הסכר נפרץ, והמעקב הבא יגיע מהר ממה שנראה לכם

(בווידאו: הממשלה אישרה את חוק איכוני השב"כ, בחודש שעבר)

החוק המסמיך את שב"כ לאכן אנשים שהיו במגע עם חולה קורונה מאומת אושר באחרונה בכנסת. ההצעה אמנם כוללת מנגנונים מיועדים להגן על פרטיות, אך למעשה מדובר בהכשרת שימוש בכלי מודיעין ביטחוני לשם איכון אזרחי המדינה, דבר המהווה שינוי מהותי לרעה במעמדה של הזכות לפרטיות, חדירה פולשנית לחיים של כולנו ותקדים מסוכן לדמוקרטיה הישראלית.

תומכי המהלך יטענו כי מה שחשוב הוא לנצח את המגיפה - פיקוח נפש דוחה פרטיות. ראשית, ניתן להטיל ספק בכך שממדי המגיפה מצדיקים את הפגיעה החמורה בזכויות אדם. בנוסף לכך, צריך לקחת בחשבון שברגע שעברנו את הרוביקון הזה - לסגור את הסכר יהיה הרבה יותר קשה. הפעם הבאה תימצא הצדקה למעקב מהר יותר מהצפוי. אז גם לא תידרש הצדקה ברמה כה גבוהה, היות שהציבור כבר בלע את הצפרדע והתרגל לתחושה שלה בגרון.

הבחירה הנוחה ביותר לא יכולה להיות הבחירה הראשונה כשמדובר בפגיעה בחירות של אזרחי ישראל על ידי המדינה. המתווה צריך להיות מאוזן ומתוכנן להגנה על פרטיות במידה המקסימלית האפשרית (privacy by design). השיקולים הרלוונטיים בהקשר הביטחוני ובהקשר האזרחי שונים - מה שמותר במלחמה אסור בשלום, ומה שמותר לעשות לאויבי המדינה אסור לעשות לאזרחיה.

אמנם אנחנו מצויים ב"מלחמה על הקורונה", אבל צריך להישמר שהפרטיות של כולנו לא תיפול חלל בשדה הקרב. ישנם מאבקים אזרחיים אחרים שגובים חיים כל שנה - כגון המלחמה בתאונות הדרכים, באלימות במשפחה ובפשיעה פלילית. למרות זאת, אין סמכות לשימוש בכלי מעקב ביטחוני במאבקים אלו, ולא בכדי.

טיעון נוסף של התומכים הוא שזה לא סוד, ואין לנו מה להסתיר. ראשית, יש להבין איזה מידע ייאסף. הצעת החוק משתמשת במונח התמים "מידע טכנולוגי", שמעלה אסוציאציות של שורת אפסים ואחדות אנונימיים. בפועל מדובר במידע רגיש, כולל איפה היינו ועם מי, עם מי שוחחנו בטלפון, מתי, ולכמה זמן, אם ביקרנו במרכז לבריאות הנפש או במרפאת הפלות, אם שוחחנו עם מעסיק פוטנציאלי או אקס רומנטי ולכמה זמן, מתי חייגנו בזמן נהיגה, אם ניהלנו שיחה ארוכה עם עמותה לאימוץ ילדים, ועם מי היינו בצימר.

המדליף האמריקני אדוארד סנאודן, שחשף ב-2013 את היקף המעקב של הסוכנות לביטחון לאומי על אזרחי ארצות הברית, אמר כי "לטעון שאתה לא צריך פרטיות כי אין לך מה להסתיר, זה כמו לטעון שאתה לא צריך חופש ביטוי כי אין לך מה לומר". כולנו צריכים פרטיות וחופש ממעקב, כדי לחיות את חיינו באופן מלא ואותנטי. תחשבו על איך אתם מתנהגים כשאתם יודעים שמתבוננים בכם, ואם הייתם רוצים להרגיש כך כל הזמן. לכל אדם יש דברים להסתיר, לא במובן של פעילות עבריינית, אלא של שליטה על מי יודע עליו מה, שהיא בסופו של דבר שליטה על זהותו.

עוד יטענו התומכים כי הם סומכים על שב"כ ועל משרד הבריאות לאבטח את המידע ולהשתמש בו לתכלית ראויה. גם הארגונים עם הכוונות הטהורות ביותר מורכבים מבני אדם, שמשתמשים שלא כדין במידע המצוי ברשותם, לעיתים בשוגג, ולעיתים בזדון. ההיסטוריה הקצרה של מאגרים ממשלתיים בישראל רצופה במקרים של שימוש לרעה במידע על ידי עובדי מדינה, כגון עובדי מס הכנסה שהשתמשו במאגרי הארגון בסכסוכים משפטיים או רומנטיים אישיים, ועובד משרד הרווחה שהורשע בגניבת מרשם האוכלוסין כולו. גם ארגונים עם מערכות אבטחה מתקדמות עלולים להיפגע מהדלפה, כדוגמת חברת הסייבר NSO, שב-2018 עובד שלה גנב את תוכנת הדגל פגאסוס וניסה למכור אותה בדארקנט.

מי שיטען שגם ככה יש לפייסבוק וגוגל את המידע הזה, צריך להבין כי יש הבדל מהותי בין חברה מסחרית שאוספת מידע למטרות פרסום, לבין גופים שלטוניים המחזיקים בסמכויות נרחבות ובמונופול על הפעלת כוח חוקית במדינה. בנוסף, חברות נדרשות לפעול בשקיפות, ותחת מגבלות דיני הגנת הפרטיות, שמרובן גופי שלטון וביטחון פטורים.

בנוסף לכך, יש להזכיר שההגנה על פרטיות בישראל נבחנת כעת על ידי הנציבות האירופית, שעלולה לשלול את "מעמד התאימות" המהווה בסיס להעברת מידע אישי מאירופה לישראל. שלילת המעמד תוביל לפגיעה משמעותית באלפי חברות ישראליות שפועלות באירופה, ותשית עליהן עלויות גבוהות של עמידה ברגולציה מחמירה, בתקופה בה רבות מהן נאבקות על הישרדותן הכלכלית.

אין ספק שמעקב של סוכנות ביטחון ממשלתית על אזרחי המדינה יפגע קשות בסיכויים לשמר את מעמדה של ישראל.

הכותבת היא עורכת דין שותפה במחלקת פרטיות וקניין רוחני בפירמת עמית פולק מטלון ושות'