ר', מבכירי שירות הביטחון הכללי בעבר ולזמן מה אף ראש השירות בפועל, בין יוצא לנכנס, ביקר השבוע במקום עבודתו הנושן, מטה השירות. הוא ראה סביבו תנופת בנייה - נכון יותר לומר תנופונת, צנועה מאוד בהשוואה לתפיחת הארגון-האח, המוסד, שהקים מבנים, תלה גשרים ועוד רגע גם ייבש ביצות, בתאוות התפשטות. לא הבניין הוא העניין: לדעת ר', שהכיר את ראשי השירות מאז סוף שנות ה-60, נדב ארגמן הוא לא רק מהטובים שבסדרה, אלא אף הבולט - בלי להתבלט - בכולם.
בגלל הסודיות, יש בשב"כ אופנות כאלה, של פ' - יעקב פרי ואריה פלמן - וד' (אבי דיכטר, יובל דיסקין ועופר דקל) וי' (יורם כהן מול יצחק אילן). עכשיו זו אופנה של ר', כי אותו ר' ותיק הוא בעצם ר'-1. בשנים האחרונות צמרת שב"כ בדרג סגן ראש השירות הלכה בעקבותיו. כאשר ר'-2, רוני אלשיך, עבר למשטרה, התקדמו ר'-3, סגנו הראשון של ארגמן, ור'-4, הסגן הנוכחי והמועמד הפנימי המוביל לתפקיד ראש שב"כ בתום חמש שנותיו של ארגמן, שיסתיימו במאי הבא. ר'-4, לוחם סיירת מטכ"ל שצמח במערך המבצעים של שב"כ והיה גם ראש אגף המטה, נחשב למקצוען שרקעו וכישוריו הולמים היטב את אתגרי השירות בשנים הבאות.
אלא שאותו שב"כ, המצליח כל כך - יחד עם צה"ל והמשטרה (כולל מג"ב) - בסיכול פיגועים וריגול, סופג מהלומות קשות מהיריב הזערורי ביותר שלו, היתוש של טיטוס במהדורת 2020. המוטו של שב"כ, "מגן ולא ייראה", נתקל בתוקף שלא ייראה. בתודעה הציבורית, איכון החשודים בהידבקות בקורונה ושילוחם לבידוד גם ללא בסיס עובדתי הפך את שב"כ לראשי-תיבות של "שגיאות בלי כיוון" או "שרירותי, בעייתי, כוחני". מה שקורה למשטרת ישראל, שבאטימותה אוזקת ומניידת סרבני מסיכות והזדהות כאילו היו אל קפונה בעור הרצל אביטן, קורה גם לשב"כ, הסמוי מן העין אך שנתוניו משפיעים על רבבות, תכופות שלא בצדק.
עוד בוואלה!
זאת אינה הטובה שבדרכים לרכוש רצון טוב, החשוב גם לארגון שתקציבו נסגר עם הדרג הפוליטי ללא מעורבות חיצונית המפשפשת בסעיפיו ובסכומו כמו בתקציב צה"ל. יוקרת שב"כ, שהתאוששה מהשפל הכפול של קו 300 ורצח רבין, כורעת תחת כובד (או קוביד) המאבק בנגיף. מתאם הפעולות נגד הקורונה במטה שב"כ הוא רק ראש-מחלקה, מקביל לאלוף-משנה, מח"ט בצה"ל, עם צוות מצומצם, אבל הפגיעה היא שלוש רמות מעליו, בדרג ראש השירות.
האחרונים המופתעים מכך הם אנשי שב"כ. מלכתחילה היה ברור - ונאמר פומבית - שהפעלת שב"כ בתוככי ישראל, כמאמץ עיקרי לאיתור נחשפים לחולים, תזיק לשירות בחשיפת יכולתו ואי-יכולתו כאחת. פרסום שיטות האיכון, ומטבע הדברים גם שיטות ההתחמקות מהן, עלול לעלות בחיי קורבנות פיגועים. זה החלק המעשי, המקרין גם על היוקרה, אבל ביסודו עומד החלק התורתי, הרואה באיכון הטלפוני רכיב אחד בלבד במנגנון אימות מידע או הפרכתו.
האלחוט הוא רק קצה חוט. נדרשת מומחיות נוספת בחקירת הנתון הגולמי והפיכתו לתוצר מודיעיני שניתן לסמוך עליו ברמה גבוהה של ודאות. כמו בתיק פלילי שארוכה בו הדרך מתלונה או מחשיפה למסקנה משטרתית וממנה להחלטת הפרקליטות על הגשת כתב אישום ולבסוף להרשעה, וכך גם בידיעה עיתונאית שמוטב לה שלא להישען על מקור יחיד.
הפוליטיקה של נתניהו הייתה חזקה יותר מפיקוד העורף
צה"ל, כארגון המתבסס יותר ויותר על מידע אמין וזמין, מיישם גישה זו בלוחמ"מ - לוחמה מועשרת מודיעין, הברקה של אביב כוכבי בתקופתו כראש אמ"ן. החומר המודיעיני שוב אינו נאגר מאחור, מחשש לדליפה ולסיכון מקורות, כדולרים המוחבאים מתחת לבלטה, מתבלים ומתכלים, בעוד בעליהם גוועים ברעב. הנגישות גוברת על הרגישות: הלוחם, "הקצה המבצעי", מוזן במיטב המאפים היוצאים מהתנור המודיעיני. מאפים, ולא בצק, כי נדרשת עבודה להפיכת גלם לתוצר מוגמר.
מינוי מפקדים שהתנסו בעמדות מפתח באמ"ן (ראשות חטיבת ההפעלה ו/או האגף כולו) לאלופי פיקודים - כוכבי, ניצן אלון, הרצי הלוי - ואף לרמטכ"ל, הפך אותם לשילוב מועיל של יצרנים וצרכנים המבינים מודיעין. אחד השכלולים של תקופת תמיר היימן באמ"ן הוא מיסוד צוותים רב-תחומיים, "אדנים", המצליבים את ההתמחויות השונות של האיסוף המודיעיני, פיענוחו וחקירתו, בדרג השדה, בלי צורך להמתין לתל אביב עד שיהיה מאוחר מדי. היכולות הטכנולוגיות של יחידה 8200 - שהיא בחלקה המקבילה הצבאית ליכולות אלה של שב"כ (בעוד שיכולות המשטרה נחותות מהן, מחשש שייחשפו ויישרפו בבתי-המשפט) - הן כמובן מהתשומות המוכנסות לתהליך, אך אין להן בלעדיות. לצידן זורמים דיווחי סוכנים, תצלומים מהאוויר ומהחלל ונתוני מקורות נוספים.
אילו הופעלו משאבי 8200 במערכת הקורונה, במגע ישיר עם אזרחים, היה אמ"ן סובל עכשיו מהתחלואה שפקדה את שב"כ. בקיץ 1963, בתפר שבין ראשי הממשלה ושרי הביטחון דוד בן גוריון ולוי אשכול, אומצה המלצת ועדת הבדיקה של יגאל ידין וזאב שרף להעביר את שב"כ ממשרד הביטחון למשרד רה"מ. זה היה צעד מנהלי שמאחוריו מחשבה פוליטית: אם יפוצלו התיקים בין שני שותפים שהם גם יריבים, מה שאירע בתקופת שרת-לבון, שרת-ב"ג ולימים גם אשכול-דיין, גולדה-דיין, רבין-פרס, בגין-שרון ועוד ועוד, לוודא שהשירות האוסף מידע עדין וגס גם יחד יהיה כפוף לראש הרשות המבצעת.
התוצאה, ברבות העשורים, היא שבנימין נתניהו לא היסס להפעיל את שב"כ שבשליטתו, כמו גם את המוסד ואת המטה לביטחון לאומי, אך סירב להטיל את האחריות - המגלמת סיכוי לתהילת הצלחה - על הגופים הסרים למרותו של שר הביטחון, יהיה זה בנט או בני. זאת שגיאה עקרונית חמורה. מדינת ישראל היא מיליציה - מסגרת רזה בשגרה, המאורגנת לתפוח בחירום. היא אינה מחזיקה בגופים מסורבלים וחסרי מעש, אלא בשלדים הקורמים בעת הצורך עור וגידים וחוזרים ופושטים אותם בחלוף האירוע. כפילויות הן מיותרות: יש רק מעבדה אחת לזיהוי פלילי, רק ימ"מ אחד, להבדיל מ-36 שרים עם משרדי מים, תפוצות וחיזוק קהילתי.
ויש רק פיקוד עורף אחד, שאינו נחוץ לרמטכ"ל העסוק בחזית, אך שנשאר בצבא מחשש שייזרק לרחוב וייצא לתרבות רעה. כשהפיקוד הוקם על עתיקות הג"א, בעקבות מלחמת עיראק 1991, כוונתו המפורשת של המחוקק הייתה לאזרח אותו בתום הגיל הרך. היעד - משרדי הפנים (כי האחריות העיקרית היא של הרשויות המקומיות) או המשטרה. אחרי כמעט שלושה עשורים, ועדות, שרים ומטות כלליים, ברור שפיקוד העורף אינו מתקרב לבקו"ם. יש לו משאבים - כולל מילואים - ותורה לתרגולת. קיומו, המייתר רשות לאומית לרעידות אדמה ולצונאמי, הפך אותו גם לגורם המתבקש לפריסה ולתגבור במשבר הקורונה. כידוע, הפוליטיקה של נתניהו הייתה חזקה ממנו.
הצו יוחלף בבחירה: בידוד או בידוק
בלי 8200 ופיקוד העורף נותר שב"כ, שלא בטובתו ובגלל רתיעת ארגמן ממופע תקשורתי כל-ערוצי גם ללא הזדמנות להסבר ישיר לציבור, בעמדת המגן מפני הלא ייראה ומפני הטענות על ליקויים בתפקודו כמאכן הלאומי.
הפתרון פשוט והגיוני, מה שאומר שלא סביר שנתניהו יאשר אותו. רק כשחשוד בביצוע פשע חמור נתפס בעת מעשה הוא נעצר עד תום ההליכים, ונחוצות ראיות מוצקות לכאורה כדי ששופט ישלח חשוד בעבירות קלות למעצר בית, כחלופת החזקתו בבית מעצר. בקורונה, איכון שב"כ גוזר מעצר בית ללא ראיות תומכות. החשוד, שחטאו היחיד הוא שייתכן - לא בטוח - שחולה מאומת שהה לידו, נענש כאילו בגופו פצצה מתקתקת, עד שיוכח אחרת. במגיפה אין חזקת חפות. גזר הדין, לביצוע מיידי, בידוד. אזלת-היד של הממשלה עשתה את איכון שב"כ מצעד ראשון והפיך לצו אחרון.
כך כעת, אבל הבידוד כברירת מחדל רק מבליט את המחדל. טוב ממנו הבידוק. ממש כמו בשאלון "ארזת לבד?" בנמל התעופה, ואפשר אף להסב את נתב"ג השומם עצמו, טרמינל 3 עם הרכבת שחדלה לעצור בו, לבידוק הקורונה - אולם נרחב, עם מאות עמדות תחקור, מאוישות במובטלים שהמדינה תשכור או תגייס למילואים. הצו המתאכזר, "עליך להיכנס לבידוד", יוחלף בברירה, בידוד או בידוק. אל המעדיפים משיקוליהם להתבודד, יישלחו מתחקרים, אישית ולא טלפונית, לסימון נתיב ההדבקה. אחרים יטרחו ויגיעו לבידוק, יוכלו לערער שם על האיכון השגוי ויחסכו בכך ימים יקרים, בבחינת בידוק, צא.
כלכלית, תהיה בכך תועלת בדמות תעסוקה שאינה רק מענק. מה ההבדל בין הלאמת אל-על, בגלל משבר התעופה המקורקעת, לבין גריעה מאבטלה - בשכר הוגן - לטובת שחרור מבודדי חינם ואיתור נדבקי אמת?
זו אסכולת ג'ון מיינרד קיינס וה"ניו דיל" של רוזוולט, ואפשר היה לרתום אותה גם למיזמי תשתית חיוניים, אך בכך יודה נתניהו בכשלונה של גישתו הרפובליקנית בניחוח טראמפ, המעדיפה טפטוף לעניים באמצעות העשירים, הנהנים מעמלת התיווך. השוני בין אמריקה של 1935 ו"ענבי זעם" לבין ישראל 2020 וזעם הענווים נובע מהנגיף. אז ושם, רק שפל כלכלי קשה. כאן ועכשיו, משבר בריאותי המחולל שפל כלכלי שהמאבק בו, באמצעות גיוס לתכלית של מובטלים מאונס בענפים שלמים ששותקו, יסייע גם בהקשר הבריאותי.
פיקוד העורף מסוגל לארגן זאת בקלות, תחת כנפי משרד הביטחון או בניצוח מצביא הקורונה שיולי אדלשטיין מתמהמה במימוש ההבטחה למנותו (למען הפשטות הוא יכול לפנות לאלוף מיקי אדלשטיין, קצין הכוחות המיוחדים שפיקד על אוגדת עזה וחזר מהנספחות הצבאית בוושינגטון). זה גם יכול להיות תנאי שיציב שר הביטחון, אבי אמתלת הקורונה להתמסרות לנתניהו. תנאי שיהיה גם תקדים, כי עד כה, כתשליל להבטחת האלוף חיים בר-לב, ערב מלחמת ששת הימים, שצה"ל יבצע את זממו בצבאות ערב חזק, מהר ובאופן אלגנטי, החלופי של נתניהו פעל רק חלש, לאט ובאופן אלגנצי.