גנבים שנכנסו לבית משפחת מועדי השכולה בכפר ירכא בגליל המערבי, חמדו דווקא את המזכרת שלהם מבנם, חייל גולני שנהרג ב-2009 במהלך שירותו הסדיר בצה"ל: נשקו האישי שהיה תלוי בפינת ההנצחה שהקימו לו בסלון הבית.
"הסיוט שהיה לנו לפני יותר מ-11 שנים חוזר שוב ובגדול", אמר לוואלה! NEWS האב השכול, סמיר מועדי. "ביום שישי ישבנו בחוץ ושתינו קפה ופתאום הבן שלי אמיר מגיע ושואל אותי, 'אבא איפה הנשק של יוסי?' באותו רגע הרגשתי שקיבלתי חבטה במשקל טון". הוא שיחזר, "אחר כך גיליתי כיסא קטן שהונח ליד דלת הכניסה, שכנראה שימש את הפורץ. הוא לא לקח שום דבר אחר, רק את הרובה 16-M של יוסי שקיבלנו אחרי שנפל". לדבריו, "הפריצה אירעה ככל הנראה בין יום שבת לפני שמונה ימים לבין יום שני".
עוד בוואלה!
יוסי, בנם של וופא וסמיר מועדי, אח לדימא ולאמיר, גדל בחיפה למשפחה מכובדת וידועה. אמו בת דלית אל-כרמל ומפקחת מרכזת ללימוד השפה הערבית בבתי הספר הדרוזים והצ'רקסים בישראל, ואביו, איש המנהל האזרחי, בן הכפר ירכא. הוא התחנך במערכת החינוך הממלכתית, החל בגן הילדים שבשכונת מגוריו רמות רמז בחיפה, דרך בית הספר היסודי "פיכמן", עבור בחטיבת הביניים "אליאנס" וכלה בבית הספר התיכון "אנקורי". מספרים שהשכיל לשלב באורח מופתי בין החברה היהודית שחי בתוכה לבין המשפחה והמסורת הדרוזית. בגולני. עד היום המשפחה מחלקת את זמנה בין העיר - חיפה, לכפר - ירכא.
"איפה הבושה, איפה הערכים ואיפה כבוד המת", שאל סמיר מועדי, "איך נכנסים לבית של משפחה שכולה, נעמדים מול קיר זיכרון של הבן וגונבים את הנשק האישי שלו". הוא פנה בקריאה, "בזעקת אב שכול שאיבד את הבן שלו, היקר מכל לפני 11 שנים בקרב ברצועת עזה ומאז אנו חיים את השכול בצל החיים".
"הנשק הזה שימש את יוסף אהובי ונשמתי בשירותו הצבאי ובשבילנו היה הזיכרון הכי חזק שנשאר לנו ממנו שנתן לנו הרבה תקווה וכוח להמשיך הלאה".
"ואני תוהה ושואל עד לאן אפשר להתדרדר מטה שבן אדם, אולי אפילו בן הכפר שלנו, יכול להיות מכר, שכן, אדם שאולי התארח אצלנו - נכנס בשעות הלילה ולוקח את הנשק ונעלם, למרות שהנשק מנוטרל לגמרי ולא ניתן לעשות בו כל שימוש. בעקבות הפריצה התקשרנו לתא"ל רסאן עליאן, ראש המנהל האזרחי, והוא שוב וידא לנו את זה. הנשק הזה לא יורה ושוב לא יוכל לירות והערך היחיד שלו הוא הערך הסנטימנטלי עבורנו".
האב נזעק, "איפה הרגש? איפה המצפון? איפה הערכים? לאן עוד נגיע? איזה חברה נאורה אנחנו רוצים לבנות והכול נעלם בשביל בצע וכסף. אני כולי בושה איך כזה דבר קורה שאדם פורץ לבית, עומד מול קיר זיכרון שעליו חרוטים לא מעט זכרונות ערכיים ומשמעותיים ממה שנשאר לנו מהילד שנפל במלחמה. אין לאיש הזה משפחה, אחים, אחיות, אנשים קרובים? איפה הסולידריות? איפה האהבה? איפה הערבות ההדדית?".
"אני מבקש ומתחנן בפני מי שלקח את הרובה שיחזיר לנו את הנשק היקר והמשמעותי בחיינו. הוא לא יודע מה הוא גרם לנו. אני ממש מרגיש שהבן שלנו נהרג עוד פעם והפעם הרבה יותר קשה מלפני 11 שנים, שאז הבן יצא למלחמה שממנה לא חזר. לא רק הרג את הבן שלנו, אלה ביצע וידוא הריגה לילד".
בפנייה לגנב העלום סמיר מועדי אף מציע תמורה כספית. "מוכן לפצות אותו אם יחזיר את הנשק, בשבילי ובשביל המשפחה. הוא כל עולמנו, הרי אני לא חושב שהוא יוכל לעשות שימוש בנשק המשמש רק למזכרת ערכית".