הישראלים המודאגים ביותר מהמראות המגיעים מביירות הם כ-3,500 בני משפחות יוצאי צבא דרום לבנון (צד"ל) החיים בארץ, בעיקר בנהריה, מעלות וקריית שמונה. מלבד זה שמראות הפיצוץ וההרס מזכירים להם נשכחות שאולי כבר הדחיקו, לרבים מהם עדיין יש קרובים שחיים בלבנון.
מאז שלשום הם דבוקים למסכים, מנסים ליצור קשר עם קרוביהם, בין אם ישירות ובין אם דרך בני משפחה המתגוררים בחו"ל. במהלך היום-יום הם נזהרים שלא לסבך את הקרובים בקשר ישיר, וחלקם אף נזהרים מלהגיב לבי המשפחות ברשתות החברתיות, אף שהם עוקבים אחרי העדכונים באופן תמידי. אחרי הכל, ישראל מוגדרת בלבנון כמדינת אויב, כפי שלבנון מוגדרת בישראל. למרות זאת, בעקבות האסון הותר מעט הרסן, הדאגה של משפחות צד"ל לקרוביהם גברה על יתר המשתנים.
אחד מפעילי עמותת צד"ל סיפר כי חלק מקרוביהם של משפחות צד"ל שנמצאים בלבנון נפצעו במהלך התקרית. "לחלקם יש בני משפחה בבתי חולים. עד כה אנחנו יודעים שמצבם בסדר, ולמרבה המזל אין הרוגים", תיאר. "אנחנו מקווים שכך זה גם יישאר אחרי שיפנו את ההריסות". לדבריו, "נהרסו חנויות שיש להם בנמל, ונגרם נזק לבתים ורכוש. רבים עוד מטפלים בחורבן שנותר שם אחרי הפיצוץ והשריפה שבאה בעקבותיו".
אל תפספס
פרח רסלאן בת ה-32 מקריית שמונה, ששתיים מאחיותיה, בנות 34 ו-30, מתגוררות בביירות, תיארה את הרגעים בהם התוודעה לפיצוץ. "יצאתי מהסופרמרקט ונכנסתי לאוטו בו חיכה לי בעלי, ומצאתי אותו בבהלה רבה בעקבות הסרטונים שהתחילו לזרום מביירות. ככה נודע לי על האסון", סיפרה לוואלה! NEWS. "השאלה הראשונה שלי כמובן הייתה מה עם האחיות שלי, והוא עדכן אותי שהן כבר הודיעו בוואטסאפ המשפחתי שהן בסדר וששתיהן לא נפגעו".
היא גילתה שמדובר ב"מזל גדול" מפני שאחת מהן הייתה בנמל יום קודם לכן. "אזור נמל ביירות מזכיר מאד את תל אביב", שיחזרה רסלאן, המוכרת מהתמודדותה בתכנית "מאסטר שף". "יש שם אווירה מאוד כיפית ואנשים אוהבים ללכת לשם. אזור קורניש, טיילת קו החוף, הוא מאוד פופולרי".
רסלאן במקור מכפר אל-עדיסה שמול משגב עם. בעלה מכפר כילא, מול מטולה. בשנת 2006 הם עברו לישראל - הוריה ושלוש מחמש בנותיהם - כששתיים נותרו בלבנון. מאז המשפחה שלה חצויה. "באופן כללי אנחנו נמנעים מקשר איתן ועם כל מי שהיה לנו בלבנון, בגלל הסיטואציה. גם חברות ניתקו קשר איתי בגלל שאני בישראל", הסבירה.
"משלשום אנחנו דבוקים לאתרי החדשות. התחלתי לבכות כבר ברכב ובכיתי הרבה מאז. קמתי אתמול לעוד סרטונים ושוב בכיתי. זה קשה מאוד. אנחנו משותקים, לא יכולים לעשות דבר", תיארה רסלאן. "אתמול כבר לא יכולתי להתאפק, ותפסתי את אחותי כדי לשמוע את קולה, להגיד לה שלום ולשאול בשלומה. היא סיפרה שהם בסדר, שעיקר הפחדים הם מהרעל והחומרים הכימיים שאולי יש באוויר מהאמוניה. היא אמרה שיכול להיות שזה עושה נזק בריאותי, ואנחנו ביקשנו מהם שיעלו לכפר ויתרחקו מביירות לכמה ימים".
לדבריה, "זה קצת בעייתי כי אמנם הן לא עובדות, יש עכשיו 30% אבטלה בלבנון, אבל בינתיים הבעלים שלהן מתפרנסים. בעלה של הצעירה יותר אפילו חלק מצוות רפואי ונדרש עכשיו בעיר, ולכן אינו יכול לעזוב".
מאז נודע לה על האירוע, רסלאן מחפשת דרכים לסייע למי שבביירות. "יש כל מיני יוזמות והתגייסויות - ושרק יגידו לי איך, כי אני לגמרי לא מקושרת. אני גם מקווה שהם יתגברו על התנגדויות לקבלת עזרה", הוסיפה רלסאן. "אולי יש דברים שאפשר לעשות מבלי לחכות לאישור, כי בטוח יש אנשים שאינם יכולים להשמיע את קולם ואולי מפחדים, והם זקוקים מאד לעזרה הזו".
רסלאן תיארה כיצד התרגשה מהסולידריות שהביעה עיריית תל אביב עם העם הלבנוני. "יש דברים סמליים שמאוד רגשו אותי. שמעתי שבניין עיריית תל אביב הואר כמו דגל לבנון. זה מרגש, משמח ומדהים שעם כל הכאב מצליחים לשים את הסכסוך והאגו בצד".
"מאז הפיצוץ המחשבות של כל אנשי צד"ל נמצאות בביירות"
ג'ונתן אלחורי, תושב נהריה בן 27, שמשפחתו עברה לישראל בשנת 2000 מהכפר בורג' אל-מולוכ שליד מרג' עיון, היה אמש בכיכר רבין. "דעתי חלוקה על הארת דגל לבנון בלב מדינת ישראל בנסיבות האלה", אמר. "מצד אחד, זאת המולדת, מחווה נחמדה של סולידריות ברגעי משבר איומים כאלה. מצד שני, כשביקשנו להאיר את בניין העירייה לזכר חללי צד"ל, והשותפות שארכה יותר מ-20 שנה בין העם הלבנוני לעם הישראלי שהתבססה על השכנות הטובה והשלום - זכינו לכתף קרה וסירוב".
לדבריו, "חלק אמרו לי שאני כפוי טובה. שיהיה. כואב לי שסיפור צד"ל עוד לא הונצח כמו שצריך בקרב הציבור הישראלי. אנחנו חלק מהחברה הישראלית, וככאלה קולנו שווה בדיוק לזה של כל אזרח אחר".
אלחורי תיאר את תחושותיו הקשות לאחר שצפה ברגעי הפיצוץ שטלטל את ביירות. "ראיתי את הסרטון הראשון שלשום ופשוט קפאתי במקום", סיפר. "אני חושב שלבנון מעולם לא חוותה דבר כזה, גם בשיאה של מלחמת האזרחים. זה מחריד בכל קנה מידה אפשרי. מבחינת לבנון זה אירוע בסדר גודל של 11 בספטמבר, ועוד בשנה בה יש משבר כלכלי מהחריפים שהיו שם מאז הקמתה, ובזמן מגיפה עולמית וחרם בינלאומי זה כמה חודשים בגלל החיזבאללה".
אלחורי אמר כי יש לו זכרונות מהנמל בעיר. "הייתי בן חמש-שש, אבל אני זוכר היטב את המקום. הוא יפהפה, עם חיי לילה מטורפים, הופעות רחוב, ברים, ומסעדות. זה מקום תיירותי מאוד", סיפר. "יש לי חברים שלמשפחות שלהם יש חנויות באזור הזה, ולמזלנו באורח נס הם לא היו שם באותה שעה".
לדבריו, "החנויות נהרסו כאילו לא היו קיימות מעולם. יש לנו חברים שהבתים שלהם בקרבת מקום והם דיווחו שרחובות שלמים נהרסו כמעט טוטאלית. הם לא היו יכולים להתקרב לאזור ובהתחלה הייתה פאניקה מוחלטת מחשש שחומר כימי מתפזר באוויר. אנשים ניסו להסתגר בבתים, לסגור פתחי אוויר ולא לצאת".
"מאז שלשום המחשבות שלי ושל כל אנשי צד"ל לא נמצאות כאן בישראל, אלא שם בביירות. כולנו תקווה שאיכשהו לבנון וקרובי משפחותינו יצליחו לעבור את האסון הנורא", תיאר אלחורי. "יצרנו קשר עם משפחה בחו"ל ששוחחה עם הקרובים שם. ושמענו שהם בסדר".
הוא הוסיף כי "אין קושי גדול מאי היכולת לתקשר ולהיות קרובים למשפחה, לעזור שכצריך. במקרים כאלה התחושות מתגברות ונהיות בלתי נסבלות, עם המחשבות על מה שעובר עליהם ועל הרגעים הקשים. ולמה? בגלל ארגון טרור שאחז שורשים ומסרב להתנתק. תפילתנו עם העם הלבנוני. הוא צלח משברים דומים בעבר, בתקווה שיצליח לגבור גם על זה".
אלחורי תיאר את לבנון כמדינה בלי מזל. "היא מדינת ביש המזל הגדול מאז נוסדה", אמר. "אסון רודף אסון".