עובדי המעבדות מרגישים שקופים: "מצילים המון, אבל אין מי שיציל אותנו"

לעובדי המעבדות הדואגים לאבחון מאות אלפי בדיקות הקורונה שנעשו בישראל עד כה לא היה רגע של נחת בחודשים האחרונים. בכל יום הם נאלצו להתמודד עם התנהלות בעייתית של משרד הבריאות בארגון כוח העבודה, וכעת הם אומרים כי הגיעו מים עד נפש - והכריזו על סכסוך עבודה. את הבקשה שהגישו אמש (שלישי) באמצעות ההסתדרות, הם נימקו ב"עומס בלתי אפשרי, חוסר מענה וחוסר תפקוד טוטאלי של המדינה".

הסכסוך הוכרז על רקע התפשטות הקורונה בישראל בחודשים האחרונים, מה שהצריך את כל עובדי המעבדות בבתי החולים, במעבדות המחוזיות, במעבדות בקופות החולים, במעבדות לבריאות הציבור ובמכון לביקורת ותקינה, להתגייס ולעמוד בחזית המאבק לעצירת התפשטות הנגיף. העובדים טוענים כי המצב הביא למחסור בכוח אדם לביצוע הבדיקות, בהתאם לדרישות משרד הבריאות והמעסיקים. מנגד, הביא המצב לתגבור בכוח אדם לא מקצועי, לא מיומן וללא הרשאות - בניגוד לתקנות בריאות העם.

"בנוסף, עולה דרישה לביצוע שעות עבודה נוספות מעבר לתקן ללא תגמול ראוי ומוסכם. משא ומתן בין נציגות העובדים למעסיקים לחתימה על הסכם קיבוצי שיסדיר את מתכונת העבודה בתקופת המשבר והתגמול בגינה, נקלע למבוי סתום", הבהירו. וואלה! NEWS מביא את סיפורם של שלושה עובדי מעבדה, המבטאים את תחושת השקיפות שהם חווים - חרף העובדה שהם מהווים אבן חשובה בבניין המאבק בנגיף בישראל, וגם בהליכים הרפואיים שמתרחשים בכל יום.

אנחנו אנשי הדממה. מגזר שקוף, כמו מכונות מסין. בחדשות מדברים רק על בדיקות, ועל העלאת כמות הבדיקות, ולא מבינים שיש עובדי מעבדה שמבצעים אותן. יש ניתוק מוחלט מהשטח, מאיתנו שעובדים מאחורי הקלעים, ועושים בכל שבכוחנו, השכלתנו וליבנו, למען החולים. בלי תהילה, בלי שכר ראוי ובלי הערכה. זאת נתינה נטו, כי לא מקבלים דבר בתמורה. לא שכר, לא תנאים, לא כבוד, לא הכרה, אפילו לא קשרים ופרוטקציות, כי אנחנו מנותקים מכל שאר בית החולים.

אף אחד, חוץ מאיתנו, לא יודע ולא מבין את החשיבות שלנו ואת העבודה שעושים בפועל. לא מבין שהמעבדות הן מפתח לפעילות מערך הרפואה, שיש לנו שליחות ואחריות כבדה ושנדרשת מאיתנו מקצועיות ועמידה בלחצים אדירים. אין לנו גב. מנהלי בתי החולים לא מדברים עלינו, במשרד הבריאות לא מודים לנו והציבור לא מכיר אותנו, כאילו אנחנו לא קיימים.

כמה אנשים היו מוכנים לבוא למספרה, למסעדה או למוסך, ולגלות שאת איש המקצוע החליפו במישהו חסר הכשרה וניסיון, ועדיין לקבל ממנו שירות? מאחר שלא רואים אותנו, לאף אחד לא אכפת באמת מי יפענח את הבדיקות.

פעם ישבתי בחדר האוכל עם המנקה, היא התלוננה בפניי על השכר שלה. אילו רק ידעה בכמה השכר שלי, שבשבילו למדתי שנים והשלמתי סטאז', לא כל כך שונה משלה. עובדי מעבדה חייבים לפחות תואר ראשון כדי לבצע בדיקות בכמויות, בתת תנאים, בלחץ ובשכר מעליב, של פועל פשוט במפעל ייצור.

כשהייתי בהריון, אפילו בשלבים המתקדמים עוד ירדתי במשקל. לא נראה לי שזה קורה במקומות אחרים, אבל זו שגרה אצל עובדות במעבדות בלחצים שעלינו. ואימהות? נורא קשה. יותר מדי פעמים אני מתקשרת לילדים להגיד "אימא אוהבת אתכם מאוד, אבל היא צריכה להישאר בעבודה - אז אבא ירדים אתכם גם הלילה".

להיות עובד מעבדה זה להיות גורם מרכזי ב-70% מהאבחנות הרפואיות, אבל יכנו אותך "שאר מקצועות הבריאות". למרות שאתה מרגיש כמו כיפת הברזל של המדינה, ומי שמגן על כל אזרח - האזרחים בכלל לא יודעים שאתה מגן עליהם. גם אם הצלת היום המון אנשים, אתה יודע שאין מי שיציל אותך ואתה צריך לעשות משרה וחצי רק כדי לסגור את החודש.

להיות עובד מעבדה זה להיות עמוד השדרה של הרפואה בישראל. כשאתה עצמך עייף, שבור וסובל מפריצות דיסק - אבל להתעקש לשבת 16 שעות במנדף. זה לשים את בריאותם של אנשים אחרים לפני הבריאות שלך. זה לתת את הנשמה שלך בשביל מטופל שבחיים לא ראית, מבלי לדעת אם מישהו בכלל רואה אותך.

להיות עובד מעבדה בתקופת הקורונה זה השיטפון. זה להצמיד שני כיסאות במטבחון, כי אין כבר טעם לחזור הביתה, רק כדי לגלות שהדגימות ממשיכות להגיע. זה לקבל מנת לילה, שכוללת מלפפון, במבה וחומוס צבר, ולהתנחם בזה שממילא לא יהיה לך זמן לאכול. זה אמנם גם קורונה, אבל זה גם הפצוע שמדמם בחדר ניתוח וצריך דם, האישה שאתה התקווה היחידה שלה לילד, זה אבחונים לסרטן ותרומת מח עצם, זה לעזור לילד מחורה ולקשיש מבת ים. זה עייפות מתמדת, זה לחשוב קודם כל על המטופלים ולשאוף תמיד ליותר.

להיות עובד מעבדה זה לצאת לעוד יום עבודה, מבלי לדעת באיזו שעה בכלל תחזור. וזה גם בסוף משמרת ארוכה ולילה בלי שינה, לעלות על האוטו, ולקוות לא להתהפך. זה לא לתת למה שחושבים שאתה להפריע למה שאתה נדרש לעשות במעבדה. עובדי המעבדה הם אנחנו - יהודים, ערבים, ותיקים, עולים חדשים, מזרחים ואשכנזים, ואנחנו פה בשביל לתת את הכול - גם כשלא מקבלים כלום בחזרה. כי להיות עובד מעבדה זה קודם כל להיות בן אדם.

ובכלל, זה גם לאהוב את המקצוע, וללמוד שנים כדי להיות הכי מקצועי, זה גם לסיים פוסט דוקטורט, אבל שעדיין יקראו לך טכנאי. ובסוף עוד למצוא את עצמך שוב ושוב מול מדורי דרושים בחיפוש עבודות במקצוע אחר, כי אתה לא מצליח לסגור את החודש.

כששומעים שאני עובדת מעבדה בבית חולים, רואים בעיניים את הזלזול שיש לאנשים כלפיי. לכי תסבירי להם, שבפעם הבאה שהם יגיעו למעקב סוכרת או ירצו לדעת האם האישה בהריון או האם הכאבים בחזה זה התקף לב - הרופא לא יטעם את הדם ויאבחן את המחלה, אלא ישלח אותם לבדיקת מעבדה. עד שהוא לא יידע את התשובה מאתנו, גם הם לא יידעו. אנחנו הגמדים הקטנים, שעושים את העבודה שעליה מסתמכים הרופאים, אבל אף אחד לא רואה אותנו. אנחנו שקופים, אבל בלעדינו מערכת הבריאות לא תשרוד.

אנחנו העיניים של הרופאים בכל תחום. ואנחנו מחפשים בכל העולם בדיקה שתזהה האם מישהו חולה במחלה. בלי הבדיקה הרופא לא יודע מה לומר לחולה, ולא תהיה לו האפשרות לאבחן ולטפל במטופל באופן המדויק והאמין ביותר.

בתקופת הקורונה אני מרגישה שקופה ומיותרת. כשאני עובדת שעות מטורפות בתנאים לא תנאים, המסר של המדינה הוא שכל חייל יכול להפעיל מכשיר ולעבוד במקומי. כאילו המקצועיות שלי לא חשובה. למדתי תואר ראשון, תואר שני, עשיתי סטאז', קיבלתי רישיון, הפכתי להיות העיניים והאוזניים של הרפואה, אבל בסוף החודש אני מרוויחה פחות מסניטר.

אני רואה את הבת שלי בוכה בבוקר כשהיא נפרדת ממני ומחבקת אותי. היא לא מוכנה לשחרר וחוזרת כמו מנטרה - "אימא, את לא עושה משמרת היום". אלף פעם, כאילו שזה יעזור לה. היא יודעת שאני שוב אעבוד 15 שעות, ושהיא לא תראה אותי גם היום, פעמיים בשבוע לפחות. התפקיד שלי הוא להיות חזקה ולהסביר לה. ובלב, להיקרע ולדעת שאין לך ברירה כי אחרת לא תוכלי להתפרנס, או בימים אחרים לאחר לארוחת הערב, כשהילדים מחכים, רק כי התעכבתי להוציא תשובה לאישה בהיריון, כדי שהיא תוכל להיות רגועה.

משרד הבריאות מסר בתגובה: "משרד הבריאות מעריך מאוד את עובדי המעבדות. השר אדלשטיין עושה כל מאמץ לתגבר את כוח האדם ולשפר את תנאי שכרם. מאז תחילת הפנדמיה ביצעו המעבדות השונות ברחבי הארץ מעל 750 אלף בדיקות לנגיף הקורונה".