הפיצוץ בנמל ביירות ותוצאותיו הטראגיות המחיש באופן מסמר שיער את עומק המשבר בו מצויה לבנון. עוד קודם לכן, סערה המדינה בחודשים האחרונים בשלל הפגנות ומחאות, לנוכח פשיטת הרגל הכלכלית שעל סיפה ניצבת לבנון, אל מול מערכת פוליטית מושחתת, מפורדת וחסרת אונים.
המשבר הנוכחי מקורו בכמה גורמים עיקריים: מערכת פוליטית שמבוססת על נוסחה ייצוגית של הפסיפס הדתי-עדתי, שלמעשה איננה מאפשרת שלטון יעיל. זו הובילה כזכור למלחמת אזרחים כמו גם להתערבות תכופה של פטרונים חיצוניים; משבר כלכלי שהעמיק עד מאוד בתקופה האחרונה, אמנם לנוכח נסיבות חיצוניות אך בעיקר עקב שחיתות נרחבת, שראש ממשלת לבנון המתפטר הודה כי מגיעה לכל שכבות השלטון והחברה; מעורבות ממושכת ובוטה של שחקנים חיצוניים רבים לאורך השנים ובהם סוריה, ערב הסעודית ואיראן; ההשלכות האזוריות של האביב הערבי, שהחלישו את העולם הערבי ושאפשרו לאיראן להגביר את השפעתה ואחיזתה בלבנון.
עוד בוואלה!
ניתן לשרטט מספר אפשרויות לכיוונים שאליהם המשבר עשוי להוביל.
הראשונה, והרצויה ביותר, היא שהמערכת הפוליטית הלבנונית תצליח להתעלות על עצמה ולייצר ממשלת מעבר שתהווה כתובת ראויה לסיוע הבינלאומי המובטח, ושתיערך לבחירות חדשות. נשיא לבנון קיבל אתמול את התפטרות הממשלה וביקש שתישאר כממשלת מעבר, אולם בנסיבות הנתונות קשה להאמין שניתן יהיה להתגבר על חילוקי הדעות העמוקים בין הגורמים השונים בלבנון, ובעיקר שממשלה שכזו תזכה לאמון הציבור.
השנייה, שניתן לכנותה החלופה האזורית, מצפה להתעשתות מצד מדינות ערביות פרגמטיות, ובראשן מצרים וערב הסעודית, שתפשלנה שרוולים, ראשית מדיניים, על מנת לסייע לייצב את המשבר הנוכחי. דווקא איחוד האמירויות הערביות מסתמנת כמי שיכולה להיות שחקן אזורי משמעותי שמוכן להשקיע בלבנון, וישנה שאלה אם ערב הסעודית תהיה מוכנה לחבור אליה בהקשר זה.
אף טורקיה מגלה עניין במעורבות בשיקום לבנון, מה שעשוי ליצור דינמיקה מעניינת, ואולי גם בעייתית. מכל מקום, האפשרות של מעורבות משמעותית של מדינות שונות באזור נראית כבעלת סיכויים נמוכים, לנוכח חולשתן של רבות ממדינות אלו ומעורבותן - ללא הצלחה יתרה - בסכסוכים אזוריים אחרים.
על רקע זה, דומה כי החלופה של התגייסות מהירה ואסרטיבית של הקהילה הבינלאומית על מנת לנתב סיוע חירום מיידי ללבנון, ובהמשך מתן סיוע כלכלי נרחב שמותנה ברפורמות עמוקות, כלכליות ופוליטיות, נראית כמעשית ביותר, לפחות בשלב הקרוב. הובלה צרפתית, לנוכח תחושת האחריות והמחויבות ההיסטוריים, מתבקשת לנוכח היעדרה של ארצות הברית מן הזירה. צרפת כבר החלה לפעול - הנשיא מקרון ביקר בביירות, ומפגש תורמים בינלאומי התקיים ביוזמה צרפתית.
כישלון החלופות הללו יוביל, סביר להניח, להתדרדרות מאבקים פנימיים אלימים במעורבות של גורמים חיצוניים לרוב, ולמעשה, למודל דומה בו אנו חוזים בימים אלו בלוב. הזירה הלבנונית תהפוך לזירת התגוששות בין שורה ארוכה של שחקנים חיצוניים, אזוריים בעיקר, שאמנם יבקשו לסייע בשיקומה של לבנון, אולם עיקר עניינם יתמקד בחיזוק מעמדם האזורי על חשבון, או באמצעות, לבנון.
ומה טוב לישראל? ברור מאליו שישראל שואפת לנצל את המשבר בכדי לפגוע במעמד חיזבאללה במדינה, ובדגש על החלשתה של המעורבות האיראנית במדינה. כמו כן, בעינו עומד האינטרס הישראלי לייצב את המדינה ומוסדותיה המרכזיים, חיזוק מעמדו של צבא לבנון (על חשבון חיזבאללה), והידוק הקשר בין לבנון ומדינות שישראל מצויה עימן בקשרים טובים וחולקת עימן אינטרסים משותפים. אולם, בנסיבות הנוכחיות ראוי שישראל תמשוך ידיה ממעורבות מדינית, או ביטחונית, על מנת שלא לספק למן דהוא עילה לגרירתה לזירה המדממת. מעורבות ישראלית בלבנון התגלתה, כזכור לנו היטב, כיומרנית ונדונה לכישלון. ראוי להותיר את המלאכה לקהילה הבינלאומית במקביל להצעה לסיוע הומניטרי, אמנם מבלי לצפות להיענות לבנונית נלהבת מדי.
מיכאל הררי הוא עמית מדיניות ב"מיתווים" - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל