מרגע שהתברר לצה"ל, אור ליום חמישי שעבר, שבתקיפת תשתית איראנית בנמל התעופה/בסיס האוויר הסורי דבנ"ל, הלא הוא דמשק בינלאומי, נהרג לבנוני המשתייך לחיזבאללה, חיפשו בפיקוד הצפון ובמטכ"ל עוגה שחסן נסראללה יצליח לאכול, אך שתישאר שלמה בידי ישראל.
צה"ל פועל במסגרת שתי קדימות העלולות להתנגש ביניהן, באירועים כאלה: עקירת המאחז האיראני בסוריה והימנעות ממלחמה בלבנון. הפעילות הרצופה נגד איראן נוחה יותר בעקבות המשבר המשולש שפקד את המשטר בטהראן ואת משמרות המהפכה - מותו של קסאם סולימאני, תחלואת הקורונה וקריסת הכלכלה. זאת שעת כושר להכות בנקודות תורפה, וגם לאותת עוצמה ישראלית.
כשנשלח לחלל הלויין "אופק 16", התפעלו משקיפים מיכולת האיסוף המודיעיני הגלומה בו, אך משמעותי לא פחות ממנו המשגר שהטיס אותו. מדינה המעוניינת להפוך משגר כזה לטיל בליסטי ארוך-טווח, הנושא ראש קרב, לא תתקשה לעשות זאת.
עוד בוואלה!
בהקשר האיראני-סורי, הזמן פועל כעת לטובת ישראל. לרמטכ"ל אביב כוכבי יש שיקול נוסף, ברצותו להשהות התלקחות נוספת מול חיזבאללה. עוד שנה-שנתיים ישפרו את מוכנות הצבא שהוא מנסה לתפור למידתה של ההתנגשות הבאה בלבנון.
התוודעות לקו המחשבה והביצוע של רובד תתי-אלופים מובילים כיום מלמדת עד כמה הם מנוסים, מעודכנים ומפוכחים, אך גם מאותגרים בין ההנחייה לבנות צבא ל-2030 לבין ההבנה שאירוע פתאומי עשוי לשבש את התוכניות בעוד 20-30 דקות. למשל, מפקד אוגדה 98 (ובקרוב ראש חטיבת המבצעים) ירון פינקלמן; ראש חטיבת שיטות לחימה וחדשנות (שילוח) באגף התיכנון, ערן ניב; ראש מטה זרוע היבשה ועד לאחרונה גם קצין תותחנים ראשי, אבירם סלע; מפקד אוגדה 162, סער צור. זהו חלק מקבוצה, שאליה משתייכים גם רפי מילוא, שלומי בינדר, אליעזר טולדנו וקומץ נוסף, שמתוכה יבחר כוכבי את האלופים הבאים לפיקודים המרחביים ולאגפי המטכ"ל.
הבעיה היא שהשנים והתפקידים שצברו, בעודם בונים מכונה דיגיטלית משוכללת לרבע השני של המאה ה-21, מסתכמים בגיל ההולך ומטפס לעבר העשור השישי, קצת מאוחר לתפקיד אלוף ראשון; כוכבי, לפני עשור, היה בן 46 כשהתמנה לראש אמ"ן.
אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, חגג את יום הולדתו ה-51 ערב האירוע בדבנ"ל. ברעם הוא תלמיד שקדן של המזרח התיכון, עמיו ותולדות מלחמותיו. הוא יודע ששניים ממושגי המפתח ברצועה שסביב ישראל הם אדמה וכבוד. ההבנה ששלילתם תגרום בהכרח לתגובה, אפילו זו תתמהמה, חסרה להנהגה הישראלית רוב שנותיה ובמיוחד ב-1973.
כבוד אינו רק מאפיין תרבותי. הוא גם מכשיר שלטוני. במשטרים סמכותיים, כוחניים, אובדן יראת הכבוד כלפי השליט הוא צעד ראשון לעבר מרד. לכן חשוב להבחין בין המהות לבין הנראות - אגרוף ברזל בכסיית משי ההופכת אותו לסמוי יכול להנחית מכה נסבלת. אצבע בעין תגרה מטח טילים.
גישה מתוחכמת זו עמדה ביסוד השתיקה הרשמית שאפפה את תקיפת הכור הגרעיני של קוריאה הצפונית בסוריה ב-2007, כי המשימה המוגדרת לא הייתה השמדת המתקן, כשלעצמה, אלא השמדתו בלי לחולל מלחמה עם סוריה. בשאר אסד שאינו מושפל בעיני עמו וצבאו הוא אסד שאינו מוכרח להגיב במהלומה.
נסראללה מגדיל את ההימור
שנה לפני כן יצא חסן נסראללה, לצערו המאוחר, למבצע "ההבטחה שקוימה" להחזרת סמיר קונטאר והצית מערכת הרג והרס בלבנון ובישראל. נסראללה הבטיח וקיים במחיר דמים. עד אז, שלט בארגונו, בתמיכה איראנית, 14 שנה. מאז חלפו עוד 14 שנה. הצדדים התבגרו. ישראל החזירה את קונטאר, שחזר לסורו ועל פי הפרסומים ארבה להזדמנות והרגה אותו. נסראללה פיתח תורת הרתעה מוגבלת ואמינה: תקיפה ישראלית בלבנון תביא לתגובה. תחת מטריה מילולית זו, המשיך להתעצם וחפר את המנהרות שצה"ל גילה והחריב.
הצלחת הנוסחה, לצד קשיים שפקדו את חיזבאללה בתוך לבנון ומול המשענת האיראנית, עודדה את נסראללה להרחיב אותה: מעתה, לא רק הריבונות הלבנונית קדושה, אוי לישראל אם תפגע בפעיל חיזבאללה גם בסוריה. זה אינו חידוש מקורי של נסראללה. ישראל היא שקבעה את הכלל שפגיעה באנשיה ברחבי תבל - מהאולמיפיאדה במינכן ועד לשגריר בלונדון - תיענש בפשיטה ללבנון, או בפלישה אליה. אבל במתכונת יחסי נסראללה עם ישראל מאז 1992, זהו רכיב שונה, המגדיל את ההימור משני הצדדים. היה ואיש חיזבאללה ייהרג בסוריה, נסראללה ייאלץ לפרוע את השטר המילולי, וישראל תידרש לספוג את התגובה בלי להיגרר למלחמה בזמן ובמקום שאינם נוחים לה.
כך השתכלל יחסה של ישראל לנפגעים - מעין תחת עין, לקריצה תחת עפעוף. בראשית ימי הסכסוך, שלטו הסיסמאות "דמנו לא יהיה הפקר" ו"נגבה מחיר דמים". גאולת הדם של השבטים הקדומים. בפעולות הגמול של שנות ה-50 קבעו הממשלה או המטכ"ל תעריף מלאכותי: הישג נדרש של כך וכך הרוגים, בכפר ירדני או בבסיס מצרי. לקריה לא היתה שליטה מלאה בשטח ואריק שרון וצנחניו לא תחמו את עצמם למכסה.
לעתים, כמו בפעולת "חץ שחור" בעזה, היו לכך תוצאות אסטרטגיות. מצרים לא הורתעה; היא הידקה את קשריה עם הסובייטים והתחילה לקבל מהם נשק. עשור אחר כך, הרחבת פעולת צה"ל בסמוע החלישה את המלך חוסיין והאיצה את ההידרדרות למלחמת ששת הימים.
השיא השלילי של מדד ההרג היה "מפקד הגופות" במלחמת וייטנאם. כשהתברר לאמריקנים שאין מיתאם חיובי בין מספר הצפון-וייטנאמים ולוחמי הווייטקונג שנקטלו לבין זהות המנצח במלחמה, מה גם שרבים מההרוגים היו אזרחים שנטבחו, הופיעה הארה חדשה: להרוג, כן, אבל רק את מי שבאמת ראוי לכך.
גנרל דייויד פטראוס, שמחקרו האקדמי על רפיסות הפיקוד הצבאי מול הדרג המדיני במלחמת וייטנאם היווה בסיס לעמדותיו כמפקד בעיראק, לימד את חייליו שאין טעם בהריגת טרוריסט אחד - ובוודאי לא אזרח תמים - אם עשרה יקומו בעקבותיו. גם צה"ל השתכלל במזעור הנזק, כרעיון, תורת לחימה ואמצעים, אף שביישום גרמו שגיאות מודיעיניות או מבצעיות לתוצאות אחרות מאלה הנראות על שולחנות השרטוט או צגי ההדמיה.
במערכה נגד הטרור הפלסטיני בגדה המערבית בתחילת העשור שעבר ניצחו מח"ט הצנחנים כוכבי ומג"ד 890 על מבצעי "גירוי תגובה": פעולה מסוימת של כוח שאינה בהכרח כפשוטה, אלא מהווה פתיון. היגיון דומה אך הפוך בכיוונו מדריך אותם בצפון: אם ישלטו בגירוי, ישפיעו גם על התגובה.
כוכבי וברעם, תחילה כאלוף פיקוד הצפון ומפקד אוגדה 91 ועכשיו כרמטכ"ל ומפקד הצפון, הגו שני שלבים בקטיעת שרשרת ההדבקה הלוחמנית. השלב הראשון היה מאמץ לאיפוס נפגעי צה"ל, בתגובת חיזבאללה על חללים בפעולה המיוחסת לישראל, בידיעה שהחלטת הממשלה אם ואיך להגיב על אירוע תלויה מאוד במספר הנפגעים הישראלים.
השלב השני, המתבקש, הוא מאמץ לאיפוס נפגעי חיזבאללה בסוריה. זה היפוכו של מפקד הגופות. אם המטרה מושגת ללא חלל של חיזבאללה, מה טוב. אם איש חיזבאללה נקלע לקו האש במערכה שבין ישראל ואיראן, ללא ידיעה מוקדמת, חוזרים לשלב הראשון - כוננות ספיגה במגמה להימנע מנפגעים לצה"ל ולתושבי הגליל. לכך מצטרף השלב השלישי: חתירה לאפס הרוגים לחיזבאללה בתגובה על החלל המקרי בדבנ"ל, שנסראללה אינו מרשה לעצמו לוותר עליה.
מופע של דאגה ישראלית
נסראללה, כמו יחיא סינוואר בעזה, הוא בן שיח משוכלל. ההידברות איתו מתנהלת במסרים פומביים - כבר בחמישי בערב היה מי שדיווח בתקשורת הנקלטת בביירות שהתקיפה בדבנ"ל לא הייתה סיכול ממוקד - ובפענוח של היערכות בשטח. יש גם ערוצים מעצמתיים. בין השאר, כשגנרל מרק מילי, יו"ר המטות המשולבים בצבא האמריקני, בא לפגוש באותו יום את כוכבי, נילווה אליו כרגיל יועצו המדיני, איש משרד החוץ ברנט הרטלי. ממנו לשגרירה האמריקנית בביירות דורותי שיי - המסומנת בידי חיזבאללה כיריבה חריפה, עד כדי פרסום צו דתי לתקשורת להימנע מראיונות איתה - קצרה דרך המברקים.
צה"ל הקפיד להניח לאנשי חוליית חיזבאללה לחדור לשטח ישראל. היגיון הירי לעבר החולייה, סיכול באמצעות סילוק, היה "הברחת - הרווחת". בטווח הזמן המיידי, בעוד הפעולה מתגלגלת, הופק מופע של דאגה ישראלית, מהדורה אנושית של אותו מסוק המפנה פצועים מדומים לרמב"ם - יציאה בהולה של בנימין נתניהו ובני גנץ מירושלים לקריה, דיווחים גלויים על "אירוע ביטחוני לא פשוט" ו"חילופי אש", שאזרחי ישראל למדו לפענח כמלים נרדפות לנפגעים שהודעות יימסרו בהמשך למשפחותיהם. אם נסראללה בהאזנה, הוא יכול להאמין שהקיז דם ישראלי ולסיים את חלקו במבצע.
כשהתפזר עשן פגזי המיסוך, הושק טווח הזמן הבא, עד להחלטת נסראללה אם ליזום אירוע נוסף, או להכריז שהצליח בחדירה לישראל ובמתיחת עצביה.
גישת כוכבי-ברעם, המשתדלת להבין מה מרסן את היריב ומה מדרבן אותו, שואלת בהקשר זה מונח מתחום פיזור הפרות סדר: אל-הרג. אלות במקום רובים, הדיפה ולא הריגה. זה נשמע רך להפליא וסותר את חינוכם של אנשי צבא קשוחים, אבל רק כל עוד מדובר ברצון לדחות את המלחמה הבאה.
במלחמה עצמה, קטלניות - שתביא להישגים מהירים ותקצר את הזמן עד להפסקת אש - היא השאיפה העילאית של הרמטכ"ל. אם לשפוט לפי אימוני האוגדות והחטיבות, התכנונים במטכ"ל ובפיקודים וההשתלמויות המשותפות למפקדים וקציני מטה מהיבשה, האוויר והמודיעין, אנשים רציניים חושבים ברצינות על המהלכים הצפויים; ועדיין, אין אשליית שליטה בהתפתחויות, כי הכול תלוי לעתים בפצצה אחת שמחטיאה או באדם שנקלע למקום שלא היה אמור להימצא בו.