כוכבי היה צריך לדבר על משמעויות הסיפוח, אבל העדיף להתרפק על האיום מאיראן

הרמטכ"ל, רב-אלוף אביב כוכבי, הכריז אתמול (ראשון) כי "איראן הפכה למדינה המסוכנת ביותר במזרח התיכון; היא אמנם ממוקמת במעגל השלישי, אבל משפיעה ביותר על המעגל הראשון והשני. היא התקדמה באופן ניכר בתכנית הגרעין, אך הגרעין הוא כבר לא האיום היחידי". הכרזה זו עשויה להתפרש בטעות כהתרעת סף הסלמה, בעת שהמגמה שונה ואף הפוכה. דונלד טראמפ ניצב, כמו תמיד, בין עלי חמינאי לבנימין נתניהו, אבל המחוג זז לאחרונה לכיוון האיראני.

הרמטכ"ל נימק את קביעתו - המורידה בכך רשמית את סוריה בטבלת אויבות ישראל - בנשק הרב שבידי איראן (טילים מדויקים הנושאים חומר-נפץ כבד), בסיועה לחיזבאללה, לחמאס ולג'יהאד האסלאמי ובפעילות הטרור בתמיכתה ברחבי האזור והעולם. אלא שבפיו הייתה רק בשורה פנימית ולא חיצונית, התאמה ארגונית למציאות ישנה: "לאור זאת, נדרש גוף ואלוף בראשו, אשר יהיו מופקדים מבוקר עד ערב על ההתפתחויות במעגל השלישי".

השם המנופח, "אגף אסטרטגיה ומעגל שלישי", אמור להצדיק דרגת אלוף לטייס שהמריא איתו, טל קלמן. למעשה, זה שדרוג של החטיבה האסטרטגית באגף התכנון (אג"ת), שבראשה עמד קלמן עד לפני חודשים מעטים כתת-אלוף. כוכבי פיצל את אג"ת לשני אגפים, שאינם יותר מחטיבות משודרגות בשמן. ראש האגף החדש לתכנון ולבניין כוח, אלוף תומר בר, הוא מתחרהו של קלמן על פיקוד חיל האוויר, בתום תקופתו של אלוף עמיקם נורקין בעוד למעלה משנתיים.

ייתכן שההכרעה בהתמודדות זו בין שני האלופים האוויריים החדשים במטכ"ל, הנחשבים שווי כוחות במאזן הכללי - אך עם יתרון קל לבר, לשעבר ראש מחלקת המבצעים במטה החיל וצעיר בשנתיים מקלמן, שיהיה בסוף תקופת כוכבי-נורקין בן 55 ומעלה - תקדים את ההכרעה במשבר המתמשך בין וושינגטון לטהראן, כי מי שמצפה לעימות מלחמתי ביניהן לא יבוא על סיפוקו בקרוב, אם בכלל.

משהו נאפה בין דונלד טראמפ לעלי חמינאי. הריח עולה מהתנור. האמנם תצא משם עוגה לתפארת, או שמא המאפה יישרף וייזרק, עדיין לא ברור. החידה תיפתר בתוך ארבעה חודשים.

המתיחות שגאתה בתחילת השנה בעקבות ההתנקשות בקאסם סולימאני ומתקפת הטילים על בסיסים אמריקניים בעיראק - שככה ארעית. היא יכולה להתחדש, בעיקר בחיכוך בין כוחות ימיים במפרץ הפרסי ובמצרי הורמוז, אך בשבועות האחרונים נרגע העימות שעמד על סף התלקחות. שני הצדדים קיבלו שיעור בנכונות ההדדית להפעלת כוחם.

אם טראמפ עורך ספירת מלאי של הבטחות הבחירות שלו מ-2016, הוא אינו רשאי לרוות נחת מהכלכלה, מהחומה בגבול מקסיקו, מביטול תכנית הבריאות של ברק אובמה, מהתקדמות לפתרון המשבר הנצחי עם קוריאה הצפונית ומעסקת השלום ישראל-פלסטין, הסותרת הבטחה אחרת, להעברת השגרירות מתל אביב לירושלים. טראמפ מתקרב לנובמבר עם פנקס שממנו נתלשו בעיקר המחאות חוזרות.

הבטחתו לביטול הסכם הגרעין מ-2015 קוימה, אף שכעת הוא מנסה לומר דבר והיפוכו, להתרברב בפרישה מההסכם כדי להוכיח אמינות ועוצמה ולהתכחש למשמעותה כדי לגייס תמיכה אירופית לטענה שהאיראנים מפרים את התחייבויותיהם. הציפייה שגולמה בפרישה האמריקנית המובטחת לא התמלאה. איראן אמנם התרוששה ונאלצה לקצץ במימון פעולותיה בסוריה ובלבנון, אבל לא נכנעה. מדיניות הלחץ המירבי של מייק פומפאו, או ברך-על-צוואר (שעמיתו האיראני מוחמד ג'וואד זריף הזדרז לשאול מג'ורג' פלויד), מכאיבה מאוד - אך משטר האייתוללות עדיין יכול לנשום. נכזבה תקוותו של טראמפ שבין בחירות לבחירות יוכל לנופף בקרקפתו של חמינאי.

אף ששריקת הסיום למשחק טרם נשמעה, קיץ 2020 הוא כבר גארבג' טיים. הכרעה מוחצת לא תושג בו. לכל היותר, יימנע נזק, מהסוג שחומייני הסב לקרטר מול רייגן ב-1980 (שביית בני הערובה וסירוב לשחררם; פעולת הנפל לחילוצם) ושרייגן גרם לעצמו בפרשת איראן-קונטראס בשנתיים האחרונות לממשלו. גילויי ג'ון בולטון רק מתבלים את הידוע מכבר על ההתגוששות בתוך ממשל טראמפ. היועצים מושכים איש-איש לכיוונו, בנימוקי מדיניות ואסטרטגיה, וטראמפ מחליט לפי חשבונו הפוליטי.

בלוחמה הכלכלית שלו נגד איראן שאף טראמפ להטיל עליה הסגר למען הסדר. הקו הכללי שלו הרי בדלני, מסיג כוחות מהמזרח התיכון, הביתה או לזירה החשובה ביותר בעיניו, הודו-סין-קוריאה. הוא אינו רוצה במלחמה עם איראן, אלא בכניעתה ללא תנאי וללא קרב. זה לא כל כך מסובך: בעל בית מבטל חד-צדדית את החוזה עם דייר, משליך את חפציו מהדירה, מסכסך בינו לבין השכנים ואז מציע לו לשלם יותר כדי לחזור לנכס, בהנחה שהשוכר לא מצא חלופה נוחה ובצר לו ייאנח ויסכים. כך עשתה משפחת טראמפ את הונה בנדל"ן. אם זה הצליח במנהטן, מדוע לא בשוק הפרסי.

בהגיון העסקי הכוחני הזה היו שני חורים גדולים. לדיירים היו חברים שהציעו להם להתארח אצלם - סין, רוסיה ואף צרפת וגרמניה - ולחץ הזמן מכביד יותר על המשכיר. כרגע טראמפ זקוק לחמינאי יותר מאשר להיפך. נחוצה לו הפתעת אוקטובר מהסוג המתוק, מאדיר היוקרה. לא שזה יסגור את הפער מול ג'ו ביידן, ולא שהאיראנים מעריכים שטראמפ בכהונה שנייה ואחרונה טוב להם מביידן - שחזור של אובמה 2015 - בכהונה ראשונה (גם אם יסתפק בה, מפאת גילו ובריאותו, המועמד הדמוקרטי הבא צפוי להגיע לבחירות 2024 בעמדת יתרון), אבל טראמפ כרגע נואש דיו להפציר באיראנים לעזור לו כדי לעזור לעצמם.

בתחילת החודש נרשמו בהקשר זה התבטאויות מעניינות. בעקבות עסקת חילופי אסירים הודו נציגי ממשל טראמפ - פומפאו ורכז התיק האיראני, בריאן הוק - לאיראנים, הביעו תקווה להרחבת המגעים מנושאים אנושיים למדיניים ושיבחו במיוחד את שגריר שוויץ בטהראן, מרקוס לייטנר, שתיווך בין משרדי החוץ. לייטנר, לשעבר השגריר בקהיר, מכהן בבירת איראן בשלוש השנים האחרונות ומצטייר כממסר יעיל להידברות בין זריף לפומפאו והוק. לא ייפלא אם יתגלה כשושבין נוסחה לקירוב חמינאי - המתמיד פומבית בסירובו - לטראמפ.

גנרל פרנק מקנזי, מפקד סנטקו"ם - פיקוד המרכז האמריקני החולש בין השאר על איראן - הדהד רמזים אלה כשבריאיון עם מכון המחקר "מידל איסט אינסטיטיוט" נמנע מלהכחיש שמגעים על עסקה נרחבת, שתוסיף לגרעין גם טילים ופעילות צבאית, מתנהלים בהמשך לחילופי האסירים. אם יש מגעים רמי דרג, התחמק, הם בקומות שמעל לראשו.

לצד או מעל לדיפלומטיה החשאית, מתקיים דו-שיח של ציוצים, בניצוחו של טראמפ, בבאסטה שמול הבזאר. ביום שחרורו של האסיר מייקל וייט צייץ טראמפ, בנוסח "רק היום, בלי מע"מ, יש כפל מבצעים", מעין פיתוי מגושם: "נפלא שמייקל בבית. כרגע הגיע. מלהיב מאוד. תודה לאיראן. אל תחכי לבחירות האמריקניות כדי לעשות את העסקה הגדולה. אני אנצח. תקבלי עסקה טובה יותר עכשיו!".

הדג טרם פתח את פיו לבליעת הפתיון. "הייתה לנו עסקה כשהגעת", סנט בו זריף, "איראן והשותפות הנוספות להסכם לא נטשו את השולחן. יועציך, שפוטרו ברובם בינתיים, נקטו בהימור מטומטם. תלוי בך מתי תחליט לתקן אותו". זריף צייץ גם שמדיניותו של טראמפ אינה אמריקה תחילה, אלא "ביבי תחילה", ולמראה הודעתה של שדולת איפא"ק לסנאטורים ולחברים בבית הנבחרים שמותר להם להסתייג מכוונות הסיפוח של נתניהו, חגג שר החוץ האיראני את חשיפת כוחה של ישראל למשוך בחוטי הקונגרס.

ריכוז כל האיתותים מלמד שההרתעה ההדדית בין האמריקנים והאיראנים פועלת. סכנת מלחמה בין ישראל לאיראן, כתוצאת הסלמה איראנית יזומה, אינה נראית קרובה דיה להצדקת הסטת משאבים מצרכים אחרים של צה"ל, של המאמץ הבין-ארגוני לסיכול מזימות איראניות ושל מדינת ישראל בתקופת קורונה, אבטלה ומצוקה.

אג"ת הוקם בעקבות מלחמת יום הכיפורים, כמשקל-נגד לאמ"ן בהערכה האסטרטגית, ונתפר לפי מידותיו של מייסדו, אלוף אברשה טמיר, שהיה לפנים ובטור גם ראש מחלקת מבצעים, גם ראש מחלקת תורת לחימה (שאותה כתב במו ידיו), גם ראש מחלקת תכנון וארגון (תוא"ר) באגף המטה וגם עוזר ראש אג"ם לתכנון ארוך טווח. רמ"ח תוא"ר עסק בבניין כוח; עוזר ראש אג"ם לתכנון ארוך טווח - באסטרטגיה.

לאחר טמיר היו ראשי אג"ת בולטים פחות ויותר, עם דגשים שונים על שני חלקי האגף, הבניין והאסטרטגיה. האלופים שלמה ינאי וגיורא איילנד מילאו תפקידים מרכזיים בהיבטים הביטחוניים-מדיניים של התהליכים מול האמריקנים והפלסטינים בסוף המאה הקודמת ובתחילת הנוכחית. פעמיים, אצל הרמטכ"ל דן חלוץ ובהמשך אצל בני גנץ, נדון ביטול אג"ת וקיפולו לתוך אמ"ץ, אגף המבצעים (במחצית האסטרטגית, כך שיוקם מחדש אג"ם), ללא חטיבת התכנון שתוכפף לסגן הרמטכ"ל, מנהל משאבי הצבא.

גדי איזנקוט חלק על חלוץ ועל גנץ. הוא ייחס חשיבות לאג"ת, אבל הוא גם צמצם בשיטות שונות את מספר האלופים. כוכבי שב ומגדיל אותו. בסוף תקופתו של איזנקוט, לקראת החלטה על זהות יורשו, התמנה האלוף ניצן אלון ל"פרויקטור" של התיק האיראני - בלי אגף - ופעל כדרכו בצנעה וביעילות. בחודשים האחרונים מבצע תפקיד דומה האלוף מיקי אדלשטיין, בתום כהונה מוצלחת כנספח בוושינגטון. בנוסף, יש במשרד הביטחון אגף מדיני-צבאי, שניתן לחבר לחלק האסטרטגי של אג"ת. אם העניין כולו הוא לשמר במערכת שני קצינים טובים מחיל האוויר, כגיבוי לנורקין וכהכנה לפיקוד על הזרוע החשובה ביותר אחריו, אפשר למצוא פתרונות באגפים אחרים (תקשוב, כוח אדם, טכנו-לוגיסטיקה) בלי להגדיל את המנגנון.

כוכבי, עוד מימיו כראש אמ"ן, עקבי בחתירתו המוצדקת לשבירת מחיצות בין ארגונים ובתוכם. לכן הטיל על קצינים ומינהלות אחריות לנושאי המטרות ואיומי המנהרות והנשק התלול-מסלול. אלא שההגדרה "המעגל השלישי" אינה מוצלחת, בהקשר זה. לאלוף קלמן לא תהיה כל זיקה למפקדת העומק - הוא לא יפעיל אותה, ובוודאי לא את אמ"ן וחיל האוויר - נגד איראן; וחשוב עוד יותר המעגל הרביעי, המעצמתי, האמריקני והרוסי, הסיני והאירופי. ניתן להסתפק בכותרת "אסטרטגיה", המכוונת גם לקשרים עם מצרים, ירדן ומדינות המפרץ.

קצין המקורב לכוכבי, תא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, הקביל החודש בכתב העת "בין הקטבים" בין תקופת השפל הכלכלי והתכווצות הדמוקרטיות המערביות מול הרודנויות בשנות ה-30 לבין תקופת ההווה, מוכת הבדלנות והקורונה. "איראן אינה גרמניה הנאצית, ישראל אינה בריטניה וארצות הברית, והמאה ה-20 אינה העת הנוכחית", הקפיד אורטל על מצוות "אסור להשוות" (כלומר, נתניהו אינו צ'רצ'יל), כהכנה לתהייה אם "הרעים של אזורנו יתנהגו אחרת והאם הדמוקרטיות נחושות יותר".

השאלה התכליתית של אורטל, כמבטא מובהק של כוכבי, היא האם צה"ל ימשיך להסתמך בעיקר על מערכי הגנה ויירוט טילים או ישקיע ב"חדשנות צבאית התקפית גם בעידן של התכנסות פנימה וצמצום משאבים". כוכבי, בתחילת תפקידו, דיבר על ניצחון במונחי זמן, הישג ומחיר - זמן קצר, הישג גדול, מחיר קטן. זאת משוואה שאולי תוכל להתקיים בהמשך העשור בעזה, סוריה ולבנון, אבל לא במלחמה יזומה מול איראן, כשהאיראנים יחליטו מתי לסיים אותה ועד כמה לפגוע בעורף הישראלי עד אז; ולא יחד עם סיפוח.

בשנות ה-50 ניצל הרמטכ"ל משה דיין, תחת מגבלת מגע בלתי מבוקר עם הציבור האזרחי בהוראת פיקוד עליון שהנפיקו שרי הביטחון, את ההחרגה שבפקודה - הביטאונים הצבאיים שעמדו לרשותו - כדי לעקוף את הדרג הפוליטי ולשדר מסרים בדבר איכות צה"ל ורוחו ההתקפית. כוכבי, רמטכ"ל שהתמצאותו במרחב הפוליטי חדה כמו זו של דיין, רבין ואיזנקוט, יכול להשתמש לצורך זה בנאומים, הרצאות ואמירות באירועים כגון פיצול אג"ת לשני חלקי שיכון הטייסים. התבקש שיאמר את דברו בנושא העכשווי, הסיפוח, על היבטיו האסטרטגיים והשפעתו על בניין הכוח והפעלתו; אבל הוא בחר להתרפק כמו נתניהו, ודווקא כשעקומת וושינגטון-טהראן משתטחת, על 98 - לא האוגדה, שעליה פיקד בחשיבה מרחיקת ראות לפני עשור ומחצה, אלא קידומת החיוג של איראן.

(עדכון ראשון: 17:53)