ההפגנות הן מדגרות לרצח הפוליטי הבא

רבים מאתנו רואים בתוצאות המחאה החברתית של 2011 הצלחה שהביאה לשינויים חברתיים-כלכליים משמעותיים. המחאה, לראייתם, הובילה לגל רפורמות בתחומים רבים, מיתנה את דהרת המחירים בענפים רבים, פירקה פירמידות פיננסיות, שלחה טייקונים לכלא, העלתה את שכר המינימום וצמצמה את האי-שוויון.

למרבית הצער, ככל שהשנים חולפות, כך הלכו ונשחקו הישגי המחאה וגברו הציניות והניכור של מקבלי ההחלטות. גלי המחאה השוטפים את ישראל בשבועות האחרונים, אינם מחאתם של "שמאלנים" או של רק אלה החפצים בלכתו של ראש הממשלה; הם עירוב של זעם, תסכול, מצוקה כלכלית, אי-שביעות רצון מניהול המשבר. לתוכן של מחאות אלו מתחבר הרצון הפוליטי להחלפת השלטון.

אכן, אי אפשר להתעלם מכמה סימנים חיוביים כמו ההכרה, אחרי שנות דור, בצורכי מערכת הבריאות, האחיות והעובדים הסוציאליים. גם מינוי פרויקטור הקורונה היא התפתחות חיובית. אולם הדרך ארוכה, מפותלת וסבוכה.

התחושה היא כי המשבר הקשה אינו מנוהל ביד אמינה, נחושה ונבונה. הפגיעה הכלכלית - בעיקר בבעלי עסקים קטנים - אנושה ומדאיגה. נראה כי הפוליטיקאים מתבוננים בעשרות אלפי המוחים, מפענחים את המסרים הנשלחים לעברם, אך מותירים את הרושם כי הם ממשיכים לעסוק בעצמם ובבעיותיהם הפוליטיות. הציבור החרד והצייתן, כך נראה, משמש כר נוח וגמיש ומשרת צרכים פוליטיים שונים.

החשש והמשבר, מסתבר, לא מרתיעים את הציבור ואינם מונעים ממנו להפגין ולמחות. אחוז הצעירות והצעירים שמפגין גבוה מאוד ומבליט זאת ביתר שאת.

ההפגנות ההמוניות, ובעיקר אלו המפגינים בהן - שתופסים טרמפ ומחפשים עימותים פיזיים וקולניים עם המשטרה - מהוות מדגרה לצמיחתם של בודד או בודדים, העלולים גם להגיע למסקנה, כי רק הם מסוגלים להושיע את ישראל. הם עלולים לתכנן פעילות אלימה נגד פוליטיקאים, שלדעתם צריך לסלקם מהדרך. לכן עלתה רמת האיום אל מול אישים, חלקם מאובטחים, ובראשם ראש הממשלה ובני משפחתו.

אין לי ספק, כי השב"כ מודע לסכנה ונערך לקראתה. אך לא די באבטחה פיזית, שאינה יכולה להיות הרמטית. מי שזומם לפגוע, ימצא תמיד סדק להיכנס דרכו ולנסות לבצע את זממו. איסוף מודיעיני על מפגינים הוא בעייתי ומורכב. איתור של בודד, או בודדים, העלולים לקחת החוק לידיהם, קשה ויכול להסתמך על הערכות שלא תמיד תהיינה נכונות.

אירועים ביטחוניים, דוגמת הסיכול המוצלח של צה"ל בהר דב מול פעולת חיזבאללה, מסיטים לרגע את המיקוד ממשבר הקורונה. תמיד יהיו פוליטיקאים שידאגו להעצמתם. אולם המציאות מלמדת שרוב רובו של הציבור מתקשה לשבוע נחת מהנעשה בזירה הפוליטית. הסיבות מגוונות: היעדרו של תקציב, המתיחויות וחילוקי הדעות בממשלה מנופחת ובכנסת מפולגת, וענני הבחירות המתעבים ואולי מרמזים על העתיד הקרוב.

האכזבה מניהול המשבר וחוסר היציבות הפוליטית, יחד עם מכלול החרדות הבריאותי-כלכלי, משמשים חומר בעירה ומקור לתסיסה בקרב מפגינים בעלי מטרות ויעדים שונים ומגוונים. הזעם הציבורי הולך ותופש תאוצה מסיבית.

משבר הקורונה חשף כשלים מערכתיים משמעותיים של הממשלה ומוסדותיה. ואקום מנהיגותי, שיקולים זרים, היעדר עבודת מטה וחוסר יכולת תכלול בין-משרדי. השבר הכלכלי-חברתי מחלחל גם לטיפול הקריטי באתגרים המדיניים-ביטחוניים, ועלול לגרום להחרפתם. שינוי בממשל האמריקני בנובמבר יהווה שינוי דרמטי עבורנו.

בעת הזאת יש להימנע מבחירות קרובות ולהעביר תקציב דו-שנתי, שיבטיח יציבות וחזרה לשגרה כלכלית. צריך לנהל את המערכה נגד נגיף הקורונה באופן שיתקן את הכשלים המנהיגותיים, וישיב את אמון הציבור בהנהגת המדינה ומנהיגיה.

יעקב פרי הוא ראש השב"כ לשעבר, כיהן כשר המדע והטכנולוגיה וחבר כנסת, וכיום נשיא חברת cgi למודיעין עסקי