אלפי אנשים בלי עתיד לא רצו לשבור את הכלים, רק עזרה. גם אם זה פוליטי

(בווידאו: מפגינים חוסמים את צומת עזריאלי לאחר ההפגנה הכלכלית בכיכר רבין)

בדרך להפגנה בכיכר רבין, ניר ברק קנה שתי שישיות של בקבוקי מים קטנים. בדרך כלל הוא שחקן, בעיקר בתיאטרון, אבל כרגע מנסה להרוויח כמה שהוא יכול כשיפוצניק. את בקבוקי המים הוא חילק לשוטרים שחסמו את הרחובות המובילים לכיכר רבין, הודה להם, והסביר: "אנחנו לא נגדכם, רק נגד אחד שדפק לכולנו את החיים".

"אני עוד מסתדר", אמר ברק. "אין לי דירה, אין לי משכנתא, אין לי ילדים. כואב לי על החברים שלי שיש להם ילדים בבית ואין להם מה לאכול. היום גייסתי מספרים של סיבוס מחברים שעובדים בהייטק כדי להעביר אוכל לאנשים שיושבים בבית כבר חמישה חודשים ואין להם כסף לשלם על אוכל. הגיע הזמן שמישהו יתחיל לטפל בנו".

ברק עצר רגע וניגש שוב לשוטרים, מבקש ללחוץ יד, או ליתר דיוק מרפק, הודה גם להם וניסה לשכנע אותם לקחת בקבוקי מים. חם ולח, אבל הם היססו, ובסוף הוא המשיך הלאה. "גם אם עכשיו הוא (נתניהו) מעביר את הכסף, זה לא משנה, כי הוא חמישה חודשים מורח אנשים", אמר וקולו מתחיל להתגבר. "סליחה על האגרסיביות, אבל הוא חמישה חודשים משתין עלינו בקשת ומשחק אותה תמים ודואג לכיס שלו, כמו ש-52 שרים וסגני שרים דואגים לכיס שלהם. לאנשים פה אין כסף, וזו רק ההתחלה. עוד חודש יהיו פה מיליון וחצי מובטלים, אנשים הולכים ללכת לרחוב. אני צריך לדאוג לחבר שלי שעובד בתיאטרון כבר 30 שנה, הוא בן יותר מ-50, ואני צריך לדאוג שהוא לא יתאבד".

שעה לפני תחילת ההפגנה, הכיכר רק מתחילה להתמלא. בשולי הכיכר התלהט עימות בין אביר קארה, מנהיג קבוצת "השולמנים", לבין אנשי "קריים מיניסטר" שהתחילו לפני שנים את המחאות מול בית היועמ"ש בפתח תקווה, והיום הם פה. אחרי שאופירה אסייג ואייל ברקוביץ' תפסו את קארה מתכתב בשידור עם שר האוצר, הוא לא מאוד פופולרי כאן. אבל זה לא קארה שמעורר את הרגשות העזים. הכעס הוא על הממשלה.

"יום העבודה האחרון שלי היה ב-7 במרץ, ואז מימים מטורפים של עבודה, זה ירד בתוך שבוע פשוט לאפס", אמר ארז, מורה דרך ממרכז הארץ. "אבל מה שמפריע לי זה שבמקום שבממשלה יתעסקו עם מה שצריך, שישבו שישה ימים בשבוע, יבנו תכניות, יתייעצו עם מומחים איך לצאת מהמשבר, הם מתעסקים עם דברים לא חשובים - עניינים של מיסים ודברים כאלה, ואני מנסה להיות ממלכתי. זה פשוט בלתי נסבל".

כמו ארז, גם ורד ויועדין שהגיעו יחד להפגנה, עובדות בתחום התיירות ומתקשות לגלות אופטימיות. "אני סוכנת נסיעות ולא עובדת כבר ממרץ", אמרה יועדין. "אני עצמאית ואין לי שום הכנסה. אין לנו מתווה, אין לנו עתיד, לא פותחים את השמיים, בכלל ללא לוקחים אותנו בחשבון. אנחנו לא פונקציה בעיני הממשלה".

יועדין סיפרה שקיבלה מענק, אך לדבריה הוא הלך כולו לכיסוי חובות ותשלומים למדינה. "אני אוכלת מהחסכונות שילכו וייגמרו", אמרה. "אני מחפשת עבודה אבל אני בת 64, ומאוד קשה למצוא עבודה אחרת כי זה מה שאני יודעת לעשות. כשאני שולחת קורות חיים, רואים את הגיל ואוטומטית פוסלים. אני לבד, זה לא שיש לי בעל שאני יכולה להיסמך עליו. לבד. משלמת שכר דירה מדי חודש בחודשו. מאוד קשה, מאוד מדאיג".

ורד, שמגדירה עצמה פרילנסרית בתחום התיירות, מצרפת לדבריה: "מה אני אגיד לך? בעלי עובד, אבל זה לא מספיק. אנחנו עם שלושה ילדים בבית, ואם ההורים שלי לא היו עוזרים לי כספית, היינו צריכים לעזוב את הבית. פשוט. שלושה חודשים ראשונים מרגע שהפסקנו לעבוד, אני כל יום בכיתי. כל יום. בבת אחת אתה מתרסק".

רגע לפני שעלו הנואמים - כולם עצמאים שאיבדו את פרנסתם - המארגנים קראו מהבמה לשמור על הנחיות משרד הבריאות, והוסיפו: "ההפגנה היא לא פוליטית, היא הפגנה של כל החברה הישראלית, שהגיעה כדי שיראו אותה. כדי שישמעו אותה".

לא ברור מה יכול להיות יותר פוליטי מאזרחים שדורשים מהממשלה לשנות את סדרי העדיפויות שלה. ומצד שני, כשפוליטיקה הפכה מזמן מילה נרדפת לסיאוב וריקבון, כשיו"ר הקואליציה הכריז בערוץ השידור הציבורי שמה שמעניין אותו זה "כוח, כבוד וכסף", האם אפשר באמת להאשים את המפגינים שרוצים לא להיות "פוליטיים"? בכל מקרה, לקהל הזועם שצעק "ביבי הביתה" זה כנראה פחות משנה.

כשהמפגינים התפזרו מכיכר רבין, החליטו כמה מהם - מאות שהפכו לקומץ של עשרות - לצעוד ברחובות העיר ולחסום אותם, במשחקי חתול ועכבר מול השוטרים שעוד המשיכו אל תוך הלילה. כשהגיעו לצומת אבן גבירול ודוד המלך, אחד המפגינים הצעירים דחף בזעם על הרצפה מחסום מתכת משטרתי - והמשיך הלאה. אדם מבוגר ומי שנראתה כבתו הצעירה הרימו את המחסום בחזרה. הם נראו נבוכים. הם הרי לא הגיעו לעשות בלגאן ולא רצו לשבור את הכלים. רק שיעזרו להם. גם אם זה פוליטי.