למשרפות, ליד רבין, לעמוד התלייה או כדור בראש: האיומים של תומכי נתניהו

(בווידאו: נאום השר לביטחון פנים אמיר אוחנה, השבוע)

אמיר אוחנה מזועזע. זה נורא, מה שמתרחש פה, ברשתות החברתיות. רצח בעיניים, או לפחות במקלדת. הסתה להמתה, ולא באופן קיבוצי, בנוסח "הטוב שבגויים - הרוג", אלא ממש נקודתית, אישית, שמית, גם אם לעתים השם המפורש מופיע רק בתרגומו של הקורבן המשוער.

בפנייתו ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שנהדפה אתמול בידי האחרון אך שחזרה ושימשה את אוחנה לזעקת שבר שהוכיחה את נאמנותו העילאית לאדונו, נתלה השר לביטחון הפנים באותו כתב חידה של אפרים שמיר, שסתם ולא פירש בשמותיהם של בנימין, שרה ויאיר נתניהו.

זה סגנונו של המשורר עוד משנות ה-70. "נכון, את יפה", כתב אז שמיר בלי לנקוב בשמה של ירדנה ארזי, בהטילו בה קללת מאוכזב, "לא תדעי אהבת אמת לעולם". עכשיו כעס שמיר על "הפסיכופט, אשתו הזונה המופרעת ובן הזונה הפרזיט הדוחה" - כותרת הולמת למחזה של חנוך לוין - והפיץ קול קורא "לחסל" אותם. בדיוק כמו בסיפור השחוק על שני עורכיהם של עיתוני ערב, שנקראו בפי דוד בן גוריון "הטיפש והנחש", מה שהמריץ אחד מהם להכריז, למען הסר ספק, "אני הנחש" - קפץ נתניהו והתנדב להציע את מועמדותו לתפקיד הראשי בהגיג של שמיר.

נתניהו ואוחנה ראו בכך ובקריאות דומות, מזוהות או עלומות שם, הסתה לאלימות קטלנית נגד ראש הממשלה ומשפחתו, או נגד ראשת המשפחה וממשלתה, ותהו מדוע אין היועץ משיק חקירה פלילית. נתניהו גם עשה לו הרגל: להזעיק אליו שוטר - המשימה מוטלת תמיד על תת-ניצב דוד בואני, ראש חטיבת החקירות במטה הארצי - לבוא ולרשום מפיו תלונה. בואני אינו יודע, בואכה בלפור, מה ייאמר לו; הוא רק פועל לפי כללי הטקס, המעניקים יחס מועדף לראש ממשלה (וגם לנשיאי המדינה ולנשיאי בית המשפט העליון), שאינם מוזמנים כאחד האדם לתחנה הקרובה, למסירת עדות או תלונה.

תכלית השיחה אינה נמסרת לתנ"צ בואני מראש, אולי כדי להטעות את המשטרה להאמין שהעניין נוגע בראש הממשלה גופו. לעתים אכן כך, אבל קרה גם שנתניהו ביקש למחזר עניין הקשור בבגיר אחר, בכורו (למעט נועה) יאיר, וזה לכל הפחות מעקף של הנוהג. נתניהו, לא המשטרה, גם ממהר לפרסם את דבר התלונה והמפגש עם בואני, כחלק ממגמת הצגתו כקורבן, ואולי גם לצורך שכנוע הציבור בצדקת ההשקעה באבטחת משפחתו, שזדים אורבים לה וחותרים לערער את שלוותה ואף לבוא איתה חשבון אלים.

המשטרה אזוקה לפרקליטות בנושאים המשיקים לחופש הדיבור. מתברר שאיום אינו תמיד איום. יש והוא ביטוי. השוטר, ולו גם בכיר כראש אגף החקירות והמודיעין וכמפקד יחידת להב 433, אינו מוחזק מתוחכם דיו להבין את הדקויות. נדרשים פרקליטים ובחוד המדרג ראש התביעה הכללית - היועץ. בלעדיהם, לא תיפתח חקירה, ואפילו נפתחה ובשלה לכדי המלצת משטרה על הגשת כתב אישום, צפוי שהתיק ייגנז בפרקליטות.

כך לרוב - עד כמה לרוב, מסרבים במשרד המשפטים לומר - אך לא כשמדובר בנתניהו. אז יוצאות הניידות בהולות. החשוד - לא שמיר, מאיים או מסית לכאורה כלשהו - מתושאל בחדר החקירות ומובל להארכת מעצר, ובמהירות הבזק, של התמוטטות עובדות מושפלות בבלפור, הוא מתבשר על העמדתו לדין.

לתהליך זה אין שום קשר לרמת הסיכון האמיתי לחיי נתניהו. אבטחת ראשי ממשלה הרי מוטלת על שב"כ. בסימון גבולות הגזרה בין הארגונים, בשב"כ מייחסים למשטרה "כל טיפול באיום או בהסתה נגד אישים", כדברי גורם ביטחוני מוסמך. שב"כ "יכול לאתר ולהציף מודיעינית, באמצעים ובכלים העומדים לרשותו, ידיעה שלכאורה מצדיקה העברה למשטרה. היא, באישור הפרקליטות, פותחת בחקירה ובוחנת האם האירוע חוצה את 'רף ההסתה', לפי החוק ואמות-המידה שנקבעו. אם התשובה חיובית, המשטרה היא שחוקרת, מטפלת ומגישה כתב אישום".

שב"כ נמצא מחוץ לתמונה זו. הוא נכנס אליה רק לנוכח "איום גופני ממשי", המצדיק לדעת הדרג המקצועי - ראש היחידה לאבטחת אישים, ראש אגף האבטחה וראש שב"כ - לשקול מעצר של החשוד וחקירה ביטחונית, לא פלילית, במתקן שב"כ ובניהול אנשיו. צפירת הרגעה: אין כלום ולא היה כלום. לא במקרה נשמט שב"כ מכל אגדות נתניהו המאויים. ככל שהעין מתבוננת לאחור, שום חשש להתנקשות בחייו לא בצבץ מהחומר המודיעיני, סמוי כגלוי.

בחזרה, אם כך, למשטרה, הנוהגת לפי הכלל "לא ביבי - לא חוקרים", אמנם בהיפוך כוונתו של נתניהו. איומים והסתות נגד אזרח? ייגנזו, ייגרסו ויושלכו לפח. קללות, גידופים, תפילות לחולי חשוך מרפא - הקורונה אופנתית עכשיו - או איחולים לעתיד מר וקצרצר - אלה נספגים מתחת לרף. זה לא בהכרח נעים, אך מותר לשלוח לעזאזל ולומר "הלוואי שתמות", גם כמחיר נסבל של ביקורת הביקורת. הכוונה היא אך ורק לאיומים מפורשים לקום ולעשות מעשה, מתוצרת עצמית, או לעידוד הזולת להתגייס למשימה.

להלן דוגמית, המאפיינת את טיפולה של מערכת החוק בישראלים מן השורה, או למצער מן השורות הנקראות בטורים אלה. בעיני המשטרה והפרקליטות יש שלושה מעמדות: הציבור, עובדי הציבור ונתניהו עצמו. האכיפה בררנית בעליל. לרצח אזרח אפשר להטיף. אותה הסתה, בהחלפת השם מ"ישראלה ישראלי" ל"אביחי מנדלבליט", "מוטי כהן" או "גדי סיסו", בהיות האחרון ראש אח"ם - זה כבר סיפור אחר וקודר. עוד קומה, לנתניהו, והמסית יוסט. לגודל האבסורד, כל זה מתרחש כאשר "נתניהו לכלא" אינה משאלת לב, אלא הערכה מלומדת של תוצאות ההליך שמנהלת נגדו מדינת ישראל בעודו ממשיך לעמוד בראש הרשות המבצעת שלה.

מבחר של תגובות למאמרים ביקורתיים כלפי נתניהו משקף פעילות קבוצה קנאית של חסידיו. הם אינם בהכרח מאורגנים, אף שנקודה זו לא נשללה משום שהמשטרה העדיפה שלא לקדם כיוון חקירה זה. ייתכן שאינם מכירים זה את זה, ולא מפני המידור המקובל בין תאים מחתרתיים, אלא משום שכל אחד מהם פועל עצמונית. מתכונת ההסתה היא של פיגועי השראה. מוקד עליון היוצר אווירה, וגם אם לא ייתפס כשהוא מרמזר להם אור ירוק, שתיקתו נמנעת מלהציב בפניהם אור אדום. הם מבינים היטב, ממנהיגם, מה ראוי ומה רצוי. הוא מגנה איומים והסתות רק כלפי מי שמזוהים כתומכיו.

חלק מהאיומים טואטאו הצידה בנימוק מדהים: קצין משטרה הגיע לאחד המאיימים, באשקלון, וסיכם את התרשמותו במלים "אין מסוכנות". כלב נובח אינו נושך - אם כי לא כל כלב היה בשיעור הזה - ואין מה לדאוג. הכלבים נובחים והשיירה נושכת.

זה, פחות או יותר, מה שלפני שנות דור היה מספר שוטר בעקבות פגישה עם יגאל עמיר, שבוע לפני רצח רבין. בחור חיובי, שירות קרבי, לומד משפטים. אין מסוכנות. ובהקבלה לאשקלוני האלמוני - המשטרה יודעת את זהותו, למתלונן לא מגלים - באיומים לא מחפשים יגאל עמירים, הנזהרים מלהיחשף, אלא את מפרסמי "דין רודף" הקוראים להמית.

מנדלבליט, בתשובתו אתמול לאוחנה בעניין טענת ההתעלמות מהסתה נגד נתניהו, כתב ש"המחוקק הוא שקבע בחוק העונשין כי ביטויים פוגעניים, אפילו הם קוראים לביצוע מעשי אלימות, יגבשו את העבירה הפלילית 'הסתה לאלימות או טרור' רק אם יש בהם מאפיין ייחודי והוא רכיב הסתברותי, 'אפשרות ממשית', לכך שתוכנם אכן יתממש".

למנדלבליט לא יכול להיות שום מושג איך יגיב מי מאלפי הקוראים, לעתים רבבות, של הקריאות לתלייה, משרפות או כדור בראש. והוא או שוטריו נקלעים לסתירה פנימית, כשהם מתגאים (לפני כחודשיים) ב"חקירה מהירה ומקצועית שהביאה למעצר חשוד באיומים כלפי עובד ציבור על גבי פלטפורמת הפייסבוק, בעקבות תלונה שהתקבלה במשטרה במהלך סוף השבוע". המשטרה השתבחה ב"פעילות נחושה ובלתי מתפשרת" ומסרה שהחשוד בן כ-40. פרט נוסף, העשוי להסביר את הנחישות: הוא תושב אבו גוש.

בחודש מאי נזעק קודמו של אוחנה, גלעד ארדן, לשמע נבואת זעם כלפי יאיר נתניהו, שיום יבוא ולא יהיו לו עוד מאבטחים. ארדן מצא באמירה זו "איום חמור וישיר, הסתה לאלימות ועבירה פלילית", ודרש מהמשטרה טיפול ועדכון.

לא יצאו ימים אחדים, וחיקוי לאותה אמירה הופיע גם כאן, באחת התגובות, בסדרה שכללה גם הקצאת חלקת קבר, תלייה וגזר דין מוות בעוון בגידה ושמאלנות. לכן התחדש הניסוי והוגשה למשטרה תלונה נוספת. היא לא התפרסמה, בעת הטיפול בה, כדי שלא להשפיע על תוצאות הניסוי. למשטרה עשוי להיות עניין הרתעתי בפרסום יזום, כמו שנהגה באותו מאיים מאבו גוש. לא הפעם.

הציפייה ממשטרת ישראל אינה יומרנית במיוחד: רק שתהיה הגונה ויעילה. עדיין לא נמצאו ראיות לכך. לאחר חודשיים של טיפול בתלונת ההסתה, ההתרשמות היא שהמשטרה - כשאינה נאבקת במפגינים - פועלת ברפיון, בעצלתיים ובחתירה למגע עם כרית במנוחת הצהרים. כשהיא עוסקת באיומים, היא מתפלפלת ומבחינה בין פייסבוק לטוויטר, בין אינסטגרם לטלגרם, בין טוקבק לטיק-טוק, במגמת הקטנת עוצמתו של האיום ומכאן גם ממשיות סכנתו.

התלונה נרשמה במרחב יפתח, הועברה בטעות למרחב אילון, גולגלה משם לתחנת לב תל אביב ונותבה הלאה, לנתניה, כי שם בוצעה העבירה: החשוד, נהג מונית, הקליד בנתניה את ההסתה להתנקשות. שתי בלשיות, בראשות רס"ם בתיה (דדון) רוקח, ניהלו את החקירה. רוקח, אמרו עליה שופטי תעבורה כאשר לכדה בתל אביב נהגים שהיתממו וניסו לשווא לסתור את העובדות שתיעדה בדוח, היא "עניינית, בהירה ועקבית". אם כך פעלה גם מול הנהג הנתנייתי, המשפט ייפתח ביתרון לתביעה.

אבל כדי שיהיה משפט, נחוצה החלטה על הגשת כתב אישום. התיק הועבר ליחידת התביעות של המשטרה, שלוחת נתניה, מרחב השרון, מחוז מרכז. התביעה המשטרתית, ולא הפרקליטות, כלומר עבירות קלות יחסית. גם כאן יחס דו-משמעי: יש קשב בכיר לסוג זה של עבירות, עם נצרה הדוקה, אבל כשמתנהל תיק - דרג הטיפול בו נמוך. מתחיל ברב-פקד או סגן-ניצב ויורד לרב-סמל-מתקדם. לא שזה בהכרח רע: ככל שהחוקר קרוב יותר למחליטים, הוא נוטה לספק נימוקים לסגירה.

רק אם מוגש כתב אישום מוזמן המתלונן לקרוא - ולצלם - את תיק החקירה. אז גם ניתן לברר האם החוקרת רוקח טרחה לבדוק קשר אפשרי בין הנתנייתי לאשקלוני ועד כמה הושפע הנאשם, בשגרו את איומיו, מדברי ההסתה של נתניהו נגד העיתונות. עם משפט או בלעדיו, העובדה היסודית היא שכל האיומים וההסתות מגיעים בתגובה לביקורת על נתניהו. כל המאיימים - ביביסטים. ונתניהו, בדיבוריו ובשתיקתו, הכל לפי העניין, הוא מקור ההשראה שלהם.