתוני האקלים הנוכחי, הם גם שולטים במאפייני האקלים החזוי במאה הקרובה. מדעני האקלים האמריקנים סיפקו לצי תרחישי ייחוס מפורטים, אשר מאפשרים להם לבצע היערכות מושכלת על בסיס ניתוח סיכונים ועלויות מפורט.

ועכשיו לישראל. אצלנו השיח על שינוי האקלים עוד לא הגיע לרמה שכזו. השיח כאן על שינוי האקלים הוא איכותני ולא כמותי. ללא בסיס נתונים מפורט, מבוסס מחקר מדעי, אף גורם רציני לא ממהר להשקיע סכומי עתק בהיערכות הנדרשת. זאת, על אף שמקבלי ההחלטות כבר הפנימו שהאקלים סביבנו הולך ומשתנה, ולמרות שברור כי האנושות לא מסוגלת "להחזיר את הגלגל לאחור" ולהעלים את הריכוזים הגבוהים של גזי החממה באטמוספירה.

תוואי שינוי האקלים במחצית הראשונה של המאה ה-21 הוא עובדה מוגמרת. הטמפרטורות ימשיכו לעלות, תבניות הגשמים והבצורות משתנות, שכיחות הסערות והשיטפונות מתחלפת כבר עתה, תפוצת המחלות אינה כבעבר, ענפים חקלאיים שלמים עשויים להפוך ללא רלוונטיים, ומשברים בינלאומיים צפויים לפרוץ על רקע מחסור במזון ובמים או על רקע פגיעה אנושה באוכלוסיות רגישות.

אנו בעיצומו של משבר סביבתי ההולך ותופס תאוצה. אבל איפה נכון להתחיל בהיערכות? מהו התחום בו צריך היום "להרים את סוללות המגן" על מנת למנוע את אסונות העתיד? האם נכון היום להקים עוד מתקני התפלה כמענה לירידה הצפויה בכמות המשקעים? האם יש צורך כבר עתה להקים עוד תחנות כוח על מנת להיערך לשיאי צריכת החשמל בגלי החום ההולכים ומתעצמים? צריך לשנות את תקני התכנון של מערכות הניקוז העירוניות על מנת להיערך לעוצמות הגשם הצפויות? ואולי חשוב יותר לעשות פעולה בתחום אחר לגמרי?

בתקופה הנוכחית, בצילו של המשבר הכלכלי המחריף, חשוב יותר מתמיד לספק למקבלי ההחלטות בסיס ידע מדעי אשר לפיו ניתן לתעדף ולהחליט על צעדי ההיערכות הראשונים. לשם כך, ההשקעה הנדרשת כיום היא בבניית תשתית הידע: בניית תסריטי אקלים מפורטים לכל אזור גיאוגרפי שיוכלו לשמש את המגזרים השונים על מנת לזהות את ההשפעה הצפויה עליהם. כך הם יוכלו לבחון את הכדאיות הכלכלית של השקעות בפעילויות היערכות חלופיות.

למדינת ישראל תשתית מדעית מעולה ויכולת מוכחת בפיתוח מודלים מטאורולוגיים ברמה המתקדמת ביותר. לפיכך, השקעה צנועה וממוקדת בתמיכה במחקר האקלימי, תאפשר תוך זמן קצר יחסית לספק את המידע הדרוש לתכנון. השעה דוחקת - אנחנו צריכים לדעת מהו הגובה הנדרש ל"סוללות המגן". צריך לשים את הנתונים על השולחן ולעבור לשיח מקצועי וכמותי. העולם המפותח כבר מזמן שם, הגיע הזמן שגם ישראל תשלוט בנתונים.

ניר סתיו הוא מנהל השירות המטאורולוגי לישראל