הסיבה לפרוץ האביב הערבי בלבנון אינה המנהיגים, אלא שיטת השלטון

הפיצוץ העז שאירע בשבוע שעבר בנמל ביירות וגרם למותם של יותר מ-200 איש, היה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל מבחינת אזרחי לבנון. המונים יצאו לרחובות, מחו נגד הממשלה ונגד חיזבאללה, ושרפו מבני שלטון. התפטרות הממשלה היא בבחינת האפקט הראשוני להפגנות הסוערות. למעשה, ניתן לומר כי "האביב הערבי" הגיע אל ארץ הארזים.

עד עתה לבנון הושפעה, אבל לא חוותה ממש את הסערות שפקדו את המזרח התיכון. אך בניגוד למה שאירע במדינות ערביות אחרות, כמו מצרים, סוריה, לוב ותוניסיה, ההפגנות בלבנון אינן מכוונות כלפי ראש מדינה, או נגד משטר כזה או אחר. מטרתן היא שינוי שיטת השלטון הקיימת בלבנון ונראה שאת המטרה הזו יהיה קשה להשיג.

שיטת השלטון בלבנון מבוססת על "תיווך". מנהיגים פוליטים, מקרב כל עדה ועדה בלבנון, מתווכים בין האזרח ובין מוסדות המדינה. אם למשל אזרח זקוק לשירותי רווחה, הוא לא יפנה אל מוסדות המדינה, אלא אל המנהיג הפוליטי של האזור אליו הוא משתייך. אם ינסה לפנות ישירות אל מוסדות המדינה, ללא תיווך, פנייתו לא תיענה.

כל שחקן פוליטי שכזה, בין אם זו משפחת חרירי הסונית, משפחת ג'ומייל המארונית, משפחת ג'ונבלאט הדרוזית, או ארגון חיזבאללה השיעי - מנהל מעין "מדינה" משלו, בה הוא האחראי על התשתיות, על הרווחה וכן הלאה. נהוג לומר שחיזבאללה מנהל בלבנון מדינה בתוך מדינה. זה נכון, אך לא כל התמונה. בלבנון מתקיימות להן מדינות בתוך מדינה, כאשר "מדינת חיזבאללה" היא רק אחת מהן.

שיטת "התיווך" הזו עתיקת יומין. היא החלה בתקופת שלטונה של האימפריה העותמאנית באזור לבנון (סוף המאה ה-16) ונמשכת עד ימינו. לאורך השנים, גורמי כוח ופוליטיקאים עלו וירדו, אך השיטה נותרה על כנה. היא גורמת לכך שמוסדות המדינה יהיו מושחתים ולא יעילים. כל "מתווך" כזה, דואג קודם כל לכיסו ורק אחר כך לנתיניו. מי שמשלם את המחיר הוא האזרח הפשוט, השבוי בידי המתווכים הללו ותלוי בהם. זו הסיבה שבעת ביקורו של נשיא צרפת עמנואל מקרון, צעקו לעברו המפגינים שלא ייתן כספי סיוע לממשלה. מבחינת המפגינים, כספים שיגיעו אל הממשלה המושחתת, ילכו אל הפוליטיקאים המתווכים ולא יגיעו אל האזרחים.

ביקורת רבה מופנית כלפי חיזבאללה. כמו מהפכנים אחרים שהתמסדו והסתאבו, חיזבאללה החל את דרכו כמתנגד חריף לשיטת המשטר הלבנונית. במסמך העקרונות שלו, שראה אור ב-1985, נכתב כי "המשטר הנוכחי הוא יצירה של העולם המדכא וחלק מן המפה הפוליטית העולמית המתנגדת לאסלאם... המשטר הנוכחי מושחת מן השורש ושום פעולת תיקון לא תוכל להצילו". אך במרוצת השנים, הפך חיזבאללה לתומך השיטה הקיימת ומי שמעוניין לשמרה. לכן, ניתן לראות כיצד חיזבאללה שולח את אנשיו על מנת לדכא כל פעולת מחאה נגד המשטר.

חיזבאללה לא לבד. הפוליטיקאים הלבנונים, בין אם הם תומכי חיזבאללה או מתנגדיו, נסמכים על שיטת "התיווך" הקיימת, מרוויחים ממנה ולא רוצים לשנותה. אמת, מתנגדי חיזבאללה ישמחו אם הארגון השיעי יתפרק מנשקו. הם רואים בנשק של חיזבאללה איום על כוחם. אך בוודאי שלא ירצו לבטל את צורת המשטר הקיימת. זו הסיבה שלצד עמוד התליה בו תלו המפגינים בובה של נסראללה, הם תלו גם בובות של פוליטיקאים אחרים, דוגמת סעד אל-חרירי המתנגד החריף של חיזבאללה.

עתידה של לבנון לוטה בערפל. ניסיונות עבר לתקן את השיטה הקיימת נכשלו. למעשה, גם לאחר מלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם, שנמשכה בין 1975 ל-1989, בה נעשה ניסיון להוביל לשינוי צורת השלטון, חזרה לבנון אל המוכר והידוע. אם תפרוץ מלחמת אזרחים נוספת, היא תהיה בין תומכי חיזבאללה למתנגדיו. חיזבאללה יגיע לעימות מוכן יותר מאשר השחקנים האחרים. המאבק יהיה על חלוקת הכוח, אך לא על המהות, לא על שיטת התיווך.

ד"ר דן נאור הוא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון ומדעי המדינה באוניברסיטת אריאל