לא מתגעגעת למחאה, ואין לה כוונה לחזור לפוליטיקה: ריאיון עם סתיו שפיר

(בווידאו: סתיו שפיר מכריזה על פרישה מהחיים הפוליטיים, ינואר 2020)

הקצה הדרומי של שדרות רוטשילד, תל אביב. פועלים זרים עובדים על פרויקט השימור של "בית העצמאות", מהמקומות הקדושים של החילוניות הישראלית. כאן הכריז בן גוריון על הקמת המדינה היהודית. אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר. כיום המבנה רעוע ועירום.

על הרקע הזה בולטת סתיו שפיר, שיושבת על הספסל הציבורי. "יופי סתיו, יופי, תמשיכי לכתוב פוסטים על אסף אמדורסקי ולקבל לייקים", אומרת לה אישה זרה ברחוב בלי להאט את קצב הליכתה. לא ברור אם היא התכוונה להחמיא או לפגוע בה.

שפיר ממשיכה לחייך. היא כבר רגילה לפידבקים. בטח בשדרות רוטשילד, שהפכו למזוהות איתה. זה המקום שבו הפכה לפני תשע שנים מפעילה חברתית אנונימית לדמות מוכרת בכל בית בישראל, יחד עם דפני ליף ויתר החברים מהמחאה.

"אני נגד הנוסטלגיה הזאת של המחאה", היא אומרת, "אבל גם אני נשאבתי לזה השבוע בהפגנה בבלפור".

העלית לרשתות החברתיות סרטון שלך מתופפת בקצב בהפגנה מחוץ למעון רה"מ כשסביבך קוראים קריאות נגד נתניהו. זה נראה כאילו המחאה של 2020 בבלפור היא המחאה שרצית ב-2011 ברוטשילד.

"הייתה כזאת אנרגיה ברחוב, ואז ראיתי את התוף הזה ונסחפתי. זה הזכיר לי הפגנה מאוד סוערת מ-2012 בשכונת התקווה נגד פינוי של מחוסרי דיור. צעדנו שם בערך אלף איש, ולקחתי איזה תוף והתחלתי לתופף, ובערך חמש שניות אחרי זה קפצו עליי שוטרים, עצרו אותי, הכניסו אותי לניידת יחד עם פעיל שהכרתי, בערך בן 40, והכניסו לו מכות רצח בזמן שאזקו אותי. שבוע אחרי זה עצרו אותי שוב, ניסו להפחיד אותי".

והם הצליחו?

"זה היה רגע של התעוררות מבחינתי. בלילה הראשון במעצר ישבתי ליד בחור שבדיוק השתחרר משירות קבע בחיל אוויר, ועוד עובדת סוציאלית וכמה פעילים, וחשבתי לעצמי: 'שאלוהים ישמור אותנו, אלה הפושעים החדשים?'. הוליכו אותי יום שלם בתחנת המשטרה בדרך סלמה, והייתי צריכה לעלות ולרדת מדרגות עם אזיקים בידיים וברגליים. העבירו אותי מחוקר לחוקר וצעקו עליי. זה היה שוק. אתה פתאום מבין משהו נורא כואב על מה שהשלטון יכול לעשות לך. היום זה נשמע מצחיק להגיד את זה, אבל אז, בגיל 25, ביבי היה בשלטון רק כמה שנים ספורות, לא ידענו כמה משקל הממשלה יכולה להפעיל כדי לעצור מחאה. זה היה הלם גדול, ובדיעבד אני מבינה שזה אחד הרגעים הראשונים שחשבתי על פוליטיקה".

הפחד יצר את סתיו הפוליטיקאית?

"אתה חושב שיש סדר מסוים בדרך שבה דברים מתנהלים. אתה חושב שזאת מדינה נורמלית, דמוקרטיה, המשטרה דואגת לביטחון של האזרחים - ופתאום משהו נשבר. וכשמשהו נשבר ככה, אצלי זה מעורר את הצורך להילחם".

גם המתנגדים הכי גדולים שלה יכולים להודות, בטח עכשיו כשהיא מחוץ למשחק הפוליטי, שסתיו שפיר הייתה אחת מחברות הכנסת הכי בולטות של העשור הקודם. היא הייתה רק בת 27 כשנבחרה לראשונה לפרלמנט הישראלי, ובמרחק של ארבעה חודשים מהתואר "הח"כית הצעירה אי פעם" היא הפכה לאחת מהדמויות הכי משפיעות באופוזיציה. ועדת הכספים, ישות משמימה ואפרורית מבחינת הציבור הישראלי, הפכה בתקופתה להיות אירוע ויראלי ססגוני בזכות קרבות מלאי פאתוס ואנרגיה בינה לבין נציגי הימין בוועדה.

ההתקדמות שלה בתוך מפלגת העבודה הייתה מטאורית. למרות שזה מרגיש לפני עידנים, רק לפני שנה היא קיבלה כ-30% מקולות מתפקדי העבודה לתפקיד יו"ר המפלגה - יותר מהנמסיס איציק שמולי. עוד נחזור אליו בהמשך.

שפיר לא מצטערת על המהלך שעשתה כשעזבה את מפלגת העבודה למען האיחוד עם מרצ ואהוד ברק תחת "המחנה הדמוקרטי", ומאמינה שאלמלא האיחוד אחת המפלגות לא הייתה עוברת את אחוז החסימה ומחזקת את הימין ("זה היה יכול להיות טמטום פוליטי"). זו גם הסיבה שלטענתה היא לא רצה לבד, בבחירות האחרונות, ולמעשה מצאה את עצמה מחוץ לחיים הפוליטיים לראשונה אחרי שבע שנים.

את היית התומכת הכי גדולה של איחוד מפלגות השמאל, ובסוף האיחוד הזה הוא מה שגרם לך להישאר מחוץ למשחק.

"בסופו של דבר המחנה התאחד ואף אחד לא נפל מתחת לאחוז החסימה - וניצחנו בבחירות, עד שהפסדנו את הבחירות. אלמלא האימפוטנציה האינסופית של ההנהגה של המפלגות האלה, אז היום ביבי לא היה ראש ממשלה והדמוקרטיה הייתה ניצלת. היה לנו רוב בשלוש מערכות בחירות. מי שהכשיל את הרוב הזה זה ההנהגה של המרכז-שמאל".

אבל אי אפשר להתעלם מהנסיבות. את לא יכולה להבין את פרץ ושמולי שנכנסו לממשלה כדי להתגייס לקרב נגד הקורונה? אם נגיד זה היה קורה בזמן שאת עדיין היית חלק מהמפלגה והיו מציעים לך להצטרף לממשלת אחדות עם תיק השיכון למשל, לא היית מתגמשת?

"הציעו לי את משרד התקשורת לפני שנה. סירבתי. מה השאלה בכלל?".

אז לא הייתה קורונה.

"הקורונה לא משנה כלום. דווקא בזמן הקורונה צריך שתהיה ממשלה שאפשר לסמוך עליה. המשמעות של דמוקרטיה חזקה בזמן משבר היא עוד יותר חשובה".

אבל מה הייתה האלטרנטיבה? ללכת לעוד סבב בחירות באמצע משבר?

"האלטרנטיבה לא הייתה עוד בחירות, זה ספין. האלטרנטיבה הייתה להקים ממשלת מרכז-שמאל עם 'תוספות'. ממשלה שיש בה יהודים וערבים, וממשלה שבהמשך גם הייתה מושיטה יד לחרדים, וגם הם היו מצטרפים אליה יופי. זה היה יכול לקרות. כשאני מדברת על אימפוטנציה מנהיגותית זה גם בשאלה של האם 'ערבים יכולים להיות חלק מהממשלה?', שזו פשוט שאלה גזענית שלא ייאמן שהיא בכלל נשאלת בשנת 2020. ברור שהם יכולים וצריכים".

הבעיה לא הייתה רק ברצון, אלא גם ביכולת. היו ח"כים שלא הסכימו לממשלת מיעוט.

"אם אתה באמת רוצה שלטון אתה מפעיל לחץ. אתה לא רק יושב וממלמל דברים בתקשורת על אחדות וקבינט פיוס. אתה מפעיל לחץ על ח"כים סוררים כאלה כמו אורלי לוי שפשוט שיקרה לכל המצביעים שלה, או כמו האוזר והנדל. האנשים שהצביעו להם רצו להחליף את ביבי. כחול לבן לא הציעה אידיאולוגיה רעיונית, היא הציעה רק אנטי-ביבי".

ולפחות בקלפי, זה עבד להם.

"כשאני אומרת שהאידיאולוגיה שלהם הייתה 'רק לא ביבי', אני לא אומרת את זה בזלזול. כשיש עריץ שמוכן לשבור את כל כללי הדמוקרטיה כדי לדאוג לעצמו זו סכנת נפשות וצריך להזיז אותו ממקומו. אני בטוחה שהם באו לפוליטיקה מכוונות טובות, אבל הם ייזכרו בהיסטוריה כאנשים שבגללם ישראל הפכה לדיקטטורה".

ברשימת האנשים שסתיו שפיר מסמנת ככאלה שבגדו במצביעים, בולט במיוחד מי שעמד לצדה באותן הפגנות בקיץ 2011. שפיר מספרת בעיניים בוהקות על "החבר'ה" שהיא חגגה איתם ב-14 ביולי את יום השנה התשיעי לתחילת המחאה החברתית. כשאני שואל אותה אם דפני ליף ואיציק שמולי לקחו חלק בחגיגות, היא מגלגלת עיניים. אני מתעקש על תשובה מילולית והיא עונה בציניות: "אבל אתה יודע את התשובה, נכון?".

לא ברור למה השאלה הזאת כל כך מכעיסה אותך.

"הציבור רוצה שכל אנשי המחאה הצעירים שהניחו את האוהלים הראשונים יהיו חברים. רוצים שנשתף פעולה ונהיה בדעה אחת. והציבור צודק. זה יכול היה להיות הדבר הכי מדהים בעולם אם מתוך המחאה היה נוצר כוח פוליטי שהוא גם בתוך הכנסת וגם ברחוב, ואם הוא היה מאורגן ומסונכרן הוא גם היה מעיף את ממשלת האימים הזאת ומקים פה משהו חדש. זאת הפנטזיה, אבל זה לא מה שקרה. במציאות היו חיכוכים וקשיים בתוך הצוות שקם ממש רגע לפני המחאה. לא הכרנו בכלל לפני, את דפני פגשתי בפעם הראשונה שבועיים לפני שהקמנו את המאהל. ועדיין, עם כל הבעיות האלה הצלחנו לגרום לזה לקרות. זה עבד. הציפייה שתשע שנים אחר כך נדבר על מי חבר של מי היא קצת מגוחכת".

זאת לא שאלה רכילותית. מדובר על אנשים שהובילו יחד מחאה שסחפה ציבור אדיר וחוצה מפלגות והמשיכו לפוליטיקה יחד.

"איציק ואני? ברור שאנחנו לא חברים. זה חשוב?".

חברות זה חשוב, אבל יותר מזה - עד לפני כמה חודשים הייתם שותפים לדרך ועכשיו הוא שר באותה "ממשלת אימים" שהייתם אמורים להחליף. מה קרה?

"האמת היא שהחיכוך הראשון שלי עם איציק היה בערך ביום שהוא נחת בארץ. זה היה שבוע אחרי שהתחילה המחאה ונערכנו לעצרת שידענו שתהיה גדולה. זה עלה 30 אלף שקל להרים את הבמה וההגברה וכדי לעמוד בהוראות המשטרה. שמולי היה בחו"ל כשהתחילה המחאה, ובזמן הזה התאחדות הסטודנטים עבדה איתנו והסכימה לשים את הכסף. בזמן הזה כבר התחלנו להבין שהמחאה הפכה ליותר רחבה מהסיפור של מחירי השכירות לצעירים".

"ואז איציק הגיע, ומעבר לדרישה הראשונה שלו שהייתה לנאום, הוא גם אמר שהוא רוצה שהמחאה תהיה רק על דיור לסטודנטים. אמרתי לו: 'אני מצטערת, זה כבר נושא גדול יותר, זה צדק חברתי, וזה משהו שאנחנו הולכים איתו ומאמינים שהמחאה הזאת תרעיד את המדינה'. הוא הגיב: 'לא, אני רוצה שזה יהיה רק על סטודנטים, ואני לא מוכן'. ואז התחיל איזה דיון ובסופו אמרתי: 'אני ממש מצטערת אבל זה הקו שלנו, ויש הסכמה בין כולנו, ואנחנו מאמינים שזה הדבר הנכון למדינה, ותחשוב מה אתה עושה עם זה'. אז הוא אמר 'טוב, אנחנו לא באים לעצרת'. כאילו הוא הולך לתת הוראה וכל הסטודנטים יקשיב - והוא גם הוריד את התקציב".

"פתאום נשארנו בלי כסף לעצרת ולא היה לנו שום ארגון. צעדתי כמה צעדים, חשבתי מה אני עושה, מאיפה אני מביאה את הכסף, ואז פתאום ראיתי את פסח האוספטר, מנכ"ל תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד. אמרתי לו שאני בוגרת התנועה, ושאנחנו חייבים 30 אלף שקל, ותוך כמה שניות הוא הסכים לתת לנו כסף".

"זה היה הדיון הראשון עם איציק, וזה סימן כל כך הרבה דברים על המשך הדרך. בהמשך הוא כעס שלא רצינו לפגוש את ביבי, וכל פעם היה משהו אחר. תמיד היו חיכוכים אבל גם הצלחנו לנהל את הדבר הזה ביחד, ולהבין שהדבר הזה הוא גדול מאיתנו ואנחנו לא כל כך חשובים, שמה שחשוב זה שהתקווה שסוף סוף ניצתה בכל כך הרבה אנשים תבוא לידי מימוש. מה זה חשוב מי מארגן את המחאה?".

איך אחרי כל החיכוכים אתם מוצאים את עצמכם באותה אכסניה פוליטית?

"כשהתגבשה בי ההחלטה להיכנס לפוליטיקה, ממש ברגע האחרון לפני הפריימריז, אני כבר ידעתי שהכיוון שלי הוא למפלגת העבודה. אז התחלתי לשמוע מחברים משותפים, שאיציק מתלבט בין העבודה לבין הליכוד כי הציעו לו שם שריון במקום של הצעירים. מקום 17, משהו כזה. אני כמובן התחרפנתי מהרעיון שהוא יעשה את זה. הרבה חבר'ה שהיו בתוך ההתאחדות הפעילו עליו לחץ לבוא למפלגת העבודה ואז בסוף הוא הגיע וסגר דיל עם עופר עיני שהיה יו"ר ההסתדרות, ופואד ושלי (בן אליעזר ויחימוביץ', ע"ס). הדיל היה שהוא מקבל את כל התמיכה שלהם כדי להיכנס ושהוא נכנס לפניי ברשימה לכנסת. זו הייתה חלק מהדרישה שלו, ואני גיליתי על זה רק אחרי כמה שבועות. אף פעם לא הבנתי את כל הרעל והתחרותיות המדומה הזאת, כי חשבתי שהוא ואני צריכים להיות שותפים לדרך. אם היינו עובדים יחד ברור שהכוח שלנו היה הרבה יותר גדול, אין ספק בזה".

ראית בעצמך שותפה שלו לפחות ברמה האידיאולוגית עד הרגע שהוא נכנס לממשלת נתניהו?

"עוד לפני כן אפשר היה לקחת את המפלגה, עוד הרבה לפני זה, ולהוביל אותה. לא רק ב-2019. המפלגה הייתה כמהה לרוח צעירה ולשינוי. אני מצאתי את עצמי במשך כמה שנים מגנה עליו על דברים שהוא עשה שלא מצאו חן בעיניי, אבל אני רציתי לשמור על השלמות הזאת בתוך המפלגה. גם את הסיפור הזה על הדיל הזה אף אחד לא שמע ממני למרות שידעתי עליו שנים. רציתי לשמור על זהות של אנשי המחאה, כי חשבתי שזה חשוב לציבור. ועשיתי את זה גם כשזה היה מאוד קשה. רק בפריימריז לראשות המפלגה זה נשבר, כשהצעתי לו לרוץ יחד ולנצח את עמיר פרץ. הוא בחר שלא".

כן, וגם קיבלת יותר קולות ממנו. מצד שני, את היום מחוץ למגרש הפוליטי והוא שר הרווחה.

"היום הוא פיון בממשלת נתניהו שממשיך להחזיק את השלטון שהכי פוגע בשירותי הרווחה פה. צריך להגיד שהיום, לצערי, משרד הרווחה הוא לא משרד אמיתי. הוא הופרט מקצה לקצה ומי שמנהל את המשרד הזה באמת הוא משרד האוצר. כל מה ששמולי עשה זה לקבל טייטל של שר ולשבת בממשלה של ביבי".

באופן שנוגד את הדימוי הציבורי שלה, שפיר מודל 2020 מתגלה כאשת שיחה נעימה ונוחה, שופעת הומור עצמי ובעיקר מאוד מעניינת. הדעות שלה על הממשלה והעומד בראשה לא התמתנו, אבל היא כן יודעת לנתח את התהליכים שעוברים על החברה הישראלית בצורה שקולה ועניינית. כחלק משגרת חיים בריאה יותר שמתחילה עוד לפני שש בבוקר עם ריצה בשכונת פלורנטין, ומעבר לקפה נטול קפאין (על חלב סויה, בכל זאת יו"ר המפלגה הירוקה) נראה ששפיר סיגלה לעצמה גם את היכולת לאזן בין החיים האישיים לפוליטיים בשלווה יחסית. בכל זאת, כשאנחנו מתחילים לדבר על כלי התקשורת, משהו פנימי בה מתחיל לבעור.

במחאה ב-2011 התקשורת נתנה לכם רוח גבית. ההפגנות שודרו בשידור חי ונמתחו על השערים של כל העיתונים. היום, אם כמה אנשים כבר לוקחים את הסיכון של לצאת להפגין, הם מוגדרים כאנרכיסטים אלימים. מה השתנה?

"התקשורת השתנתה. זה ברור שההתעסקות המרכזית של ביבי בשנים האחרונות הייתה להשתלט על התקשורת, והוא הצליח להשליט טרור על העיתונות. תראה למי אני אומרת את זה, למישהו מוואלה. מה שקרה זה שגם עיתונאים שאידיאולוגית מזוהים עם השמאל, בסופו של דבר משרתים את המטרות של ביבי. אז הסיקור של כל המחאות של השנים האחרונות - מחאת הגז, השחיתות, הבודדים, הנוער - אנשים מפגינים כל שבוע, והמחאות האלה בכלל לא סוקרו. ואם זה מסוקר, זה מסוקר בצורה שלילית, לפעמים אפילו בגיחוך. כל הנרטיב משרת את ביבי".

מה האינטרס של כלי התקשורת לשרת את נתניהו? הוא מנסה לפגוע בהם.

"הוא מאיים עליהם רגולטורית. הוא מפחיד אותם. הוא הצליח לשתק חלק מהם ולהוריד חלק מהם על הברכיים, וראינו גם איך הוא השתמש במכשיר שנקרא 'ישראל היום' בניסיון לשחד אחרים. לאט לאט, צעד צעד, הוא הצליח לשבות את כל כלי התקשורת. עדיין יש לנו למזלנו עיתונאים אמיצים וביקורתיים ויש את מי שמעזים לדבר ואיכשהו מצליחים עדיין לקבל במה, אבל זה כבר לא הרוב. אין אפילו דרישה לאובייקטיביות. למעשה, רק מעיתונאים עם עמדות שמאל דורשים להיות אובייקטיביים, אבל אין דרישה מאראל סג"לים למיניהם להיות כאלה".

את מתעקשת להתייחס לתוכן ולא לצורה. בסוף, באולפן, לא רוצים לארח את המומחה החכם עם הנתונים, אלא את יורם לס עם הצעקות ותנועת הידיים המוגזמות.

"שינינו את כל הנהלים של ועדת הכספים דרך הרשת. הלכתי לעיתונאים ואמרתי 'תראו איך גונבים פה תקציב סודי של 300 מיליון שקל מהציבור לאיזו עמותת ימין במקום שהכסף יגיע לרווחה' ואף עיתונאי לא התעניין בזה עד שלא התחלתי להציף את זה בפייסבוק, ומשם זה הגיע לציבור. הציבור הצליח להילחם במאבק הזה אפילו שהתקשורת לא התגייסה בשבילו".

ועדיין למרות ההצלחה הנקודתית הזאת את מחוץ לפוליטיקה.

"כרגע".

ואיך את חוזרת לפוליטיקה?

"אני עוד לא יודעת אם אני אחזור. אין לי כרגע תכנית של לחזור לפוליטיקה. אני כן עובדת בלעזור לגדל דור חדש שיוכל לעשות שינוי".

הח"כית בדימוס חגגה את יום הולדתה ה-35 בתקופת "הגל הראשון" של הקורונה, אבל נראה שניסיון החיים שהיא צברה מאז שהקימה את האוהל ההוא לפני תשע שנים גרם לה לטפח עור של פיל. היא מתעלמת מהמבטים השיפוטיים מהסביבה, לא מתרגשת מטוקבקיסטים שמצמידים לה כינויים מיזוגניים ומקטינים ולא חוששת להביע את דעתה על כל דבר, בצורה בטוחה ובלשון זריזה וחריפה. נושא אחד כן גורם לה קצת להאט את קצב הדיבור, ולהישמע קצת יותר פגיעה ושבירה - המשפחה שלה.

"הממשלה המושחתת הזאת סגרה אותנו בליל הסדר ולא נתנה לנו לפגוש את סבא וסבתא", היא מציינת את מה שנשמע לפתע כמו כתב האישום הכי חריף שלה על חבריה לשעבר בכנסת, "כשראינו את הבכירים שנפגשו עם בני משפחותיהם בלי לתת לאף אחד דין וחשבון, זו הייתה פגיעה בערכים הכי בסיסיים שלנו. מה יותר ישראלי מארוחת חג עם המשפחה? לא ראיתי את המשפחה שלי כמה שבועות, ורציתי לבוא לליל הסדר לעזור להורים שלי, שמטפלים באחותי האוטיסטית. זה טיפול מאתגר. ואז נכנסתי למחשבות של מה יקרה אם אני אסע ויראו שהפרתי את הסגר, ואז יגידו שאני לא נותנת דוגמה אישית".

אבל את בכלל לא נבחרת ציבור כרגע.

"ועדיין החלטתי להישאר בבית, ולא פגשתי אותם בליל הסדר. ואז אני רואה את ביבי בטלוויזיה עם הבן שלו, כאילו אין כלום. זו הייתה נקודת שבר מאוד חזקה, כשהרגשתי שממש מזלזלים בנו".

הסופר האמריקני ג'ונתן ספרן פויר מספר בספרו "כולנו האקלים" על סבתו שברחה מפולין כשהיא זיהתה את הסכנה הנאצית. היא היגרה לארצות הברית וניצלה, בזמן שכל משפחתה נספתה בשואה כי סירבה להבין את גודל השעה. הוא נותן את הדוגמה הזאת כדי להסביר את ההבדל בין האנשים שמבינים את האקוטיות שבהתמודדות עם משבר האקלים לבין המכחישים או אנשי ה"יהיה בסדר". זו השוואה קשה, שבאה לזעזע, ומצליחה - בטח את הקורא היהודי.

אני מנסה להבין משפיר אם היא רואה שהדמוקרטיה הישראלית כבר שם, במקום שצריך לברוח ממנה רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, או שיש עוד סיכוי להציל את המצב.

"נורא קל להיכנס לייאוש ממה שקורה", היא אומרת בתגובה. אבל מהר מאוד היא מסייגת: "זאת בדיוק המטרה של השלטון כרגע, שאנחנו נשב כאן ונגיד 'אי אפשר לעשות כלום'".

אבל מה כן אפשר לעשות? אנשים הלכו להפגין, התפקדו, הכינו שלטים, תלו דגלים, הלכו להצביע למפלגה של מישהו שגילח את השפם שלו כדי להוכיח שמילה שלו זו מילה, ובסוף הם מרגישים שתקעו להם סכין בגב. האזרחים מרגישים שההנהגה מנותקת מהם לחלוטין. יותר מתמיד אני שומע על אנשים שלא מתכוונים להצביע.

"גם אני אזרחית היום, ואף אחד לא מרגיש נבגד מהאנשים האלה יותר ממני, אבל זו בדיוק המטרה של השלטון כרגע - שנהיה א-פוליטיים ושנוותר על אידיאולוגיה. השלטון רוצה שבני 17 לא יחשבו על להוביל שינוי בעולם. זה נכון שבהרבה דברים הם הצליחו לשכנע את רוב הציבור שאי אפשר. הגענו לקצה. הכנסת העבירה בשבוע שעבר חוק שמחסל אותה, וזה לא עורר כמעט שום התרגשות. ככה דמוקרטיות מתחסלות".

שר הרווחה איציק שמולי מסר בתגובה: "השקרים אותם שקרים, המניפולציות נותרו כשהיו. אין לי יותר שום עניין בשטויות שלה. מאחל לה רק בריאות ובהצלחה בהמשך דרכה".