הרחובות תססו, הגינויים נלחשו והשופטים התחשבו. ישראל בדרך לרצח פוליטי נוסף?

חבר הכנסת מאיר וילנר ואשתו יצאו ב-15 באוקטובר 1967, בשעות הערב, מדירתם ברחוב גאולה שבתל אביב בדרכם לבקר חבר שאושפז בבית חולים. בהגיעם לרחוב יונה הנביא פינת רחוב הירקון, התנפל על וילנר גבר ודקר אותו בגבו בסכין מטבח, תוך שהוא צועק: "זהו וילנר, אני אחסל אותו".

חבר הכנסת, מנהיג רק"ח (הרשימה הקומוניסטית החדשה), הובהל לבית החולים "הדסה". "למזלו נתקע להב הסכין בעצם השכם ולא חדר לחזה, דבר שהיה עלול לגרום לפציעה קטלנית של הריאה או לשטף דם", אמר ד"ר טוביה צטרון.

התקיפה האלימה הזאת אינה מעשה שבשגרה, אולם הופיעה כמה וכמה פעמים לאורך שנותיה של המדינה, ככלי בזירה הפוליטית בישראל - ופעם נוספת לאחרונה, כשהותקפו מפגינים נגד השחיתות השלטונית בכמה מקומות ברחבי הארץ. במקרה תקיפת וילנר, דברי הדוקר מזכירים את הצידוקים של התוקפים במקרים דומים שקרו במהלך השנים, וגם התגובות הרפות שנשמעו אז דומות לתגובות היום.

"לא יכולתי לשאת שח"כ וילנר מכתים את שם חיילינו ומהלל את זכר הנופלים", אמר בבית המשפט הדוקר, אברהם בן משה, שהציג עצמו כמי שהיה אסיר ציון בברית המועצות. "הייתי מוכרח להפגין נגד האיש שמשרת את אויבינו".

בן משה זכה לאהדה מצד אנשים שתמכו במעשהו. בידיעה בעיתון "הצופה" על דיון במשפטו נכתב כי "עשרות עיניים דומעות נראו בקהל הרב, שנאבק קודם לכן, כדי להשיג מקום באולם. בין הנאספים - יהודייה ישישה דוברת רוסית, עולה חדשה שהביאה לנאשם צרור ובו דברי תרגימא ופירות".

על הנאשם נגזרו 18 חודשי מאסר בגין גרימת חבלה חמורה. אחרי ערעור על קלות העונש, הוסיף בית המשפט העליון עוד שישה חודשי מאסר. "אפשר להבין לרוחו של הנאשם, אלא שהוא היה חייב להבין יפה שהוא עומד לבצע מעשה פלילי", כתבו בגזר הדין שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב. "הנאשם כאחרים, אשר נפשם סולדת מדרכו המדינית של הנתקף, צריכים להיות מעוניינים בשלטון החוק". השופטים התחשבו בהחלטתם בכך שהנאשם הסתפק בדקירה בודדת וכן בעובדה שהחלמתו של וילנר הייתה מהירה יחסית.

האווירה הציבורית, כפי שניתן היה להבין מהגינויים המאולצים ומהרוח הפייסנית כלפי הדוקר בין כתלי בית המשפט, התקשתה לעכל את דרכו המתריסה של וילנר: חבר כנסת יהודי במפלגה ערבית-יהודית, ששמו התנוסס על מגילת העצמאות, ובכל זאת שוב ושוב יצא נגד מדיניות ממשלת ישראל. כמה חודשים לפני הדקירה, ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, תקף וילנר בכנסת את הממשלה שיצאה למלחמה כי "תסבך את ישראל", והוסיף כי "רק האימפריאליסטים האמריקנים והבריטים מעוניינים במלחמה וזאת כדי לשמור על זכויות הנפט ועל בסיסיהם הצבאיים באזורנו על חשבון דם בנינו ובנותינו".

אחרי המלחמה, בעת שביקר במדינות הגוש המזרחי, בברית המועצות, יצא שם נגד מה שהגדיר "תוקפנות ישראל" במזרח התיכון. צריך לזכור שבאותם ימים מצבם של היהודים בברית המועצות היה קשה, ורבים נרדפו בשל זיהויים כציונים.

פרופ' יוסי שיין-ראש בית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, סבור כי לאווירה הציבורית משמעות רבה כתנאי לגילויים של אלימות פוליטית, כמו זו שנראתה בשבוע האחרון ברחובות תל אביב וירושלים ובכמה צמתים ברחבי הארץ.

"אנחנו רואים מקרים של חבורות בריונים שבאות להפחיד ולהרתיע, ושמונעות משנאה. אנחנו עדיין לא רואים מסות גדולות של התופעה הזאת", אמר שיין. לדבריו, "השאלות שעלו בתקופה האחרונה וערעור סמכותה של מערכת אכיפת החוק - משטרה ומשפט - מהוות זריעה של זרעי אנרכיה. זה ערעור מבפנים על הסדר הציבורי. אווירה ציבורית שנוצרת מלמעלה יכולה להתיר את הרסן או להניח את הרסן. אלימות של בריונים שמקבלים עידוד סמוי או גלוי מלמעלה, היא בעיה חמורה. טענת השלטון עצמו כי מוסדות אכיפת החוק מנסים לעשות הפיכה שלטונית, נותנת גושפנקא לבריונים".

שיין מזכיר כי כמעט בכל תקופה בתולדות החברה היהודית בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל הייתה אלימות פוליטית. כך, כמו מקרה דקירתו של חבר הכנסת וילנר, ניתן להזכיר אירועים נוספים ובהם רצח ד"ר ישראל קסטנר ב-1957, רצח אמיל גרינצווייג ב-1983 - בהפגנה שבה קראו המפגינים לפטר את אריאל שרון, שר הביטחון, בהתאם להמלצות ועדת כהן - ורצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995.

כדי לראות את הדמיון באווירה הציבורית ולהבין את האווירה שקודמת לרצח כזה, הרי שתיאור של העיתונאי נחום ברנע בשבועון "כותרת ראשית" מערב רצח אמיל גרינצווייג, עושה זאת היטב:

"הרחוב כבר איננו משחק ילדים. זוהי אחת התבוסות המוחצות במאבק על הדמוקרטיה. את מספר המפגינים אני מעריך באלפיים. מולם אני רואה אולי שלושים צעירים שמסתכנים במכות. לא הרבה", כתב ברנע. "הצרה היא, שהנערים האלה מלווים את ההפגנה כל הזמן, קורעים שלטים, מזנבים בשוליים, ואין שוטר שיעצור אותם. מכיוון שמצליח להם, מצטרפים עוד צעירים".

"זה ההבדל בין תהלוכה להפגנה עומדת: בתהלוכה קל יותר להרביץ", המשיך ברנע. "את הטרור עושים לא המכים אלא דווקא היהודים המכובדים. במרפסת מעל בנק דיסקונט, מקום בו עומדים במשך היום עשרות אנשים ובודקים את ההתפתחויות בבורסה, שופכים מים מטונפים. בצדדים יורקים. יהודים בחליפות ועניבות צורחים 'אש"ף', 'בני זונות', 'ערבים'. יש ביניהם אשכנזים ויש ספרדים. איש איננו פורץ חנות. לא השבאב מדבר כאן, אלא העם היהודי. מה קרה להם? ראיתי שם נער בלונדיני, בן 17 אולי. שחטף מכות רצח. כשהצליח לפתוח את הפה צעק: 'מה אתם רוצים ממני, אני ליכוד'. אחר-כך ראיתי אותו צועק 'זונות' יחד עם המכים".

במקרים של רצח פוליטי בישראל, או ניסיון רצח - משפטו של דוקר וילנר החל כמשפט ניסיון רצח - קדמה לכך יצירה של אווירה ציבורית, איתה הזדהו רבים, ולפיה היריב הפוליטי בוגד במדינה ולעתים אף מסכן אותה. קסטנר נחשב כבוגד ששיתף פעולה עם הנאצים עבור מחנה הימין; גרינצווייג נרצח בעת שלקח חלק בהפגנה של מחנה השמאל נגד מלחמת לבנון הראשונה ודרש הקמת ועדת חקירה ממלכתית. פעילות זו התפרשה על ידי ציבור רחב כ"תקיעת סכין בגב האומה".

גם יגאל עמיר רצח את רבין משום שראה במעשיו מעין בגידה. הוא פעל מתוך אמונה שהוא מגשים את רצון האל ושזו הדרך היחידה למנוע אסון מעם ישראל. יש הטוענים שעמיר לא היה עושה את המעשה ללא התשתית האידיאולוגית של מחנה הימין הקיצוני, ואלמלא הוציאו כמה רבנים דין רודף לרבין - היה מתקשה לעשות את המעשה.

שיין מציין את העידן הנוכחי, עידן הניו מדיה, התקשורת המקוונת והרשתות החברתיות - ככזה שיוצר מצע עליו יכולה לצמוח אלימות. "הרשת היא כר נרחב לפעולה שיכולה לעודד אלימות, ולכן על אחת כמה וכמה על הקברניטים לא לעודד את האלימים ולשמור על הדמוקרטיה. בשם השלום הציבורי הם מעודדים למעשה אלימות נגד המפגינים", אמר.

האלימות המופנית כלפי מפגינים מצד קבוצות אחרות, עלתה לפני כמה שנים כסכנה לארגוני החברה האזרחית שמנהלים מאבקים ציבוריים, וביחוד כאלה שמשתמשים בהפגנות.

בבלוג שהפעילו נחי אלון, פסיכולוג קליני שבין היתר עוסק בלימוד של סכסוכים, והד"ר מולי פלג, מרצה וחוקר ניהול ויישוב סכסוכים ותהליכי משא ומתן, הם ציינו בין אותם סיכונים - אפשרות לפרובוקציות של מתנגדים, הפגנות-נגד, החדרת פרובוקטורים ופגיעות אלימות בפעילי המאבק.

שיין חושש כי מהמקום בו אנחנו נמצאים היום, עוד עלולה להתרחש הידרדרות מסוכנת. לדבריו, "הצגת המפגינים כאנרכיסטים פוגעת, היא איתות מסוים. אלו דברים שמתהווים. למעשה אנחנו יכולים לספור רק אירועים שקורים, ומקווים שלא יגיעו לדברים קיצוניים, אבל אם חס וחלילה הסכין או המברג שפגעו במפגין בדרום היה פוגע בו בצורה אחרת, זה היה רוצח אותו".

"יש תחושה בציבור שהמערכת סובלת מחוסר לגיטימציה גם בגלל שחיתות, הטיפול בקורונה, מאבקים פוליטיים מתמשכים שהתבטאו בשלוש מערכות בחירות ואבטלה גוברת", סבור שיין. "אנחנו נמצאים במצב שיש עוד הרבה לאן ללכת כי המחנות מתבצרים במצב של 'עמית-אויב' ולכך תרמו הרטוריקה וההסתה שנמצאות בממשלת ישראל".