שבועיים שלמים, ושקט. למדינה פשוט לא אכפת מילדות קטנות שנפגעו מינית

(בווידאו: עובדות סוציאליות מפגינות בכיכר הבימה בת"א, השבוע)

אני עובדת סוציאלית זה כ-14 שנים, ראש צוות באחד מאגפי הרווחה במרכז הארץ. תחתיי עובדות קרוב ל-20 עובדות מתחומים שונים. אנחנו שובתות - ולא רק אנחנו. גם האחיות בישראל שבתו עד הבוקר. אך בעוד שהאחיות יצאו לשביתה ב-20 ביולי, וערב קודם לכן זומנו לישיבת משא ומתן עוד בטרם השביתה - לקח שבועיים ימים עד שמשרד האוצר התייחס לעובדות הסוציאליות.

מדוע? הציבור וגם האוצר יכולים לראות מידית את התוצאות ההרסניות של שביתת האחיות, שהרי ניתן למדוד אותן - במספר חולים, במדדים כאלו ואחרים, וחלילה במתים. לעומת זאת, את שביתת העובדות הסוציאליות קל יותר להדחיק לשולי התודעה, שכן משרד האוצר לא יפגוש את נפגעי השביתה במספרים, אלא בסיפורים. סיפורים קשים מנשוא. כה קשים, שמדפדפים, אותם ואותנו.

השביתה של האחיות, כמו שביתת העובדות הסוציאליות, היא מוצדקת וכואבת, שהרי מדיניות הממשלה מייבשת את כל השירותים הציבוריים במשך שנים, והתוצאה היא שירות קמל ונמק, שקורס תחת העומס והשחיקה.

אני חושבת על שתי ילדות בנות תשע במרכז חירום, שהוצאו מהבית עקב הזנחה קשה ופגיעות קשות מדי כדי להעלותן על הכתב. הן מחכות להשמה במסגרת של פנימייה מיטיבה, שתוכל לסייע להם לשקם את חייהן. צו בית המשפט ששומר עליהם ומורה על תכנית הטיפול, עתיד להסתיים בימים הקרובים, על כל המשתמע מכך. כל עיכוב בתהליך זה, שגם כך מורכב עבורן ועבור המשפחה, פוגע בנפשן העדינה, מביא לרגרסיה בתפקוד היום יומי שלהן ובפוטנציאל שלהן לחיים טובים יותר.

אני חושבת על עוד משפחה שמטופלת אצלנו באגף הרווחה, משפחה שרגע לפני השביתה קיבלנו דיווח קשה על פגיעה מינית בבתם בת השמונה. מי שומר עליה עכשיו? מי דואג לה לטיפול סביב הפגיעה? מי מדריך את ההורים כיצד להמשיך מכאן? התשובה: אף אחד. לא כי אנחנו בשביתה, אלא כי הממשלה מייבשת את שירותי הרווחה ואנחנו בקריסה.

את אותן משפחות וילדות האוצר לא שומע ולא רואה, משום שהוא עסוק במספרים, לא באנשים. את אף אחד לא מעניין דר הרחוב שנשאר בלי מסגרת שיקום, או הילד הנכה שלא זוכה למסגרת מתאימה כי אין מי שידאג למציאתה. אין מי שישמע את זעקתם של הילדים הפגועים כל כך מעוולות העולם - ויושיט להם יד לעזרה.

נחנקנו כי אתם חנקתם אותנו. אנחנו צריכים הנשמה ועכשיו. נחנקנו משום שיש מידי יום מקרים שאנחנו לא רק לא מצליחים להגיע אליהם, אלא גם אין לנו מענים עבורם. נחנקנו משום שילדה בת שבע אוזרת אומץ ומספרת על התעללות שהיא עוברת, אבל אין בנמצא מסגרת חירום עם מקום פנוי כדי להוציא אותה אליו, ועוברים חודשים עד שנמצא מקום עבורה.

אנשים לעתים חושבים שמי שזקוק לעזרת שירותי הרווחה בטח ניהל לא נכון את חייו, והוא אשם במצבו. אבל לא כך הדבר: ילד שנפל לסמים והוריו צריכים עזרה, אדם שחלה במחלה קשה או אדם שעקב המצב הכלכלי מצא את עצמו חסר כל - אנשים בכל שכבות האוכלוסייה ובכל שלב בחיים עשויים להזדקק לעזרת הרווחה. וכששירותי הרווחה קורסים ותצטרכו סיוע, אתם לא תרצו להיות מספר 294 בתור לקבלת עזרה.

כמו האחיות, האוצר מציע לנו פירורים זמניים, בערך כמו לשים פלסטר במקום חוסם עורקים. אז הגיע הזמן, אחת ולתמיד, להשקיע בשירותים החברתיים של ישראל כי הם נוגעים לכולנו.

מיכל גור היא עובדת סוציאלית