המסר ברור, והאופטימיות הזועמת שטפה את ירושלים. לנתניהו יש סיבה לפחד

כיכר פריז התמלאה בישראלים מכל הסוגים שמסרבים לקבל את המצב הקיים. כל אחד מילא את חלקו בהצגה בצורה מושלמת עד לקץ החגיגה, כולל הסירוב של הגרעין הקשה להתפנות והפינוי האגרסיבי של המשטרה. כשעלה הבוקר, הכיכר הייתה מצוחצחת - ומארגני המחאה נותרו עם משימה היסטורית

בווידאו: אלפים מוחים נגד השחיתות השלטונית מול ביתו של נתניהו בירושלים ובקיסריה (צילום: SATVIEW, שלומי גבאי, יותם רונן. עריכה: ליר שפיגלר)

ההפגנה הזאת הייתה כל מה שחשבתי שתהיה רק בצבעים פחות עזים. אלפי אנשים הגיעו לירושלים להפגנה שהפכה כבר למסורת במוצאי שבת, אלפי אנשים חזרו הביתה בסופה בשלום, מינוס 12 מפגינים שנעצרו. חלק מכלי התקשורת דיווחו על 15 אלף מפגינים, חלק אמרו שהיו יותר, חלק פחות. "אבל מה זה משנה", מסבירה לי אחת הקבועות במחאות בלפור, "העובדה היא שמהפגנה להפגנה רק מגיעים יותר ויותר אנשים". היא לא טועה, זה באמת לא משנה.

כיכר פריז, שבכלל נקראת כיכר צרפת, התמלאה עד אפס מקום. הצרפתים הבטיחו בעבר לבנות בלב הכיכר דגם מוקטן של מגדל אייפל, שיתנשא גבוה מעל שכונת רחביה. זה לא קרה, וגם זה באמת לא משנה. התחושה בכיכר היא שאנחנו חווים את הדבר הכי גדול שקרה בעיר הנצח, בלי שאנחנו באמת צריכים להיות בעיר. זו מין אופוריה כזאת, מהולה בחשש קטן מן הבלתי נודע. זה לא משנה אם זה קורה בירושלים, קיסריה, תל אביב או צפת. זה לא משנה אם זה קורה בכיכר פריז, כיכר רבין או כיכר איאד אלחלאק (שם ראוי לכיכר בעיר הקודש, אגב). את התחושה שעולה מההפגנה אפשר להרגיש בכל מקום במדינה.

לא צריך להגיע לפאתי מעון ראש הממשלה בבלפור כדי להרגיש את תחושת האופטימיות הזועמת. אפשר להרגיש את הייאוש שמתחלף בתקווה גם מהבית. אפשר לטעום את פעימות הלב המתגברות דרך הרשתות החברתיות. אפשר להרגיש עם העיניים את המפגינים גם דרך הטלוויזיה, אפשר לשמוע עם הלב את המחאה דרך הסמארטפונים. במובן הזה דווקא הנוכחות בכיכר פריז היא סוג של אנטי-קליימקס, מין סרט הוליוודי דל תקציב עם אלפי ניצבים וסוף ידוע מראש.

הפגנה חוקית, שמחה ודמוקרטית. ההפגנה ליד מעון ראש הממשלה, אתמול (צילום: ראובן קסטרו)

כמו בכל סרט שכזה, יש בו נבל. במקרה שלנו מדובר בנאשם מספר אחת בתיק הפלילי 67104-01-20, אחד בנימין נתניהו. כדי להצדיק את הליהוק שלו, הוא פרסם אמש קריקטורה גנובה בעמודי הסושיאל שלו, כהרגלו בלי לתת קרדיט ליוצרים המקוריים של היצירה. גם זה לא משנה, בטח לא למיליוני העוקבים שלו, להם הוא ניסה למכור טקסט רווי שקרים והסתה, שלא ברור מי עדיין קונה אותם. נתניהו טען שערוצי הטלוויזיה משתפים פעולה עם ההפגנות "האנרכיסטיות", ושוטפים לציבור את המוח במטרה להפיל ראש ממשלה חזק מהימין. "הטלוויזיה בצפון קוריאה יכולה ללמוד מהם, אבל הציבור לא קונה את זה", לשון הפוסט שפורסם בפני מיליוני עוקבים. בדבר אחד הוא צודק, הציבור באמת לא קונה את זה.

מול השקר המרושע על "אנרכיסטים" ו"מפיצי מחלות" עומדת המציאות, והיא נמצאת במרחק נסיעה מכל מקום בישראל. מאות גשרים שנצבעו בדגלי ישראל לצד דגלי המחאה השחורים ברחבי המדינה הובילו את הדרך אל הפסטיבל השמח בעיר הקודש. היו שם חילונים, מזרחים, חרדים, אשכנזים, שמאלנים ואפילו ימנים. למעשה, הדבר היחיד שאי אפשר היה למצוא אתמול במרכז ירושלים זו חניה (הח"מ תזמן שעה וחצי של חיפושים קדחתניים בתוך סמטאות עמוסות במפגינים).

פסטיבל שמח. ההפגנה הלילה בירושלים (צילום: ראובן קסטרו)

כמו באגדות, כולם חיכו לחצות

המסרים הסותרים והמבלבלים שלבלבו עם פרוץ המחאה התחלפו בקריאה ברורה: "ביבי הביתה", אבל גם היא הייתה משנית לעצם הנוכחות החיה של הדמוקרטיה בלב הבירה שאוחדה לה יחדיו. למען הסר ספק, לא הייתה שם אלימות מכל סוג. אלפים פיזזו להם מסביב לכיכר עם שלטים יצירתיים, חלקם זועמים, חלקם מצחיקים. חלק ניגנו על תופים, חלק תופפו על כלי מטבח, הרבה רקדו, חלק טחנו פיצות ריחניות, חלק הציעו שירותי עיסוי פומביים לעוברים והשבים. זה היה פסטיבל שמח, עם כמה קריאות פוליטיות ברורות נגד האיש שמתגורר בבית הסמוך. הפגנה חוקית, שמחה ודמוקרטית.

אלא שכמו באגדות, כולם חיכו לחצות, השעה בה הפגנות הופכות במוצאי שבת מ"חגיגה של דמוקרטיה" ל"הפרת סדר המונית". כולם שיחקו את התפקיד שלהם בצורה מושלמת. המשטרה החלה לכרוז לאלפי המפגינים שנשארו בכיכר שההפגנה הסתיימה ועליהם להתפנות - באופן מפתיע, על סף ההטרלה, רוב המפגינים באמת החלו ללכת הביתה. בשעה אחת בלילה נשארו בכיכר רק "הגרעין הקשה" של המפגינים, כמה מאות בני אדם, חדורים במוטיבציה להיות חלק מההצגה הקבועה של פיזור ההפגנה בכוח.

מול שקרים על אנרכיסטים, עומדת המציאות. ההפגנה בירושלים, אתמול (צילום: ראובן קסטרו)

באופן אירוני, דווקא בשלב הזה, ההפגנה הפכה לשקטה עד בלתי מורגשת. המפגינים התיישבו על המדרכה שממול למלון המלכים וחיכו למכת"זיות שיבואו להשפריץ אותם אל מחוץ לכיכר. לו הייתה לצמרת המשטרה קצת מחשבה יצירתית (אהלן מוטי כהן, יפה מצדך שהצטרפת אלינו) היא הייתה נותנת לשוטרים את ההוראה לא לעשות כלום. בלי הקונטרה המשטרתית, למפגינים לא היה מה לעשות שם, והם היו עוזבים את המקום מיוזמתם. החיכוך בין השוטרים למפגינים שנשארו במקום הפך את האירוע מהתגודדות בלתי מזיקה לאירוע שצריך לפעול לסיומו.

עוד בוואלה! NEWS

אלפים מחו נגד נתניהו בירושלים; 12 מפגינים נעצרו

לכתבה המלאה
נוכחות חיה של דמוקרטיה בלב הבירה. ההפגנה, הלילה (צילום: ראובן קסטרו)

המשטרה השתמשה ברמקולים חזקים שהותקנו במקום כדי לדרוש מהמפגינים לפנות את המקום. זה הרגיש כמו סצנה מסרט של לואי דה פינס - לא רק שהכריזה של המשטרה היוותה מטרד רעש גדול יותר מההפגנה עצמה, היא גם הלהיטה את הרוחות בקרב המפגינים שנשארו במקום, וגרמה להם להתעורר ולחזור להפגין. "מ-ה-פ-כ-ה", זעקו בתגובה המפגינים, ופרטו על נימי נוסטלגיה אצל מעריצי יואב קוטנר משנתון מסוים.

בשעה 01:30, כמו שעון שוויצרי, הורו המפקדים בשטח להתחיל "לדחוף" את המפגינים אל מחוץ לכיכר. ההוראה הייתה ברורה, כל מפגין שמתנגד צריך להילקח בכוח של ארבעה שוטרים על כל מפגין. "תפעילו כוח סביר", נאמר במערכת הקשר המשטרתית, "מסתכלים עלינו". חלק מהשוטרים שמרו על ההנחיה הזאת, חלק העדיפו להתעלם. המפגינים התיישבו על הרצפה וקראו בקול: "לא נוותר עד שביבי יתפטר". לא נשאיר אתכם במתח, תוך חצי שעה המפגינים כבר לא היו שם, ואף אחד לא התפטר.

המפגינים זעקו "מ-ה-פ-כ-ה". המחאה בירושלים, הלילה (צילום: ראובן קסטרו)

מסרבים להתרגל

הבוקר התעוררנו לקצת פייק ניוז דו-צדדי. דיירי בלפור ממשיכים לספר על אנרכיסטים קיצוניים שעושים להם קקי בשיחים. בפועל לא רק שהמפגינים הגיעו עם דגלי ישראל וקריאות למען הדמוקרטיה, הם הביאו איתם שקיות זבל כדי לנקות אחריהם את הבלגן שהם יצרו. אנשי אגף התברואה בעיריית ירושלים התפלאו כשהגיעו לפנות בוקר לכיכר וגילו אותה מצוחצחת ללא רבב.

גם מהצד של המפגינים עולה ניחוח של הגזמות ותיאורים פראיים ורחוקים מהמציאות. הם מספרים על הברוטליות של משטרת ישראל שמתנהגת אליהם באלימות בלתי מידתית, וזה רחוק מלהיות מדויק. המשטרה הכילה את ההפגנה הרבה מעבר לשעה המותרת, ואפילו הבליגה הפעם מענייני המסכות (ובצדק, 99.9% מהמפגינים בערך עטו מסכות גם בלי ששוטרים יתנפלו עליהם בהפתעה). אחרי שהזהירה מספר לא מבוטל של פעמים שהיא מתכוונת לפזר את הנוכחים בכוח במידה והמפגינים לא יתפזרו מרצון, המשטרה נאלצה לבסוף לעמוד במילה שלה.

כן, היו שם דחיפות ומשיכות ואנשים שנפלו על הרצפה בזמן הפינוי, אבל זה עדיין עדיף משימוש באמצעים אגרסיביים יותר לפינוי הפגנות כמו גז מדמיע או המכת"זיות הידועות לשמצה. בסופו של דבר, כמעט בכל משחק כדורגל ממוצע בליגה הישראלית יש יותר אלימות משטרתית מאשר הייתה אמש בהפגנה. זה לא הופך את זה לבסדר. אלימות משטרתית היא לעתים רחוקות "בסדר", אבל צריך לזכור שהשוטרים הם לא "הרעים" בסרט הזה. הרעים גרים לא רחוק משם, והם בטח יתבכיינו שקראתי להם ככה. מה לעשות, הבכיינות החליפה את הפטריוטיות כמפלטו של הנבל.

בלי הקונטרה המשטרתית, המפגינים היו עוזבים את המקום מיוזמתם. ההפגנה, הלילה (צילום: ראובן קסטרו)

בכיר לשעבר, כזה שמכיר את נתניהו טוב מאוד, אמר לי עם פרוץ המחאה שנתניהו לא יילך כל כך מהר. "יצטרכו לגרור אותו בכוח מבלפור", אמר הבכיר, ספק בצחוק. מכאן והלאה התמדה היא שם המשחק. המחדל הממשלתי בטיפול במגיפת הקורונה הביא את המחאה לנקודת רתיחה, אבל באותה מהירות בה ההפגנות התפשטו ברחבי הארץ כך הן יכולות גם להיעלם בקלות באמצעות ספין כזה או אחר של אדם שמזמן איבד את השליטה על הבלמים.

זו המשימה האמיתית של המארגנים, להמשיך את המסורת שנבנתה פה בחודש האחרון כנגד כל הלחצים שיופעלו עליהם. זו משימה היסטורית, לא פחות. להמשיך לנטוע את התקווה שמשהו מכל זה באמת יכול לעורר שינוי.

בין שלל השלטים שהונפו אמש בכיכר היה שלט אחד עצוב, אותו החזיקה אישה מבוגרת, ועליה הכיתוב הפשוט: "התרגלתי". המסר האישי שלה היה ברור, אבל האווירה בהפגנה הוכיחה שאפשר אחרת. אלפי צעירים פשוט מסרבים להתרגל למצב; מסרבים לקבל את המסרים הדיקטטורים שמופצים ברשתות החברתיות על ידי הנאשם בפלילים שהתנחל בבלפור; מסרבים לקבל בכניעה את ההתנהלות הביזיונית של הממשלה בטיפול במשבר הבריאותי והכלכלי הבלתי נסבל; מסרבים להתרגל. צעירים שמסרבים לקבל את המצב הקיים זו הסכנה הכי גדולה לכל שלטון. בפראפראזה על מילותיו של המאסטרו ב. נתניהו: ה-ו-א מ-פ-ח-ד.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully