(בווידיאו: מחאת העובדים הסוציאליים, היום)
אם תגיע למשטרה תלונה של מהגרת שהגיעה לישראל ונסחרה לזנות בתנאים קשים, תוך שלקחו את דרכונה ואיימו עליה באלימות אם תתלונן, כנראה שתיפתח חקירה בחשד לסחר בבני אדם, שתוביל לכתב אישום ובסופו הרשעה. ואם היא תתלונן על תנאים דומים, אבל לא בזנות אלא בחקלאות או בסיעוד? כנראה שלא.
מסקנה זו עולה מדוח מחלקת המדינה של ארצות הברית בנושא המאבק בסחר בבני אדם, שהתפרסם לאחרונה. הדוח מדרג את מאמציהן של מדינות העולם בתחום, כשדירוג נמוך מוביל לפגיעה במוניטין ועלול גם להוביל לסנקציות כלכליות. מאז 2012, ישראל מדורגת בדירוג הראשון. עם זאת, הדירוג משקף צדדים מסוימים של המאבק בסחר בבני אדם, בעיקר אלו שקשורים לזנות, אבל מתעלם לגמרי מצדדים אחרים הנוגעים לסחר למטרות עבודה.
עוד בוואלה!
הדוח מציין שבשנה החולפת נערכו בישראל 125 חקירות בחשד לסחר בבני אדם. אך רק שמונה מאותן חקירות עסקו בסחר לעבדות ועבודת כפייה, לעומת 117 חקירות בגין סחר למטרות ניצול מיני של מבוגרים וילדים. על אף הפער בכמות החקירות, כמעט חצי מהקורבנות שזוהו באותה תקופה היו של סחר למטרות עבודה. כלומר, בסחר למטרות ניצול מיני מספר החקירות עולה בהרבה על מספר הקורבנות, ובסחר למטרות עבודה המצב הפוך.
המקרים שמגיעים למשטרה ולא מובילים לחקירות וכתבי אישום כוללים פגיעות חמורות: שעות עבודה ארוכות בתשלום נמוך בהרבה משכר מינימום ללא הפסקות וימי מנוחה, עבודה בתנאים מסוכנים בלי ציוד מגן, תנאי מגורים בלתי ראויים ושירותים או מקלחת באזור חיצוני. בנוסף לכך, מעל הפגיעות מרחף השימוש באלימות, באיומים, במגורים נעולים ובשמירת הדרכונים של עובדים אצל המעסיק בניגוד לחוק - אמצעים שמונעים מעובדים לברוח או להתלונן.
מקרים אלו מוגדרים כעבדות לפי הדין הישראלי. אבל הגדרות לחוד וחקירות לחוד. במציאות, כמעט שאין הליכים שמתמקדים בעבדות ועבודת כפייה.
"עבדות בגרסה מודרנית"
בעבר פעלה יחידת משטרה שחקרה עבדות וניצול של מהגרי עבודה, אולם היא נסגרה ללא תחליף ב-2011. במקום יחידה שלמה נשארה רק קצינה אחת שכול תפקיד היחידה על כתפיה. קצינה אחת שאחראית על כלל חקירות הסחר למטרות עבדות, ואחראית לזיהוי כל קורבנות הסחר והעבדות בישראל. התוצאה פשוטה: בלי משאבים אין חקירות, בלי חקירות אין הליכים, ובלי הליכים - אין הרתעה.
הליכים פליליים, גם אם היו ננקטים, לא יכולים לתת מענה לכל הבעיות שמוזכרות בדוח. כך, ארגוני חברה אזרחית הצביעו על יותר ממאה אלף עובדים שכבולים למעסיק, במה שבית המשפט העליון כינה "מעין עבדות בגרסה מודרנית". בין אותם עובדים ישנם עובדי בניין פלסטינים, מהגרי עבודה מסין וטורקיה שחייבים לעבוד בחברה שדרכה נכנסו לישראל ועובדות סיעוד שנמצאות בישראל יותר מחמש שנים. המדינה טענה בתגובה שאין עובדים כבולים. טענה תמוהה, בהתחשב בעובדה שהכבילה שלהם היא דרישה שמופיעה בחוקים, תקנות ונהלים.
את הבעיה הזו אי אפשר לפתור בשני כתבי אישום בשנה, וגם לא בעשרים. אי אפשר מצד אחד לקבוע שמי שכופה על עובד לעבוד שעות ארוכות בתנאים גרועים ושולל את חירותו עובר עבירה פלילית, ומצד שני להעביר חוקים שמשמעותם היא שעשרות אלפי עובדים נאלצים לעבוד בתנאים קשים, וכי החירות הבסיסית לעזוב את המעסיק נשללת מהם.
הכותבת היא סטודנטית לדוקטורט ב-Kent Law School באנגליה וחוקרת אורחת בפרויקט הארגון האירופאי למחקר (ERC) TraffLab - גישת עבודה לסחר בבני אדם - באוניברסיטת תל אביב
(עדכון ראשון: 22:19)